שותפה שלא בהסכמתי

בשבוע האחרון שמעתי את האנשים שנאמו בהפגנה ב"חומש".
חשתי צער על הרצחו של אדם צעיר ולא משנה מה עשה ולמה, כי מוות זה עצוב בכל כיוון ודיעה שנסתכל עליו. זה עצוב להורים, לבת הזוג, לילדים, למשפחה הסובבת, לחברים ולקהל שבא לתמוך. איני שמחה לאידו של אף אחד. ליבי ליבי על האנשים שנותרים שעות רבות ביממה לבד לבד עם המחשבות והעצב. ומיותר לציין שאלה החיים של המוני בני אדם במדינת-ישראל ללא הבדל מין, צבע, דת, לאום, אזור או כל שיוך אחר. כל אחד חוטף אותה בדרך זו או אחרת. אנו נמצאים באיזור אלים שמשפיע על כל אחד מהיושבים פה בדרך זו או אחרת ובכל יום, שעה, דקה. אנו אפילו לא שמים לב להתנהלותנו אבל רוב הזמן אנו עסוקים בלמזער נזקים.

ובניגוד לדברי אלו, לא אהבתי אחת צירוף המילים "עם ישראל: איתנו, חושב, אומר, כולנו, ביחד, עם ישראל ….."
אם היו שואלים אותי והייתי מגיבה בחיוב, להצטרפות לקהילת המפגינים, מילא. אבל אף אחד לא שאל אותי.

את הנאומים בהם צירפו אותי ללא הסכמתי שמעתי מהמקלחת. בעוד סבון על ראשי, רצתי לסלון לראות מי זה שכלל אותי במלחמת הדיעות הזו ללא רשותי.
עומד לו אדם צעיר ונואם מול קהל מהנהן, מעליו מרחפת השכינה, ומספר להם ש"עם ישראל (שאני בתוכו, ככל הידוע לי) חושב, אומר, מסכים, רוצה, ועוד מילים שיש בהן כדי לאשר את צירופי להפגנה.

"עצור, עצור, זו לא אני, בכלל לא יודעת על מה אתה מדבר, מתי הסכמנו, מתי הבנו, מתי נפגשנו?"

אני מציעה לכל הצודקים למיניהם וגם לעצמי, אנא, כאשר אתם נואמים, דברו בשם עצמכם. אל תשרבבו את כל עם ישראל בארץ ובעולם לתוך בליל הנאומים והמחשבות שלכם.
בדקו, אולי משה מחדרה לא אוהב ולא מזדהה איתכם. גם אם עשו לו ברית מילה ללא רשותו והכניסוהו לקהילת יהודי העולם, אין זה משקף את מה שעובר באיבר אחר בגופו, בראשו.
אולי חנה זלדה מברוקלין לא חושבת כלל על מה שהכרזתם שם, על גבעות השומרון, וכל מעייניה מופנים הערב לכוס התה והבסקוויט.
אין לי בעייה לחטוף מכות על משהו שאמרתי, או עשיתי בניגוד למצופה ממני. אבל אם לי אין יד ורגל בקהילה המחבקת הזו, אנא, דלגו עלי והמשיכו הלאה.

וזה מזכיר לי סיפור ישן נושן, שכמה מחברות/רי ילדותי המתוקות/ים וודאי ישמחו להיזכר בו.
"ועכשיו אני אספר"(כך מצהירה לובה לפני כל סיפור):

בשנות השישים העליזות, חבורת נערים שוטטה לה בחולון הצעירה והיו עסוקים בשיחות וצחוק בקולות רמים וחדוות נעורים, כמו שנערים יודעים לחוות אותה. את החדווה.
לא ברור עד היום כיצד קרה, אבל היה אדם מבוגר ששמע אותם, שכח את ילדותו ולא כל כך אהב את הרעשים. (למרות ניסיוני הקצר להוציא את הסיפור בפרטי פרטים, העליתי חרס בידי ואני רק משערת סיבות) אולי נשענו על רכבו (היה להם כבר מקרה כזה, פעם זה היה אסור), והוא פתח את חלונו וצעק לעברם שלא יגעו באוטו. אולי כדי שיהיו בשקט. אלוהים יודע מה קרה באותו אירוע. בכל מקרה, עשו משהו שהלה לא אהב.
הרצון להענישם, שהיה כרוך במאמץ רב, גבר על העצלות והטרחה לצאת מהדירה, לרדת במדרגות ולנסות להשיגם. וכך היה. היה לו רצון חזק והוא החל לרדוף אחריהם.
מבוגר עצוב, מרוגז וכבד, שכבר שנים רבות לא השתתף בשיעור התעמלות בבית הספר, אינו מסוגל להשיג נערים צעירים בשיא כוחם ועליזותם.
החבורה הצעירה היתה מורכבת משישה ליצנים יצירתיים ומהירי תנועה: אליש, הרצל זכרנו לברכה, איתן הילל, אולי איתן בן ציון, אולי מנחם ודוד צ'צ'יק (איפה אתה י'דויד), שהיה נער עם כל המטען והנתונים המבטיחים חיים טובים. כלומר, עדין יותר, מתחשב, מנומס, בעל כושר חשיבה בולט וניתוח מצבים ו…גם יודע את זה.

תוך כדקה השטח התנקה מהנמלטים, שניתחו בדרכם הפשוטה את המצב ורק נער אחד צודק, נקי מאשמה, שלא היה מעורב בסיפור, המשיך לצעוד בנחת. אני מנסה אף היום להבין מה חשב לעצמו בעודו מתהלך בביטחון. יתכן שחשב שעצם זה שלא היה לו חלק במהומה, יפתור אותו גם מעונשה. כך נדמה לי שכולנו חושבים.

הבעיה היא, שבתודעתו של הרודף העצבני, הוא כבר שויך לקבוצה. אמנם לא נמצאו רישומים מפלילים, כתובים או מצולמים, אבל היה זה ברור שהילד הזה בא איתם.

המבוגר תפס את הנער "הצודק" והפליא בו את מכותיו שזה משפט יפה להגדרה פשוטה ל: "הכניס לו מכות" (פעם אפשר היה לעשות דבר כזה בלי להסתכן בתלונה במשטרה), למרות ההסברים ההגיוניים שהציג בפני הגבר העצבני. זה לא עבד. הוא לא שיכנע אותו. עבור המכה היתה זו בחירה: "טוב אחד ביד מאשר שניים על העץ".

ופה אני חוזרת לבקשתי הצנועה בתחילת דבריי:
אל תתייגו אותי בקבוצות שלכם ללא אישורי, בסוף המציאות תפליא בי את מכותיה, כלומר תכניס לי מכות.

קטגוריה : Uncategorized