"אך איתן, איתן. איך, איך הלכת מאיתנו בלי אזהרה מוקדמת?"
אתה היית אוהב את הפתיח הזה. כמו דן בן אמוץ אשר מבכה את לכתו לעולם טוב יותר. אני יודעת. אני מכירה אותך עוד שהיית ככה קטן. קטן קטן אבל שובב גדול, גדול. כך היו מכנים פעם ילד שלא ידעו איך לרסן אותו. ילד יצירתי שכואב לו ולא יודע איפה לרסן את הקצף שגואה בו.
בפיסבוק קראתי תגובות מעורבות כלפיך של אהבה אין קץ, הערכה וגם כעס של כאלה שחוו ממך מכות לא קטנות ולא מעטות. אני יודעת כמה הפלאת להכות, מטפורית, כאלה שחשבת שהם פריווילגים, או יותר נכון פריווילגיות ממך. עלי דווקא חסת. תודה לך. לא יודעת למה ריחמת עלי. או שחשבת שאני נחמדה מדי, יקרה מדי, או לא שווה את הטרחה. מדי פעם נתת לי מכות קטנות בכנף, כדי שאחטוף בקטנה, אבל לא עד כדי נטישת המערכה. 
בצבא, אולי בסדרה בבקעה, נגב או כל מקום צחיח אחר. שוב שרים הפעם בלי בגדים מחווה למערכון כלשהו בו המגבות זזות אבל לא נופלות וחושפות. איציק חרוש, איתן הילל ואליש.
במבט לאחור נראה לי שזכינו כאשר גרת אצלינו לאחר הצבא. לנו היה בית שכור שהספיק לאכלס הרבה בוגרי צבא, אשר בדרך לעתיד שלהם, עברו אצלינו, ישבו קצת והמשיכו. השכנים החסודים התלוננו בפני הורי שמתנהלות אצלינו אורגיות. נחמדים השכנים האלה. האמת חיכיתי, אבל זה לא קרה.
אתה הגדלת לעשות. פשוט עברת דירה אלינו עם מעט מטלטלך, ללא דרישות אבל עם המון רעש. מי אנחנו שנסרב.
כמובן שרעש עדיף משקט. במיוחד בגיל 20. ואתה ידעת לעשות זאת הכי טוב. היית מגיע בלילות תמיד מלווה בצעירה יפיפייה שמצאת באותו ערב. למה לקפח. הייתי לבד כי יוסי למד בירושלים. שהותך בבית הצילה אותי למרות התוספות המיותרות והמיוחדות שלך; רעש האופנוע השחור ממלחמת העולם השנייה היה מעיר את השכונה השלווה, אחר-כך, צעדיך הגדולים עם רגלי הברווז הענקיות שלך מתקרבים אל דלת הכניסה, ולבסוף פתיחת הדלת וסגירתה מלווה בלחישות רועמות עם הנערה התורנית. אבל עבורי היתה זו צפירת הרגעה. רק אז הייתי סוף-סוף נרדמת. 
הילדים עדין לא בשיא גבהם, משמע גיל 15 אולי. מימין לשמאל: מנחם, איתן הלל, איתן בן-ציון ואריה ויצמן.
בימים שהגעת ללא אופנוע וללא יפיפייה, ניצלת את השקט לעריכת טקס ניסיון פריצה לבית. ככה בשביל הכיף. אם אפשר לשגע אותי, למה לא. צודק. היית מחכה כמה דקות ולאחר זמן, שחשבת כי יספיק כדי להכחיש עקבות, נכנסת בתמימות.
"למה?" שאלתי אותך.
"למה מה?" שאלת בחזרה.
"למה אתה מתעלל בי?"
"אני???"
שאלת בתדהמה רצינית מזוייפת על סף הצחוק. אבל אנחנו מכירים ולא מהיום.
"אוף איתן, די כבר".
ואני חושבת היום שהרגיש כל כך בטוח, כמעט כמו עם אחותו, שהרשה לעצמו להפחיד את בעלת הבית.
בטיול כלשהו עדין עם התלתלים. אולי טיול בסוף השל"ת המוקדם. כולם שם משוחחים, אבל הכי חשוב זה להצטלם.
