איתן הלל, הגיגים פיוטיים של צלם משוטט בנפאל.

270987_10151555730214089_1077050558_n

זוהי התמונה היחידה של הכותב, שמצאתי

 

הדברים שיובאו בהמשך יגיעו בקטעים קצרים שליקטתי מהפייסבוק (אוצר בלום של אינפורמציה). את איתן אני מכירה עוד מילדותנו בחולון הקטנה. אני ושכמותי מכירים את עלילותיו ותעלוליו ונזכרים לא פעם בערגה ועם חיוך גדול לשנים עליזות אלו. לפי כמות המבקרים ברשומות קודמות של איתן, אני מבינה את חשיבות מיקומו פה, בשכונה האינטרנטית הזו. אם כך, למה לא להיפגש שוב, באמת למה?

הקטעים המובאים פה, הינם חוויות של צלם המהלך באיזורים קשיי קיום וקשי שיטוט בנפאל. מפגשיו עם הנוף והאנשים באים לידי ביטוי בכתיבה, שהיא על סף השירה המנוקדת בקטעי הומור דקים והרי היא להנאתכם:

הקטעים הכתובים הם בסמוך לתמונות מרהיבות שאותן לא אוכל להעלות בשל זכויות יוצרים וכו'. על כך התנצלותי. נסו לדמיין נוף הרים מדהים.

אני משתדלת למצוא איזה שהוא חוט מקשר, מן סיפור אנושי שיטייל לאורך הכתיבה. משהו שיאחז בקורא וימשוך אותו לקרוא הלאה למרות שאין הוא מכיר את האדם הכותב. מקווה שאצליח. 

יצאתי לגינה, לא יכול לסבול את הריק שבבית, הרמתי את הרהיטים לעשות ספונג'ה אבל אין לי אנרגיה להרים את הסמרטוט מהרצפה. הילדים לא כאן כדי להפריע לי לשטוף אז בשביל מה לטרוח, חשבתי לביים אותם, להלביש נעלי התעמלות בוציים על כפות ידי, לזחול על הרצפה ולהטביע עקבות ברטיבות, עכשיו תראו מה עשיתם אקרא בקול גדול, כל העבודה שלי לפח אתרעם, שקט פה, הבנות יצאו לקורס מדחים, מדחים? מדחים. כרם לומד לבגרות, יום שבת, חזירי בר הפכו פחים ופיזרו את האשפה הבוקר, עשיתי בה! והם לא ברחו, עשיתי בה! בה! והם הסתכלו עלי, עשיתי בה! בה! בה! בה! והרמתי אבן ליתר בטחון, הם סיימו בנחת לאכול ועזבו את זירת הבלאגן, ראיתי מה זורקים לפחים וגיחכתי על שכני, קופסאת טונה, קליפות דקות של בצל שריחפו באוויר, עור צהבהב של פולקע, עטיפה קרועה של מצות, שקית חלב, גביע 5 אחוז, רגע, זה הזבל שלי, בושות, הסתכלתי לצדדים, אספתי בגועל ושמתי בפח, חזרתי הביתה,על המתקן בחצר השכנה תלתה כביסת לבנים, כביסה צחורה, התפעלתי כי אצלי אני חופר לבגדים בנרות ומוצא צבע אפילו בחולצה שהיתה פעם לבנה והיום היא ורודה כי לא הקפדתי על הלבן לחוד. החיים שלי לא מסודרים. הילדים לא בבית. יש עונות שנה, עכשיו קיץ למשל. נכנסתי לרגע לים וחזרתי לחוף, התישבתי על החול ונזכרתי שהחול דביק, אולי התישבתי על גרעין שזיף, חזרתי מהים ולכלכתי את הרצפה בחול, לא נורא, ממילא אשטוף כשהילדים יחזרו, בדרך לנשום אויר שאלתי את השכנה אם מותר לצלם את הכביסה הלבנה, היא אמרה, למה? הסתבכתי בהסברים שעבורי מי שמפריד כביסה חיי על באמת, נתתי דוגמא שאני לא תמיד זוכר איפוא שמים מרכך או נוזל כביסה, אני סתם שופך, מחכה ותולה, היא הביטה בי בעינים לא מאמינות, יש ציור היא אמרה בתמיהה פעמים. חזרתי הביתה, בציור היה משפך קטן ובשני משפך גדול, הבנתי.הבנתי הכל. אני טיפוס צבעוני

