אני, הנחש וה"סקר".

01/01/2022

לא קשור לשום דבר אקטואלי מלבד סידור מדפים וגילוי תמונות ישנות והסיפורים מאחוריהן.
סיימנו לארוז את כל הספרים שלנו, אנחנו בכתה ח', השנה בה סיימנו את בית הספר היסודי והסקר מאחורינו. הסקר הינו סוג של מבחן אינטליגנציה. מן מסננת של משרד החינוך הישראלי בשנת 1969. מבחן זה הקובע כמה את/ה מסוגל/ת לשבת על הכסא וללמוד חומר עיוני. במקום שלימודים עיוניים עומדים עם חולצה בצבע של שמיים על מספר אחד בפודיום ההצלחה והערכה, לימודים מקצועיים עם חולצה בצבע אחר, עומדים במדרגה מספר שתיים או שלוש. כך זה נראה, כך זה נשמע וכך זה הוערך על ידי החברה. היו בתי ספר שהיו מעורבים. כלומר, תלמידים שהיו מסוגלים גם וגם ואף אלה התרוממו ועלו למדרגת מס' 1 ולפעמים 1+. והרי כולנו, במיוחד כאשר אנו צעירות/ים מתחשבים במה שאומרת הסביבה, אחרת, היינו חיים תחת עץ רענן על הגבעה.
ואז יוצא שם רע ללימודים מקצועיים. זה בכלל לא משנה שמבתי ספר מקצועיים יצאו נשים/אנשים עם מקצועות, המתפרנסים בכבוד בתור שכירות/ים ועצמאיות/ים. הם ידעו לעבוד עם חומרים נהדרים כמו ברזל, עץ, פלסטיק, חשמל, אלקטרוניקה, ניהול חשבונות, פקידות ועוד. וזה גם לא משנה אם תלמידות/ים מסתובבות/ים עם תיקי שרטוט ענקים מלאים בדפים דקים עם קווים מדויקים, סרגלים שקופים, עפרונות מחודדים להפליא ואני הזלתי דמעה למראה משובב לב הזה.
כדור הקריסטל של ה"סקר", היה, בעיקר בעיני ההורים תעודת הכניסה לבתי ספר עיוניים. טוב, לא רק. תלמידות/ים שאמנם יכלו ללמוד בתיכון אבל לא היה ביכולתן/ם לשלם עבור אותם בתי ספר, קיבלו עזרה כספית עד 90% מהתשלום, שזה יפה, זה סוציאלי וזה גם מראה שלאנשי החינוך של אותה תקופה היתה תכנית להכשיר את הנוער לעתיד טוב יותר. כמו-כן, הצלחת תלמידים, משמע הצלחת בית הספר. והכי חשוב, היה זה מכשיר לא רע כדי לאבחן כישוריהם של תלמידות/ים שלא ניכרו בשטח, אבל קיימים שם, מתחת לשכבות האפידרמיס והמורות/ים לא שמו לב.
בשלב מסוים הפטנט הזה הופסק. זה הדגיש את השוני בין הקבוצות שגם בלי המבחן הובחנו כמזרח ומערב דרום צפון, עשיר ומעוטי יכולת. בתי הספר המקצועיים הלכו ונמוגו, בתי ספר אקסטרנים צצו למכביר, לשם הלכו בחולצות תכלת ותיק קטן. והיום ישנם בתי ספר העונים לכל ציבור, שאיפה, משיכה, טרנד ועוד כמה שלא ברור מהם.
אני מאמינה ב"אין דבר העומד בפני הרצון". (חוץ מכסף כמובן).

אז זהו, סיימנו את המוסד השני או השלישי (אני מונה גם את המטפלת, המעון והגן) בחיינו ופנינו אל העתיד שהסקר יקבע לנו. בינתיים ארזנו את הספרים של אותה שנה כדי למסור חזרה למחסן, לכיתות ח' שיבואו אחרינו. היינו בכזו אקסטזה, עד כי סיימנו לארוז את הספרים, לקשור אותם בחבילות של עשר ולסדר אותם צמוד לקיר של הלוח הירוק-עד. אחר-כך הגיבורות/ים הורידו את החבילות למשרד, עלו בריצה חזרה לכיתה ועמדו, ככה תמהות/ים, עם טונות של אנרגיות נעורים בלי אפשרות לניקוזן. ומה הלאה?
לקראת סוף השיעור, נותרנו לבד בכתה. המורה ירדה לחדר מורים, יתכן כדי לקבל שם את החבילות. בכל מקרה, בכתה היא לא היתה. היינו עצמאים, ממושמעים, חרוצים וטובי לב. עובדה, מישהו הציע לעזור לכתה ח'3, שכנתנו. לא זוכרת מי היה היזם, אולי אריה ויצמן ז"ל, הילד שנולד עם הדגמ"ח שהגה רעיונות נהדרים ואנו כרגיל הפרולטריון נסחפנו בחדווה והתרגשות יתרה אחריו.
יצאנו כחמישה או שישה חברה לעזור לכתה השנייה. המחנכת שלהם היתה בכיתה. תוך כמה דקות של ארגון, חלוקת משימות ופיזור על פני כל הקבוצות, חיסלנו את המשימה של כתה ח'3 במחיאות כפיים וצהלה של כולם (טוב, קצת הגזמתי).
על כך מגיע לתלמידי כתה ח'1 הנדיבים מחמאה. לא ככה?

