בועז דרומי, הגנן המשורר, העמק זורם לו בוורידים
אדם כפרי וכלבו
את אשר מתחולל בָּסֶפֶר
הוא משתוקק לדעת ולרחף עימו ולגמוע מבין דפיו זמנים ועולמות שהיו ואינם. כל שחר ובוקר, עם הקפה לצידו הוא צולל לזמן אחר ומאבד באהבה את העכשיו.
ובחוץ שחר צונן וחרישי וכבר סיים את פרקו ויוצא לשדות עם כלבו שיקרא. שיקרא ? וכי כלב קורא ? כן ודאי, וכי למה לא, גם אם בדרך אחרת, בִּינָת הטבע שיש לכבד, הרי ניתנה לכולם. והנה ככל העולם איש כפרי וכלב, קוראים שניהם ומדברים ביניהם כפלא קצת בשפתו אליו, קצת בשפתו משיב הוא, ובאותה חיבה מופגנת, וזה המון ויפה לטוב שבְּינָם.
ואז בשדות, שעת הספר מתחדשת, והפעם ספר החיה. היא קוראת בו זמנים ועולמות, לא בעיניה כמובן, עיניה נועדו לָדרך, היא קוראת בחוטמה את כל שהתרחש כאן בלילה, זה מעניין אותה כפי שאני התעניינתי קודם עם קפה, והתרחש כאן רבות. היא קוראת אצל קוץ ונדרכת, ממשיכה לעץ, לומדת ומקשקשת בזנבה, היא מריחה ומבינה מאותיות קטנות או גדולות, כלל לא משנה לה, אם עצר כאן דורבן או תן, אם חלפו כאן חזירה וגוריה, היא קוראת הכל בחוטמה החיה, ומבינה ומבשרת לי בזנבה ומתרגשת את מה שלמדה בקלוּת כָּרגע ולא אדע לעולם.
אלו הם אדם כפרי וכלבו, שני חברי אמת בדרכם האחרת, שניהם לומדים בשקיקה עולם מרתק עם שחר ובוקר, עיניים וחוטם לקרוא, וראש שאוסף, ודעת להם, ודעה.
בֹּעָז דרומי