הוריו של איתן היו חברים של חברים של הורי. כלומר. היה בית מקשר אחד לשתי המשפחות. מעולם לא ביחד. המידע עבר דרך המשפחה המקשרת כמו תחנת ממסר. ידענו הכל על משפחת הלל המהוללת. אימו דיילת קרקע באל-על. יפה, מתוקה, מתוקתקת ופרימדונה. בשנות השישים נחשב מקצוע זה כמעט כמו תפקידה של הנסיכה דיינה, או יותר מכך, כמו חבר "אגד" נוצץ ומיוחס. אביו איש ביטחון באל-על. היה פעם גיבור בבריגדה. גבר נאה, גבוה (בכל אופן יותר מאבי) עם קול סמכותי מלא ביטחון. מקצועותיהם היו נדירים במחוזותינו. כאשר שיפצו את ביתם, ידענו על הכלים הסניטרים שהביאו מחו"ל, כי המוצרים בארץ, העממים, הנפוצים אינם למידתם. נו, שיהיה. הם לא כל-כך הבינו שכאשר יושבים כבר על האסלה ועושים את מה שעושים, זה לא משנה אם היא מיוצרת בחרסה או וילר&בוש. 
היאחזות הנח"ל בבקעה, נערן הישנה (היום "ייטב"). אליש ואיתן ועוד מישהו שאני לא זכיתי להכיר. הספסל הכי חזק בעולם, עליו ישבו מחזורים רבים של נח"לווים. בתמונה זו רואים לוחמים אמיצים היוצאים ערב ערב למארבים על הגבול. ולפעמים, כאשר ממש שיעמם לך, ערכת ניסוי כלים שהיה אסור ומסוכן. אבל מי יכול היה עליך.
לזוג המוצלח הזה נולד בן בכור, רגיש מדי, מוכשר מדי וצריך לאהוב אותו כמו את כל הילדים בעולם, כדי שיגדל בשלווה, ביטחון וידיעה שאוהבים אותו, שדואגים לו, לא רק שקונים לו את הדברים הכי מיוחדים, מלבישים אותו במיטב המחלצות, מביאים לו מחו"ל בגדים וצעצועים כדי להרגיע את רגשות האשם. ואיתן הקטן אינו טיפש, הוא מרגיש והוא עושה להם צרות בכל מקום ובכל מצב אפשרי. הוא גם מתעלל בסביבה, כי צריך להוציא כאב רב ולנקז את הזעם שבמחסור. 
בסביבה הטבעית: מימין למעלה: אמנון, ענת, מנחם, מאירה, איילת. למטה מימין: אני, איציק חרוש, יעל, אליש, איתן הלל ואיתן בן-ציון.
בשיחה שקיימנו לפני כשנה בטלפון נשמעת עדין ורגיש. הזכרת לי את האירוע שהכה בהלם את כל הסביבה הקרובה, כאשר אחי נהרג בסיני. דיברת ברגש ואמרת לי שלקחת את המקרה די קשה. נשמעת כמשלים עם החיים, מאושר בבנותיך ובנך המוכשרות.ים, הזכרת את הוריך שקיפחו אותך בצוואתם למען אחותך שחיה בארה"ב ואילו אתה פה לידם מבקר אותם. שפכת קצת כאב על פליטות הפה של הוריך שגם בעודם סיעודיים, לא חשבו לרכך ולאהוב אותך במעט הזמן שנותר להם. אבל אנחנו אוהבים אותך כפי שאתה. 
הסתבר לי שנפגשנו עוד בהיותנו קטנים. לא שמתי לב.
"בטח לא שמת לב. היית עסוקה עם החברה שלך, עם אמא שלך, עם החיים שלך, ולא ראית שישנם עוד שני ילדים שבאים לצהריים בכל יום, אוכלים והולכים לביתם."
צודק. אולי ראיתי אבל לא שאלתי את עצמי מי אלו הילדים. בבית בו ביקרתי, היו רבים שנכנסו ויצאו לבית בו הדלתות היו נפתחות בבוקר ונסגרות בערב. בית משפחת נחשון ברחוב יבנה 4 היה המתנ"ס שלי ולא רק שלי. אגב, עד היום הוא שם, רק סגרו לו מרפסת והוסיפו לו שער. 
אליש, הרצל ואיתן. החזה החשוף הוא העיקר
הוריו של איתן דאגו שהילדים יקבלו ארוחת צהריים חמה וישובו אל ביתם. טכנית, הילדים קיבלו טיפול. אבל הם לא חשבו שהילדים זקוקים לעוד מרכיבים בחיים כדי להרגיש מסופקים. קצת אהבה, דאגה ואיכפתיות. אפילו חתול זקוק לליטוף וחמלה.
איתן היה עבורנו, החברים הקרובים, דמות חשובבה (חשוב ושובב). מעשי קונדס רבים נקשרו לילד הזה. רוב הזמן הוא נראה צוחק וזומם את הפעולה הבאה. אבל לאיתן יש לב רחב. כשהוא דואג ואוהב זה עד הסוף.
