האם כתב היד עבר מן העולם
מקווה שזה לא נשמע כמו "קץ ההיסטוריה" של פוקוימה.
בשנים האחרונות אני לא רואה שתלמידי בית הספר היסודי מקדישים זמן רב לכתיבה. שיעורי הבית די נדירים ומעטים. יתכן שהדרך הזו טובה. לא יודעת. ימים יגידו. המבוגרים שייכים לעולם הישן. שם החשיבו יתר על המידה את הכתיבה. האמת שגם לא היתה חלופה מוצלחת לזה. בעולם שהכתיבה נעשית נדירה ובעיקר משתמשים במילה הנאמרת, המצוירת או המצולמת, מקומה של המילה הכתובה נדחק לשוליים.
הרבה פעמים אומרים לי שיש לי כתב יד יפה ולפעמים מרוב שזה נדוש, יודעת אחת מבנותיי לשרבב את המשפט הזה בלעג קטן כאשר אני כותבת רשימה למכולת, או תזכורת כלשהי. וביננו, בשביל מה צריך בכלל כתב-יד. מי בכלל כותב היום.
בספטמבר 1966 עברתי לכתה חדשה שלוותה בלא מעט שינויים עבורי. הלימודים, הדרישות, מראה המחברות והגשת העבודות נעשו בצורה שלא הכרתי. בכל בוקר לפני השיעור הראשון, ערכו התלמידות וכמה מהתלמידים תצוגת מחברות. כל אחת ואחד הראו מה הכינו בבית. זה התנהל בצורה מעניינת. למשל, מוציאים בדחילו ורחימו את המחברת מהתיק. פותחים את המחברת בעדינות בקצות האצבעות. כל הגוף, עד המתניים, נמתח אף הוא. כל אותן דקות כולם נאלמים, מביטים, מתרשמים. התלמידה אוחזת באגודל ואצבע בעדינות יתרה, מרימה את קצה הדף השמאלי לאט לאט, כדי שלא יתעורר ויתחיל לבכות. הדף התרומם כמו גל והונח בעדינות על קודמו, כמו צ'יפס "פרינגלס", כדי שחלילה לא יתנפץ לו ככה סתם. גם אני, החדשה נסחפתי לפולחן הזה. אהבנו את רחש הדפים היבשים שהונפו בעדינות ונחתו כמו עלים יבשים. בנוסף, אם צריך היה לשלב מפה או תמונה גדולה, היינו מקפלים את הדף שהתווסף למחברת בצורה של חלון עם מסגרת צבועה ועל חיבור שני החלקים בקיפול הסופי צויר ברוב יופי, סרט קשור. החלק האסטטי היה בעל חשיבות רבה וכל אחד השקיע לפי כשרונו האומנותי. לכל הבנות ולחלק מהבנים היה כתב יד דומה. בנוסף לכך, רוב הילדים לחצו כל-כך חזק על העט, עד כי אפשר היה לקרוא אותו במהופך כמו כתב ברייל. כמובן שפינות הדפים תמיד היו מתקפלות ומתעגלות מהלחץ.
הכדור בעט הכדורי, שסבל מלחץ תמידי של הכותב, היה מעקם את דפנותיו הזעירים וגרם לנזילות רבות. אבל לילדות/ים לא היתה בעיה, תמיד נמצא דף בסוף המחברת, תפקידו היה לספוג את נזילות הדיו כדי שחלילה לא ילכלך וישנה את צורת האותיות. היה זה דף מלא יריקות קטנות של דיו. הילדים האלה ספגו מאז היותם צעירים את צורת האותיות התקניות וכולם העתיקו מכולם את השינויים והפיתוחים של כתב היד.
ואני? אני הגעתי בכתה ו' מקולקלת ומושחתת מבית הספר על שם א.ד גורדון לבית הספר יהושוע חנקין. וכפי שיודעים כולם א. ד גורדון היה שונה בתכלית מיהושוע חנקין בגישות החינוך והמשיכה התעסוקתית. שניהם אמנם הגיעו מאותו המקום, תחום המושב באוקריינה של היום, אבל איפה זה ואיפה זה. כך הרגשתי. אבל המחנכת הדגולה אביבה, לא הניחה לי לחלום לא על פילוסופים, מורים ודרך ולא על גאולת אדמות. הייתי חייבת להתאים את עצמי לטקסים המופלאים האלה. מהר מאד השתלבתי בטרוף הכתיבה. מדי שבוע מסרתי את מחברתי לבדיקה והמורה תמיד עברה עליה וכתבה הערה בסופה "שפרי את הכתב". אבל לזכותה של אותה מורה יאמר כי גם התמידה בהערותיה וגם גיוונה שלא ישעמם לי: "עליך לשפר את כתב ידך", "כתב היד טעון שיפור", "נא לשפר את כתב ידך" וכדומה. היא לא התייחסה לתוכנו של הטקסט אלא רק על כתב היד, כאילו כבר ידעה שכולם כותבים את אותן תשובות. מעולם לא כתבה :"כתבת יפה, התייחסת לנושא זה וזה בצורה מעניינת, בדקי בבקשה את תשובה מס' 2 ועני עליה שוב" וכדומה.
