"שאנהת המצרי" מאת מיקה ולטארי
הוא נראה ישן. מה זה ישן? עתיק, צהוב, עייף. ראיתי אותו במרכז. הוא לא היה לבד, היו סביבו עוד הרבה קמוטים שבעי ימים, כמוהו פחות או יותר. הסתכלתי עליו. הסתכלתי מסביב, כולם היו בערך בגילו. חלפו להן, משהו כמו שישים שנים מאז ראו אור. כמותם ראיתי פעם, בבית הורי. פעם נראו יפה, אבל היום, איך להגיד את זה….עבשים, מוכתמים ועתיקים. אז מה, גם אני לא בדיוק הולכת ל"נוער העובד".
החזקתי אותו. הוא היה קצת שונה. השם שלו הזכיר לי משהו אחר. לקח לי זמן להיזכר. נתתי לו, לזיכרון לעבוד בקצב שלו. לעברי זחלה מוכרת עם חיוך ומשקפיים עבי זכוכית. "קחי את זה, את תהני!" אמרה בביטחון. "זה נדיר", הוסיפה. הפכתי, פתחתי, עלעלתי. לא הצלחתי להבין את קיסמו. ואז זה הגיע, השם של הספר שחשבתי שמזכיר את השם של הספר הזה. הרמתי את ראשי מהספר ושאלתי: "הנער הפרסי", יש לכם?" היא הופתעה אבל הקשיבה, סובבה את ראשה וקראה בקול צפצפני:" שולה (שם בדוי למתנדבת סופרמיסטית) יש לנו את הנער הפרסי?" ואותה שולה הרימה את ראשה בתנועת ראש של "מה זה?" ואז שלחה את השאלה ממנה והלאה, לשאר הבנות שדומות לה והסתובבו שם. בעוד הן מתלבטות אם ראו פעם שם של ספר כזה, ואם בכל זאת ראו האם זוכרות, התחלתי לקרוא את "שאנהת המצרי" מאת מיקה ולטארי. למרות הקונטרסט הדל בין צבע הדף וצבע האותיות, שגודלן שלא עולה על גודל חריוני זבובים, הצלחתי לקרוא משפט ראשון.
"אני שאנהת, בן סנמות ואשתו קיפה, הכותב זאת. לא לתהילת האלים בארץ כמי אכתוב, כי קצתי באלים, גם לא לתהילת הפרעונים, כי קצתי בעלילותיהם, לא מפחד אכתוב, גם לא מתקות עתיד – כי אם לנפשי לבדי אכתוב. הרבה ראיתי בימי חלדי, הרבה ידעתי והרבה איבדתי, ולא עוד אהיה טרף לפחד-חינם; ואשר לתקות אלמוות – קצתי בה כאשר קצתי באלים ובמלכים. רק לנפשי אכתוב- ובזאת נבדלתי מכל הסופרים אשר היו ואשר יהיו."
מה זה??? הספר נכתב כבר ב 1948. מכירה כמה אנשים מהתקופה. תרגם אותו יפה אהרון אמיר (שורה משיר של מאיר אריאל).
המשכתי לבחון את האוצר. המוכרת שראתה את התעניינותי בחפץ העתיק הזה, ומתוך רוח התנדבותית מיוחדת, קפצה עלי בהצעות נוספות: "את רוצה צלחות נהדרות, כוסות, ספלים?". הרמתי מעט את עיני ולא יכולתי לשבור לה ת'לב. "טוב, תביאי !" מה כבר יכול לקרות, במילא הכוסות והצלחות מתנפצות אצלי בסדרות של ארבע.
לרגע חשבתי שהקשישה הפכה להיות ילדה מרוב שמחה. היא סבבה בתנופה לאחור ,"אשים לך את הדברים בארגז, יהיה לך יותר נוח". הלכה זאת למרכז הריבוע הענק של השולחנות, בחנה ארגז שיתאים היטב למטרה וחזרה בדילוגים של שמחה. סידרה את הצלחות, את הכוסות, הספלים והושיטה ידה לקחת את הספר מידי ותוך כדי זה :"יש עוד ספרים נהדרים אולי יעניין אותך" והחלה לשלוף מתוך הספרים מימי הפלמ"ח שנראה לה שיתאימו לראש שלי. דחיתי בעדינות. מה היא חושבת שאני, זקנה?
הספרים נראו כאותם ספרים שישבו על המדפים בבית הורי, שאני לא בטוחה שקראו בהם. אולי, פעם, לפני שנולדתי והם פשוט נשמרו שם מאז בגלל שספר לא זורקים, לא מלכלכים, לא מציירים עליו, לא קורעים, וכמובן שלא שורפים. ספר תמיד מתקשר לאסון הגדול של העם היהודי ולכן לעולם הוא יישאר חי ונושם בכל מקום, אפילו בתחנות אוטובוס ורכבת. 
ומאז ששאנהת המצרי נכנס לפתח ביתי, סונוורתי באור חזק. הוא לקח אותי למקומות רחוקים רחוקים שאף פעם, כך נראה לי, לא פגשתי סיפורים אודות התקופה, חוץ מספר התורה או ההגדה של פסח. הבנתי שבידי אוצר נדיר. כמו כל ספר הוא הלך ואזל ואז התחלתי להאט את הקריאה. לא יותר מעשרה עמודים ביממה. כל פרק זרק אותי למקום אחר, לאזור הפרת והחידקל, לארץ כנען, למאבקי השבטים, למצריים העליונה והתחתונה, לתות אנח'מון, נפרטיטי, לאלים, לרפואה עתיקה, לכריתים, לתרבות המינואית ועוד ועוד. והכל מסופר בעברית שבתחילה לא הבנתי. אהרון אמיר יודע להתעלל בקוראיו בשפה עשירה, עתיקה כספרי התנ"ך. הקריאה היתה כמו לקרוא שירה, או כמו בכנרת, ללכת על אבנים בלי נעליים, לבסוף מתרגלים ומתחילים לרוץ והמים נהדרים.