 

בפרברים הסואנים של קטמנדו מיסכו את עיני נסיעת שעות מטלטלות בג'יפ. מוכרת הפיטריות הרעננות בשוק צ'אטראפטי, חוסר הוודאות והחוטים הרופפים שניתרו והרפו אחיזתם ממציאות חיי. הבוקר בלונק ופאגפאנה,הבייס קאמפ של הקנצ'ינג'ונגה אחרי סערת השלג, התעוררתי אל שארית רגעים של תחושות סכנה ויצאתי מהבקתה בדרך חזרה אל קאמבאצ'ן וגונצ'ה ואל ארבעת מעברי הרים מסובכים לטיפוס מהצד המערבי של הקאנצ'ינג'ונגה, נפרדתי משורת האוהלים על שוכניהם הנמים, חציתי אגם קפוא שחלקו יבש בדרך שיורדת לקאמבאצ'ן עכשיו במונית לטיסה ראיתי אותי קופץ מבולדר ואומר שיט כשהחלקתי אל שביל מים, לא הצלחתי לעצור את דמעותי וגם לא היה נעים לי מנהג המונית אז ביימתי האפטצ'י ואמרתי משהו על אלרגיה לסילונים, הגעגועים לילדי חזקים מכל הר בצד ערגה לאורח חיים שליו בנפאל. את השריפה שמאכלת את קרבי והתאווה לאמנות שלא באה על סיפוקה השלמתי שלא אצליח לכבות, רק לשכך מעט, לכאוב פחות.

לואי סי קרול, סטנדפיסט, אומר שכאדם לבן אין לו בעיה להכנס למכונות זמן ולנסוע לכל מקום שהוא רוצה בעבר, כיהודי אני חושש מנסיעה בעבר, רומאים גרמנים מצרים רוסים, בכל תחנת זמן משמשו את היהודים לסומסום. אני חושש מנסיעה לעתיד ששם התחשבנו איתי על מה שעשיתי לפלסטינאים, לעניים, כלומר לעצמי, הכי טוב בהווה, כשאתה חיי את הרגע אין לך דאגות כי ממילא את שואה מהלכת שעדין לא הכירו בה, אכן קיום מלבב.

היתה לי תחושה מוזרה כלפי בית בבוקר שעזבתי את ימפולדים. שכדי לגור בבית המצולם צריך אחד לגור מחוצה לו כדי להיות בו, לצאת מתוכו כדי להכנס אליו, שהמרחב הפנימי שלו נמצא סביבו ולא בו.

חברי המשלחת הגרמנית היו עדינים ומתחשבים, המגעים שלהם עם האוכלוסיה הצטמצמו לקשר שהיה להם עם המדריכים, הסבלים שמרו מרחק, קווי הפרדה ברורים לא נחצו בכל זמן הטרק, פעם אחת פעוט נחבל בנפילה וסנדרה הרימה אותו בבהלה והיתה מודאגת שנחבל, היתה לי סוכריה על מקל בפה והיא דרשה בתוקף שאתן לו אחת, השתגעת אמרתי בלב? הסוכריות ספורות, רק 12 ליום טיפוס ואם הוא יקבל כולם ירצו ולא ישאר לי, תן לו כבר את הסוכריה! היא צרחה בנחמדות, מה יכולתי לעשות, קחי אמרתי במתק שפתיים, קחי, מה אכפת לי? כמה סבלים התקרבו ופשטו יד לכיווני, לא היתה לי ברירה, קחו, קחו עוד, 26 סבלים, מורי דרך, כל ילדי הכפר שהשמועה פשטה במהירות שיש תייר מטומטם שמחלק סוכריות, סנטה קלאוס אמרה בחיוך מפויס סנדרה, שקית הסוכריות שקניתי בדיוטי של בחריין היתה כעת ריקה, לא היה פח, שמתי אותה בכיס, הרגשתי צריבה בעור ובלב כבד הלכתי עם השביל, רגע אמרה סנדרה, חכה רגע.