כך מצאתי את עצמי שבה אל ביתי ויושבת שעות רבות על כתיבת התשובות תוך השתדלות אין קץ. היה זה מאבק עם כתב היד מדי יום כאילו היה זה העיקר. זה שזה קריא וברור, זה לא מספיק, זה צריך להיות "כך!". והילדה מגורדון שרוצה להשתלב בחנקין, לא נשברת. מדי שבוע היא משנה את כתב היד, פעם הוא קטן כמו חריוני זבובים ופעם הוא גדול ושמן, פעם בעט עבה ופעם בעט דק, פעם כל האותיות שוכבות לנוח לכיוון ימין ופעם הן מתמוטטות קדימה, פעם האותיות הראשונות בדפוס ופעם הן יוצאות מהשורה. פעם הל' שמנה ופעם היא דקה וארוכה ופעם היא מסתלסלת לה כמו דגל ברוח ופעם היא עומדת שבורה ונוקשה וכן הלאה והלאה. היתה זו שנה נהדרת בה התעסקתי בעיקר בתרגולי קליגרפיה, ממנה למדתי את כל מה שאני יודעת היום על כתב.
ביוני 1967 ישראל כבשה את השטחים הלא משוחררים. או יותר נכון ישראל שחררה את השטחים הלא משוחררים ומאז הם נהיו משוחררים ואנחנו מאז כבר לא משוחררים. לא חשוב כרגע. הכיבוש הביא איתו תגליות ואוצרות לילדות וילדים כמונו; האלבומים עם הניילון הדביק, קלמרים מופלאים, קופסאות העץ הבהיר ובהן מכחול עם שיער לבן לרישום אותיות סיניות או יפניות, קופסאות צבעי מים יפות, מחדדים, עפרונות יפים עם עופרת אימתית שכבר יצאה משימוש בעולם ו…עט נובע. או כפי שהיו כאלה שקראו לו עט נובח. וואו. תגלית.
בהיסטוריה של הכתב, המצב היה הפוך. קודם הומצאה הנוצה ואחר-כך העט הנובע ולבסוף העט הכדורי הגאוני, בעזרתו חפרנו כקרדומים בנייר המחברות. מה שקרה לנו הוא שקודם גדלנו עם העט הכדורי ואחר כך גילינו את העט הנובע. שימוש בעט הנובע זה עולם אחר. שם אי אפשר ללחוץ על הדף כדי שיתקפל אלא לכתוב בעדינות. שם צריך למלא את המכלים הקטנים של הדיו. מדי פעם יש נזילות בלתי רצוניות וצריך גם לחכות שהדיו תיבש על הדף. סיפור. השמחה ארכה בערך שנה, אחר-כך עבר לנו. מכיוון שכסופרת סת"ם, לא היתה משרה פנויה לבנות, התעסקתי בשלב מסוים בגרפיקה.
הרבה נושאים שהעסיקו אותנו בילדותינו ברצינות רבה, חלפו מן העולם כמו כתיבה ביד. או לפחות כתיבה תמה. שעורים רבים הוקדשו לנושא ואף אחד לא שער שאפשר יהיה להסתדר בלי זה. באחד משעורי המלאכה ידעה המורה לומר משפט בחשיבות רבה : ללא אצבעון, חייכן יהיו קשים מאד". אצבעון. מישהו יודע היום מהו אצבעון. כיסוי לאצבע בזמן התפירה. זה נשמע אז רציני לפחות כפי שהרצל אמר: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" והיא די צדקה…לשעה קלה.
בגיל מבוגר עברתי מבנק אחד לבנק אחר. הפקידה הצטערה להיפרד ממני ואמרה שהיא תתגעגע לכתב ידי. התכופפתי לעברה בחשדנות ושאלתי אותה אם יש לה קשר למורה אביבה. היא חייכה ואמרה שהיא זו שמקבלת את הצ'קים היפיפיים שלי שכתובים בעט ציפורן שטוחה ורחבה שנותנת לאותיות נפח ואופי. ובכל פעם מראה לכולם את הצ'ק וכולם עושים "וואו". אוי אביבה אביבה, לו ידעת לאיזה הישגים הבאת אותי…
והאמת בשביל וואו של פקידות ופקידי בנק משועממות/ים, היתה ההתמדה בשנה ההיא שווה.
הי איזה יופי של זכרון וסיפור. גם אני זוכרת את כתב ידך מאז שכתבת ליוסי ברכות ומכתבים. הייתי אז עדין בתיכון וכתב ידי טרם עוצב.ושלך היה צעורר קנאה ממש.
איזה כייף שהזכרת לי את הנמחברות והדפים. ואת הדיקט ש אבא שלי שם מתחת לדף במחברת שלי כי לחצתי כל כך חזק. בטח מרוב לחץ לחצתי כי לא ממש הייתי בין התלמידות הטובות בכיתה. והמורה שלי לעומת זאת היא אמרה לי משפט שלא אשכח לה לעולם.
"מה את חושבת שאת תקשטי את החיבור שלך במסגרת זה יעלה לך את הציון????"
קרני תודה
חחחחח איזה מורה. מזל אחד יש לנו, שהמורים לא ככ השפיעו עלינו. יתכן שלא תשכחי את חוסר החמלה בדבריה, אבל קשה להגיד שדבריה אלו הובילו והתוו את דרכך. כולנו יודעים לאן הגעת למרות ההערה שאין בה כדי ללמד משהו עליך, אלא רק עליה.
דורית מתוקה.
הסיפור שלך על המורה שעה משתדלת להקטין אותך, ממש נוגע ללב. איך אדם כמוה לקח על עצמו להעצים ילדים בדרך נבזית שכזו. מה הרגיז אותה? ומי נתן לה רשיון לחנך ילדים.
אני ראיתי אותך כל השנים כילדה מושלמת. כל מה שעשית היה יפה. חבל שלא היה בי את הגדלות להגיד לך את זה.
מזל שהיום את מראה את המופלאות, היצירתיות, הנעורים המתפרצים ממך ומעוררי השראה
עלי והצליחי יקירתי