בספטמבר 77 יוסי ואני נישאנו. החתונה הצנועה נערכה בבית הכנסת קטן בחולון. כל הסיפור סביב הנושא יכתב פעם אחרת, כרגע אתמקד באיתן כפרה.
מימין לשמאל: מנחם, איתן בן-ציון, איתן הלל, איציק חרוש ואליש במפגש בחולון, עיר המקור של חמשת היצירות הללו.
החתונה הקטנה, אליה הוזמנו חברים קרובים של הורי ושלנו היתה סוג של פשרה. החתן הכלה רצו אירוע קטן ועם מעט אורחים. ההורים רצו שהאירוע יהיה גדול יותר. המזון שהוגש היה טעים לכל הדעות והחך של האורחים. עובדה, החתן נעלם דקה לאחר החופה. מצאתי אותו בולס קציצות ברוטב על מצע של פסטה. כרגיל. לכשהסתיימה החתונה וכולם אכלו, שתו ורקדו גם כמיטב הפולקלור התימני ואחרוני האורחים לחצו את ידי (הורי ואני עמדנו בכניסה ובירכנו את האורחים), ולאחר שהצלחתי לשכנע את הקייטרינג שיעביר את תבניות הבשר האחרונות אל ביתנו הרעב, שבאותה עת היה מלא בחברי גרעין, נותרתי לבד.
כולם נסעו.
עמדתי לבד כמו אידיוטית, עם כל התחפושת; השמלה הלבנה ששאלתי מענת, עם הטול הלבן ששאלתי מיעל.
סרקתי את הסביבה. היו שם עובדי המקום שהיו עסוקים בחיסול. היה הרבה שקט. עכשיו איך חוזרים הביתה. ידעתי שאסור היה לי להסכים להתחתן. החתן, מרוב התלהבות והשובע והחברה, נסע הביתה ושכח את זו שאך לפני כשעה נשבע לטפל בה, לדאוג לה, להאכיל אותה. בבנק מקיימים הבטחות יותר טוב ממנו. הייתי צריכה להתחתן עם הבנק.
הבטתי כה וכה וראיתי את איתן המתוק יושב בסבלנות על כיסא בצד ובידו המפתחות. הוא צפה בי מסבירה לאיש הקייטרינג למה מגיעות לי תבניות הבשר שנותרו.
א. משום אני קמצנית מלידה.
ב. משום שאנחנו שני סטודנטים רעבים שגם צריכים להאכיל עוד הרבה פיות של אורחים.
ג. כי שילמנו לו והתבניות שייכות לנו.
לאחר הויכוח שבו ידעתי שאני צודקת והוא גנב, חזרתי לאיתן.
שאלתי אותו איפה כולם.
אמר: עפו לבית שלכם.
– ומה איתך?
– מחכה לך.
הלכנו לאופנוע. עלינו עליו ונסענו. הוא כרגיל ואני עם שמלת כלה ארוכה וטול לבן מתנפנף ברוח ספטמבר הקלה. אפשר לדמיין את התמונה, אבל איפה הצלם כאשר צריך אותו.
הגענו הביתה. הבית הכיל את כל חברי הגרעין שהגיעו לחגוג איתנו את מה שהם היו עדים להתחלה שלו חמש שנים קודם. זכות יוצרים. אף אחד לא צהל לעברי. הם היו עסוקים בצחוקים שלהם. הם גם תפסו לאיתן את הסלון. היה ברור שהערב אין בכוונתם להרפות. החתן אפילו לא הודה לאיתן על הטרמפ לאשתו הטרייה. עמדנו כמה שניות והבנו את העניין. אני פרשתי לחדר שלי והלכתי לישון. עבדתי קשה באותו היום. שנת הלוחמת. ואילו איתן עזב את הבית והלך לישון במקום אחר. למחרת הוא חזר כמו לאסי. 
נעורים פורצים כל מחסום וכמובן הרבה שיער.
כשהייתי בהריון וגם קצת רעבה, שזה בדרך-כלל הולך יחד, איתן הציע שניסע לקנות פלאפל באיזה שהוא מקום ביפו.
"איך, אני, ככה, עם הבטן, אשב על אופנוע דוהר, כולל הקפיצות, מה אם יתחילו צירים בדרך?"