פקחתי עינים לקול רשרוש וחריקות, משהו מתגרד או מתמרח, השחר של יום רגשות עקר נוסף הכחיל מבעד לסדקים בצריף, זחלתי מהשק שינה ויצאתי החוצה לקור העז, שיני נקשו כשראיתי את הצבע של האוהלים כעת אדום, אתמול בלילה הגרמנים שרו בקולי קולות והאוהלים היו כחולים, מישהו כאן משחק באש התמלאתי חימה, אני מרגיש שעושים ממני צחוק, אני אוצר אמנות הרגיש מאד לקולות הצבעים, כחול אצלי זה כחול, פנחס כהן גן זה סוג של כחול, קופפרמן סגול, ניניו פפריקה, וכל השאר פולנים שמתקמצנים על צבע, חיים באפור, אי אפשר להפוך אצלי את העולמות כי צבעים אינם כפפה, חיכיתי שהגרמנים הנסיכיים התעוררו משנתם, מי עשה את זה אצעק באוזניהם, מי? מי?! ישבתי על גזע כרות ומשעמום הבוקר בניחוח יער רטוב כתבתי על האדמה הכהה איתן וסנדרה חתן וכלה, מחקתי עם העקב וכתבתי שוב, סוף לדיקטטורת הצבע, היה נדמה ששמעתי קול חלש מאחד האוהלים, לא היבטתי לכיוון, רוצים? שיבואו הם אלי, שיבואו ויבקשו סליחה, פתאום התבישתי בעצמי, על כל המחשבות האלו, קמתי וחזרתי לבקתה, קיפלתי את השק שינה, קפאתי לרגע במקום, ניערתי את הראש וטמנתי את עצמי על הכתף עם משא בדידות ומרירות, ניערתי את המעיל מאניצי הפוך וחייכתי, אתה תרנגול צחקתי לעצמי, תראה, מלא נוצות נושרות ממך, אני יודע להשתעשע כהוגן כשצריך.

אני רוצה שכל החברים שלי כאן בפייס ובעולם יעצמו את העינים עכשיו ויפקחו אותם כשאספור שלוש ויגידו לי עלוטים בעלטה של זמן הספירה באיזה אוהל מתוך הששה בקמפינג יכולתי להיות עם סנדרה אהובתי האחת והיחידה מהמשלחת הגרמנית לקנצ'ינג'ונגה, אילו….

אני מתקדם בהבנת הנוף, אני קורא את דליה רביקוביץ, אלן גינזבורג, אני עוצר את הדימויים שעושים טקסי במסך, אני מהרהר שצריך להתרוקן מהידע, גם הידע המורה על דילול הדימוי, לרוקן עד לאצירתו המוחלטת והופעת הדימוי יהיה מותנה בהעלמותו כמעט מיד, הבהוב לכל היותר. בקטלוג שהופיע בתום הלימודים של השכבה של אדם רבינוביץ בבצלאל היה דף אחד ללא אף דימוי, זה היה הדף של אדם, דף ריק. עבודתו הוצגה בתערוכת סוף שנה וחיה היו מדודים לזמן שעות הפתיחה וחיי התערוכה. איני בקשר איתו לצערי מזה כמה שנים, הנוף בצילום כאן מצולם (בדיעבד) ברוח פסל שהוא הכין והוצב בסביון
כמה ימים לאחר מכן הגענו לבקתה שהאבא שמר שם בגפו על שני ילדיו, מישהו מהגרמנים תלה בלונים על הדלת, תן לו סוכריה על מקל הצעתי בחמיצות, אין לי ענה הגרמני האנס יואכים שטרנברג אוף האזן, לך יש? הוא שאל, היו לי עניתי, היו לי ואזלו