בסיום העבודה יצאנו להפסקה והמשכנו בחיינו הצעירים והרעננים שלווו בצחוק תמידי.
בשעה השלישית נכנסנו לכתה וציפתה לנו הפתעה. הרגשתי שמחכים לנו. המחנכת שלנו, זו שזנחה אותנו הזנחה מבורכת, עמדה ליד הלוח וקראה לכל היזמים, פועלים, תורמים לקהילה, חרוצים, שלא רואים את טובתם אלא רק את טובת הזולת, אלה שהלכו ביוזמתם לסייע בשמחה יתרה לכתה השנייה, בלי שאף אחד ביקש מהם, הכריח אותם או איים עליהם.
עמדנו דמומים. היתה תחושה של נידונים מול יורה אחד. ולא הבנו מה הבעיה.
"אתם הייתם בכתה ח'3?"
"כן" ענינו כולם.
"למה?"
"כדי לעזור להם לארוז את הספרים, כדי שיספיקו לצאת להפסקה…" גמגמנו כל אחד בדרכו, כי הבנו שיש פה בעייה.
"מי נתן לכם רשות לעזוב את הכתה?"
פה השתרר שקט.
"אני הרשיתי לכם לעזוב את הכתה?" גערה בנו.
נענו באי נוחות, הבטנו אחד על השני, אולי משם תגיע התשובה והישרנו מבטנו אליה בתחושת אשמה לא ברורה. האמת פשלה של המורה. לא היתה בכתה, לא השגיחה, יצאה בזמן שיעור ולא שבה. נו, נו נו מורתי. אף סמכות לא נכחה בכתה, לא היה את מי לשאול ובאותה מידה יכולנו לשחק בכתה כדור-רגל ולנפץ את הנורות, לשרוף את הכתה. מה חשבה לעצמה אותה מורה, שנשב בכתה, נקרא תנ"ך ונפתור משוואות במתמטיקה? לא יצאנו מכותלי בית הספר, לא הצפנו במים את החדר, פשוט עברנו לחדר הצמוד מרחק שני מטר וחזרנו למקומנו בלי מהומות. לכן לא הבנו מה היתה הבעיה.

אחר כך הגיעה השאלה "מי היזם והוגה הרעיון?"
תמהתי מה זה חשוב. ואם ימצא הגורם, האם יתלו אותו על העץ בחצר? האם יאיימו עליו שבפעם הבאה לא יצא לעזור לאף אחד ללא רשות. מה המטרה בגילוי? האם הוגה הרעיון אשם יותר מאלה שנסחפו אחריו? במי זה פגע בדיוק ולמה? זו שאלה שיכולה להביא להלשנה. לא יפה ככה לחנך ילדים. בברה"מ זה מתאים, אבל אצלנו, דחילק, כולנו יהודים, לא? יהודי לא מלשין על יהודי, לא ככה?