כך שאלתי את עצמי ואת איתן. הוא לא הבין מה הבעייה. אצלו דווקא, כאשר הבטן שלו שמנה, זה לא מפריע. האמנתי לו. עליתי על האופנוע ונסענו ליפו לאכול משהו. קניתי חצי מנה והוא נדמה לי שתי מנות. אחת הוא בלע שם ליד הדלפק את הפיתה השנייה הוא דחס בדרך.
הנסיעה היתה בסדר. למרות הקפיצות, אף אחד לא התלונן, גם לא התינוקת. כנראה שאיתן צדק. הכל יהיה בסדר. העיקר שאכלנו. ככה זה כאשר ילדה בת 22 בהריון. הכל חזק ולמי אכפת. רק אוכלת לאט. כאשר הגענו חזרה הביתה, ואני התגלגלתי למדרכה בעודי אוחזת את החצי פיתה, הוא פתח עלי זוג עיניים, מבט חודר פיתה, ופה גדול, נדהם שעוד נשארו כמה ביסים. הוא לא הבין איך. כלומר, למה אני לא תוקעת את כל הפיתה בתוך הגרון. "אני יכול לעזור לך" אמר בטוב ליבו. חששתי שאאבד כמה קלוריות ובלעתי מהר את שנותר.
איתן גם ידע להביך את זה שעומד לפניו. ככה, בכיף. אין דרך מילוט מזה. הכל הופך לצחוק. הגיע אלינו חבר לבקר. לבחור לא היה היכן לישון. בית גדול אמנם אבל חדר אחד שימש למחסן ולמעבדה לפיתוח צילום שלי, איתן ישן בסלון עם אחת המלוות שלו. יוסי למד בירושלים והיה מקום לידי. החבר שלנו ישן איתי במיטה כי לא היה מקום אחר. היה נחמד, הכל בסדר ולא קרה דבר. באמת. נשבעת. אפשר לשאול אותו היום.
בבוקר קמנו ושתינו יחד שלושתנו קפה ואכלנו משהו. לאיתן זה לא הסתדר. לא יכול להיות. אצלו אף בחורה לא היתה ישנה כך סתם. הוא הביט על שנינו וחייך את החיוך שלו (כל מי שמכיר את איתן, כרגע צוחק). המשפט שעלה לו מלמטה, מהבטן, טיפס אט אט ולמרות שסגר חזק חזק את הפה, זה יצא לו:
עשיתם את זה!
– את מה? שאלנו.
– נו את מה, את מה? והוא השליך את המילה המפורשת:
– הזדיינתם!
מיד קמנו להגנתינו, שגם זה נשמע רע. צחקנו ונשבענו שלא, וזה היה גרוע מהמשפט הקודם. הבעייה שהוא העלה טיעונים ששמע קולות. במקרים כאלה בא לחנוק אותו. אבל אי אפשר היה. הוא ניצח בכל טיעון. נשארנו עם התשובה שנתלתה באוויר וחיכתה להכרעה. וזו רק דוגמא לחיים במחיצת איתן. צריך רק לאהוב אותו והכל בסדר.
כרוב גישפט
העסק שהייתי עדה לו ואפשר שהייתי שותפה אבל לא קיבלתי תמלוגים או אחוזים.
כאשר איתן ומנחם הגו את הרעיון הגאוני של יצירת כרוב חמוץ, שכל תושבי חולון נדהמו מהיצירתיות שלו, הם תיכננו כי את העבודה שתתבצע במחסן של הוריה של ענת ואת השימור של החומר, תהליך ההתהוות של המוצר, יהיה בחצר שלנו. ככה החליטו אלה. מזל ששאלו אותנו אם אנו מוכנים לאכסן את פחי הפלסטיק הגדולים בחצר שלנו. כמובן שהסכמנו. לקחת חלק בסטארט-אפ בשנות ה-70 היתה זכות גדולה. האמת שלא חשבנו על אפשרות סירוב ואולי גם פחדנו שאיתן ישב לנו על הנשמה וישכנע אותנו שכדאי.
משעשע את דפנה והבנות בשוקת
התהליך היה לקצוץ כרוב, להוסיף לו מלח, לשמר בשקיות ניילון גדולות בתוך פחי פלסטיק גדולים, לחכות 24 שעות ולמכור לדוכני פלאפל. שני היזמים קנו המון כרוב ירוק טחנו אותו במטחנה שהיתה במחסן של מזל ויעקוב.
מזל עזרה להם בעבודה עם עצות, התפעלות וכמובן מחיאות כפיים וצחוק.