אתמול חגגו בישראל 87 שנים למלכה אליזבתט ה 2, אתמול פרש מגלי צה"ל אהוד גרף, בקול שמביע מה לו ולזה אלו היו 60 שניות על בית המלוכה הבריטי….60 שניות שמשודרת מאז 1980 ואהוד גרף מקריין גל"צ 45 שנה….
מדוע אני קושר את גרף לאליזבתט? כי אף אחד לא מעלה בדעתו להחליף את המלכה, או לבטל את כס המלכות, סמל ליציבות והמשכיות הינו סמל לעתיד רגוע, לא בישראל, הנשיא פרס לבדו מחזיק מעמד בזירה הציבורית, כמה עובדים במוזיאון ת"א, אבל חוץ מדוגמאות ספורות אלו כל השאר מתחלפים במהירות הבזק, למשל חיפשתי את פיני במקומו הקבוע בבנק מאז המנדט הבריטי שמעולם לא פסק בדיסקונט כדי לנסות להגדיל את האשראי, אלברט, פקיד עם פאות לחיים ארוכות סטייל סבנטייז שאיני מכיר צחק לי, איפוא אתה חי אבאלה (אני שונא שנאת במיה רירית את הכינוי) הוא גיחך, פיני מזמן היגר לכרתיים, מה מזמן שאלתי? בשמונים ותשע בקשתי ממנו להוריד את אזהרת חשבון בסיכון ולאפשר לי אובר של רבע זוז או משו, הוא צחק אז פיני ואמר שהוא מאחל לי הרבה בריאות אבל כסף בן, אין לך, כן, זה מה שהוא אמר ודחה את הבקשה, 1989, לא בשמיים. למה נזכרתי בזה עכשיו? סתם, היה לי עצוב אתמול בערב שגם השנה לא הזמינו אותי להשתתף באירוע חגיגות יום ההולדת למלכה שהכי אהובה עלי מכל בתי המלוכה בחלונות הראווה בקינג ג'ורג'.

ויוה איתן, מצאתי אותם, את המשלחת, מצאתי אותם כי נמאס לי מהעקבות, איני גשש,
הבטתי טוב לכל הצדדים, למעלה ולמטה קדימה ואחורה ומצאתי אותם בחוטם מדיפים ריח של חטיפי שוקולד, ריח מרמלדה, ריח מרציפן ועלי קרמשניט, המשלחת עלצתי, הנה המשלחת שלי כמו בציור של שאגל, יהודים מטיילים עם חלבה בשמים רק שאלו גרמנים.
כשמחפשים בתוך ערמת שחת חשוב לזכור שמחט היא דקה וחדה, כשמחפשים משלחת אובדת בהרים מושלגים חייבים לזכור שלא מדובר בשחת, שלגים מתנהגים שונה מקש.
בתמונה: סנדרה, בכחול, מראה למירנדה, בורוד, מאיפוא נופלות אבנים על השלג, היא מצביעה לכיוון אחר מהמבט של מירנדה, בחוויה של סנדרה לא רק אני שמועה, גם שאר הבריות. (לשירה, האבן נופלת על השלג מכוכב אחר ומשמיעה קול של עטלף פירות, עניתי נכון?)

הלכתי לאיבוד, לא ראיתי כיוון והפנתי את הראש לכל עבר, חשבתי להתחיל בלמצוא עקבות בשלג וזה גם מה שהחלטתי לעשות, למצוא עקבות
בשלג של הקבוצה הגרמנית והמלווים הנפאלים, עדיף להתחיל לחפש עקבות של הנפאלים הרהרתי בקול רם בעברית כי ממילא אף אחד לא מבין, בכל זאת הרגשתי פאדיחות מהאיבוד דרך, שקט מוזר היה באוויר, כנראה השקט שלפני מפולות שלג ותנועות סוערות של קרחונים ניצתים ברעש אימים, ללא תנועה הרגשתי קור מתפשט וחשבתי איך זה יהיה לאבד את אצבעות הרגלים בכפור, אלך קצת לכיוון ההוא חשבתי, אלך קצת לכיוון ההוא אמרתי בקול רם, הקול שלי אבד בצוקים והלכתי בזהירות נועץ את המקל ובודק את עומק השלג, היה נדמה לי ששמעתי צחוק ממרחקים, הגרמני הזה שאני לא סובל בטח מספר את הבדיחות המטופשות שלו לסנדרה, אל תקשיבי אהובתי לחשתי, תתעלמי ממנו, הומור של גרמנים, לא מצחיק, רגע, גם היא גרמניה, טוב, מילא, אולי היא חצי תורכיה התנחמתי, הוצרכתי להתנחם במשהו, לא?