בסערת הפעילות לא עניין אותנו מי היה היזם. שתקנו. לא ידענו לענות גם על השאלה הזו. אבל לא היינו צריכים. המחנכת עזרה לנו לדעת. היא עברה על כל פרצוף ופרצוף כמו סורק לייזר, חדרה לכל לב וכבד ולבסוף הרימה את האצבע וקראה :"את, יזמת את הרעיון !".
כך אמרה האשה שעומדת כל יום מולנו ורוכשת את אמוננו בה. היא חכמה, היא יודעת, היא סמכותית, היא מנהיגה, היא מצחיקה, היא חברותית והופ, היא גם בעלת דמיון.
כולם הביטו לעבר הזרוע המורמת והלאה, לעבר האצבע המאשימה והגיעו אלי.
כן, אלי. אני היוזמת, אני הגאון, שהגה את הרעיון הנהדר הזה. האמת, החמיאה לי, אפילו בדרכה המיוחדת להאשים אותי במשהו. כמובן אם היתה מצביעה עלי כאחת שדרסה חתול, היתה לי בעייה, אבל היא האשימה אותי ביוזמה ברוכה לעזור לכתה המקבילה לסיים משימה מטרידה, מעצבנת, שיטתית, במהירות הכי אפשרית. באמת כל הכבוד לי. ואני לא ידעתי אפילו שאני כזו.
אבל הייתי ילדה קטנה בת 14. אמנם בתימן כבר הייתי יכולה להיות נשואה +2, אבל מה אני מבינה במנהיגות, מה, אני בן גוריון? מה אני מבינה ביוזמה ובהגדרות. אני מבינה בשמח או לא שמח במצחיק או לא.
עמדתי דמומה והמומה מול האצבע שכמעט חוררה את חולצתי. שתקתי. לאחר שקמתי מהריסותיי, אספתי את אבריי המרוסקים מהרצפה, עקרתי את האצבע מדופן ליבי, נשמתי נשימה עמוקה כטובעת הצפה לראשונה מעל המים. בלעתי את הרוק ופתחתי את פי לענות, אבל היה זה מאוחר בשתי שניות. היא כבר פצחה בשירת האשמות והגדרה מדויקת שלי : "את, את, את…" חיפשה את המילים. "נראית תמימה, אבל את… נחש בשחת !!"
באלו המילים בחרה להגדיר אותי. רוק הצטבר בזויות פיה וחלקו ניתז לעברי, כפות רגלי קצת רעדו מהסופה שהעיפה אותי, אבל הבטתי בפניה והייתי ממוקדת בלהגדיר לעצמי מהו "נחש בשחת" ולעזאזל מה הוא עושה אצלי.
חשבתי כי היוזמה הנחמדה שהודבקה לי, ראשית הוגדרה כרעה מאד, ושנית נגזלה מידי הוגיה. עמדתי בשקט והבטתי לעבר פניה הזועמות של המורה. כל העת ניסיתי להגדיר לעצמי מה קרה פה. והילדים? גם הם נדהמו ולאחר שהקיר נפל, הוילון התפרק והלוח הוריק מרוב תדהמה, קפצו הילדים במקומי והסבירו שאני בכלל לא בעלת הרעיון אלא מישהו אחר. שזה מצד אחד נכון ומצד שני מצייר אותי כאיזה סתומה שלא מסוגלת כלל לארגן דבר כזה. אבל זה לא עזר והיא לא נתנה לאף אחד לקלקל לה את התיאוריה. לבסוף היא חתמה את דבריה ב"שבו במקומות". (מזכיר קצת אנשים אלימים, שלא מסוגלים לרסן את הכעסים שלהם ולאחר שמנקזים את הרעל שזורם להם בדם, הם נרגעים. הבעייה ששקי-החבטות שלהם, לא) חזרנו למקומות. גם האשמה הראשית, זו שקיבלה אשמה במתנה.
ברור שבן רגע הפכה אותי למנהיגה, אולי שלילית בעיניה, אבל בכל זאת יש להודות שהיא הכתירה אותי כמנהיגה. נשאר לי רק למצוא לי איזה עם לשלוט בו.

בהפסקה השתרכתי לחצר. הילדים שנרעשו מהאירוע, לא הניחו לעניין להישכח והם נגשו לחדר המורים ופנו לסגן המנהל בטענה שאני לא "אשמה" ומישהו אחר הגה את הרעיון והם לוקחים על עצמם את האשמה ועוד ועוד התנצלויות אבל וודאי לא שאני אשמה בדבר.
ממרום גילי המופלג אני מבינה, שהמחנכת לא ידעה כיצד לצאת מהאמירה הזו. לאחר שהוציאה עלי את כל הכעס שלה, עבר לה. ולמה אני יודעת את זה, כי הנושא לא עלה יותר. כאילו התאדה, נשכח, נמוג כמעט כמו חלום בבוקר.
עכשיו כאשר אני חושבת על חבריי, אני מבינה שהם היו די אמיצים, בעלי ביטחון עצמי ואמונה שבכוחם לשנות דעות של אנשים.
ברור שלאחר התקרית יוצאת הדופן הטיפשית הזו, מבטינו לא נפגשו. כלומר המחנכת לא הישירה מבט אלי ואני לא אליה. האמת שכבר לא נשאר זמן, כך שלפחות המחנכת ניצלה ממצב אשר בו היתה צריכה להיות נחמדה אלי. אני לעומת זאת, לא שכחתי, סיפרתי לאימי שמאד התרגשה, נפגעה וכעסה בסוף יוני אבל כבר באמצע יולי היא שכחה הכל. אינני יודעת מה עשתה בנידון, כי היתה לה אפשרות, אבל גם לא היה איכפת לי. מה מעניין במורה שאיבדה את הבלמים, לי ולחברותיי יש חיים משלנו. איפה הגברת ואיפה אני.
אני מניחה שאהבה אלי לא התפתחה מצידה עד סוף הלימודים שכן ידעה זו לציין בפניי, בערב החשוב ביותר באותה עת, שהחצאית אותה לבשתי במסיבת הסיום שנה, על הבמה בבית יד לבנים בחולון, ככה מול פני האומה, והיתה בכחול כהה עם חגורה לבנה רחבה, פרי יצירתה היפייפיה של אימי היקרה, הינה "מאד נועזת ולא לעניין ולכי להחליף אותה". מה שנקרא : באתי לה לא טוב.
בתמונה למטה: ביקור החצאית בכתל