אני לא יודעת איך התפקידים בעסק חולקו ביניהם, אולי מנחם היה איש יחסי החוץ, זה עם החליפה, העניבה ותיק ג'ימס בונד, שעובר בין החניות ומסביר להם בחיוך המתוק שלו שממש, אבל ממש כדאי להם. אולי מנחם היה בצד הלוגיסטי, של השינוע. אולי מנחם עמד מן הצד ותמך רוחנית בפועל/יזם שעבד פיזית. בכל מקרה, ידעתי שאיתן שעבד במחסן כמה ימים, טחן כרוב ירוק עד לזרא, היה מכוסה בחתיכות קטנות של עלי כרוב ונראה די ירוק, דיבר בקולי קולות כדי להתגבר על רעש המכונה, נחנק מהריח הנורא וכנראה התמסטל כדי מחשבות טועות. באחת הפעמים אמר למזל, אמא של ענת, שמרוב כרוב בא לו "לדפוק ארנבת" (מתנצלת בפני הארנבת על המילים הבוטות, אבל כך ביטאו פעם מעשה האהבה).
אם הייתם.ן בשנת 1975-6 בסביבה ואכלתם.ן פלאפל ב"ארמון" או בשאר חנויות הפלאפל על רחוב סוקולוב, סביר להניח שטעמתם.ן את טעמו הנפלא של הכרוב הקצוץ שעטף בחמלה את הפלאפל הריחני בפיתה הרכה. 
איתן, ענת ואליש באחת משלוש שנות השירות הצבאי.
הכל עבד יפה למשך תקופה קצרה, אולי שבוע אולי שבועיים. הסיבה השטוטית והקטנונית שבעלי הפלאפליות הפסיקו את הרכישה היא, שלמרות שהם קיבלו יחד עם הכרוב הקצוץ את המים שיצאו ממנו, ועוד בחינם הם התלוננו.
יתרונו של העסק הוא המהירות שבה הכרוב החמוץ יוצר ומהירות חיסולו. לדעתי הם עשו שיא עולמי במהירות העלמותו של עסק.
הרבה כתרים נקשרו לראשה של היוזמה ולימים נקראה אף בשם המכובד: "כרוב גישפט".
בצבא. מעניין איזה שיר
רגע, רגע, ומה עם שירי הפלמ"ח עם הקול העבה, הנמוך והחזק, כשהיית מחקה בגאווה עם גו מתוח וידיים פרושות לצדדים כמו פלמ"חניק מזמר, את שירי "חבורת האש" או להקת הנח"ל של קום המדינה, כאילו אתה היית חלק מהאנשים החמושים בכובע גרב, רובה ודרבוקה, שישבו סביב המדורות ושרו. אני לא יודעת אם אחרים שמו לב לעניין, כאשר נחה עליך הרוח והיית מחבר את עצמך למיתוסים של קום המדינה. היה בזה משהו שהיה שייך להוריי או לכל החברים של משפחת נחשון. חיפשת לך דמות לחיקוי. כך הרגשתי. שירה, טיולים, קומזיצים, אנשי צבא של שנות השישים שבעים, מן הוואי שלא היה שייך להוריך המצוחצחים והחוצלארצים, משהו שרצית שכך יהיה וזה לא בדיוק הצליח לך. רק בסוף חייך, כאשר ראיתי את המקום בו גרת, הבנתי למה.
מדי פעם קופצות לי מחשבות עליך ומוזר לי, שאיזה חלק בגופך הכריע את כל השאר. כנראה שאנשים צודקים כאשר אומרים שצריך לשמור על המכונה הזו. מי אתה שתשמע להם.
עתה הגיע שוב החורף מאז אותו כפור נעים בו נפרדנו ממך שם גבוה, בצפון, במתת. היום לא תכיר את המציאות שהיא ממש לא כפי שהכרת. אולי זכית בזה שנעלמת לפני התקופה העצובה והלא ברורה בה אנו חיים. אולי.
זוכרים אותך היטב, איתן הילל שלנו.
* יש לי בן דוד ה שיודע הכל.
הוא קרא את שכתוב ושואל מדוע לא הזכרתי את כל מה שעשה לאחר שעזב אותנו.
אני יודעת דבר או שניים אבל הדברים אינם קשורים אלי ואיתן לא טרח לידע אותי אישית על חייו המקצועיים.
בכל זאת בדקתי. לכן אצרף פה מספר פרטים.
מתוך עיתון "הארץ "
ועוד מ"הארץ"
ומשהו שאיתן הרשה לי לפרסם לפני כך וכך שנים
ועוד משהו
מי שיודע לקרוא שפתיים, מוזמן.
ועוד משהו קטן
סיפור יפה , אישי. אבל הוא השאיר שובל של עשיה שאפילו לא רמזת,