נו, באמת מורתי, היכן את חייה? שנת 1969, אפילו חצאיות בצבא היו קצרות יותר, בכל יום הלכנו עם מכנסיים קצרצרים. אבל, כנראה שממש עצבנתי אותה.

המסיבה הגדולה הסתיימה, הריקודים נרקדו על הבמה, הברכות הופרכו לקהל ההורים, התעודות חולקו והכל עבר בשלום, למרות החצאית הקצרה עם החגורה הלבנה. כנראה שלא הייתי העיקר בחייהם של כל קהל ההורים. מלבד המחנכת אף אחד לא שם לב לחצאית המדהימה שלי חוץ מחברותי המתוקות שידעו יופי מהו.
לאחר סיום הלימודים והיציאה לחופשה הגענו לבית הספר בליווי ההורים כדי לקבל את תוצאות הסקר.
היה ברור שהמחנכת, שהיתה במתח של סוף השנה והוציאה את העצבים על התלמידה הכי משעממת, ממושמעת ושקטה בכתה, נרגעה.
היא קיבלה את אימי ואותי בחיוכים מאוזן לאוזן. חשדתי בה ולא יכולתי לחייך. אצלי חיוכים עולים כסף, אני לא מנדבת בקלות (טוב, גם בגלל הקמטים שהם עושים לי בזויות העיניים). אצל אימי היקרה והמתוקה עדין ביעבע הכעס והעלבון אי שם למטה בבטן והיא נכנסה בברכת שלום צוננת.
המחנכת הדגולה רצתה לאוורר קצת את האובך שנוצר בכתה הריקה והיא פתחה ב: "מה שלומך, ומה את עושה בימים אלו, מה את מתכננת לעשות?" וכדומה, כאילו עמדה להפתיע אותי במתנה. גמגמתי בקצרה ולא הבנתי מה השמחה. המתח שנוצר דרש שינוי מהיר וכדי שלא נאבד עניין, שלפה את הגיליון בו רשום לה מי עבר את הסקר ובאיזה רמה.
הנורא היה שהיא שמחה לספר, שהיא ממש הופתעה מהתוצאות הטובות. מה שמעיד עליה שבתור אלוהים היא לא היתה בעניינים במשך שנתיים כמחנכת שלי, ואני חשבתי שאלוהים רואה לכליות.
פני היבשושים יצרו אצלה הרגשה שלא הבנתי, כי שנתיים הייתי סתומה, שקטה וכמובן נחש בשחת והיא החלה להסביר לי כמה התוצאות טובות בהשוואה לילדים אחרים, שזה הוספה של חטא על פשע כמחנכת. היא נתנה לי שמות של בנים שראתה בהם "חכמים, מצליחים ומבטיחים". ואני הרהרתי היכן הבנות המוצלחות שאני מכירה, מדוע היא משווה אותי לבנים. ההצגה נמשכה דקות ספורות כאשר הדגולה מחייכת לאימי ולי, מסבירה ולא מבינה למה אני לא קופצת לשמים משמחה, שאני שווה משהו חוץ מלבלוע עכברים כל היום כמו נחש בשחת. בשלב מסויים היא חדלה ואנו נפרדנו לשלום ויצאנו.
היום אני חושבת שאולי בכל זאת "סקר" היה טוב עבור ילדות/ים כמוני, ולו רק כדי שמורות/ים כמוה שלא היה ביכולתן/ם לאבחן את תלמידיהן/ם, יוכלו להיעזר באמצעי זה.
ובקשר ל"נחש בשחת", טוב, היא בעצם צדקה, ערמומית שכמוני.

ניווט ברשומות

← שותפה שלא בהסכמתי

נמסיס מאת פיליפ רות' →