אחות של חבר של כרם רצתה להתגייס ליחידת עוקץ, בסוף קיבלו אותה לפיקוד העורף, זכרתי מהסיפור את זה שביחידת עוקץ מאמנים כלבים, וכאשר נותנים להם לרחרח פריט לבוש של מישהו הם יודעים לאתר אותו, אילו היתה לי גרב של סנדרה, צעיף, משהו קטן שהתפרק לה היתי נותן לכלב והוא היה מוצא אותה ואת שאר המשלחת או אז היתי נותן לו שניצל לעודד אותו, זה מה שעושים בעוקץ, מעודדים את הכלבים לאכול שניצלים, אילו היה לי שניצל היתי טורף אותו לעצמי, טורף את הכלב, קור כלבים, המשכתי לבוסס בשלג החלק ובשלוחה ממול ראיתי עקבות, פאק! כדי להגיע לשם אני צריך לרדת, לטפס שוב, לרדת, שוב לטפס, רצועות התרמיל הכאיבו וכתפי היו בכי רע, בגובה 5000 מטר אין חמצן והטיפוס איטי איטי, הגעתי לפס מותש והעברתי חופן שלג בפנים, העקבות שנראו ברורים מהשלוחה הנגדית היו דהויות במבט קרוב, הלכתי לאורכן והתעודדתי, מאחורי גוש סלע נעלמו העקבות ושמעתי רעש של מים מפכים מתוך ההר, פניתי לאחור ולא ראיתי את העקבות, מוזר, לאן נעלמתן תהיתי, הרמתי את עיני ולא תפסתי מול מה אני עומד, האור התעמעם והיום כהה, הורדתי את התרמיל ובקושי הצלחתי לנשום, הבנתי מה קרה, הכובע ירד וכיסה את העינים, צחקתי בקול רם והמשכתי ללכת בכיוון העקבות, יצר ההרפתקנות שלי אינו יודע שובע טפחתי לי על השכם וישר רחצתי את היד כי נגעתי בי.

באיזשהו מקום בדרך היפה והקשה, התיישבתי על סלע נוח לאיש ותרמילו ונשמתי עמוק עמוק, רוח חזקה הכתה בי ודפי הפנקס רשרשו, רציתי לתאר את החוויות המטלטלות בשביל הרעוע מגונצ'ה לקאמבצ'ן, על איך שכמעט נשמטתי לתהום בגלל שבמקום להרהר באיך אני מציל ממות את סנדרה אהובתי הסודית מהמשלחת הגרמנית, פינטזתי בחשאי סטוץ עם מישהי מהתיכון שהיתי חם עליה לפני 40 שנה, אלוהים רואה הכל סיכמתי יורק חצץ מהפה, רציתי לכתוב אינסוף תיאורי טבע: הר, נוף, שלגי עד, פסיעות הירואיות וטיפוס נועז על סולם אוויר קלוע עננים, בפנקס נרשמו לדאבוני חוויות שונות: ארוחת בוקר 40 רופי, דל בהט אתמול בערב 250 רופי, סה"כ 290 רופי עד הרגע הזה אם לא יתחשקו לי ביסקוויטים ועוד מים רתוחים, סגרתי את הפנקס, נשבר לי מהדיווחים הלאקונים, מחר ארחיב.

התעלמתי מהדרך שהפכה לבוצית, ונזהרתי לא להחליק על הבולדרים, הכי קשה היה לספוג את הרוח והקרח ישר בפרצוף, עננים ערפלו את שדה הראיה ולא ראיתי אלא מרחק קצרצר לפני, ירדתי למטה במקום שזכרתי שקשה לחציה, לא ראיתי שביל וקפאתי על מקומי, הלכתי כמה צעדים אחורנית, ראיתי טבעות כף רגל טריות בכיוון שונה ועקבתי אחריהן בזהירות, היה נדמה לי שאני רואה אנשים במסדרון ראיה שנוצר בין מטחי הקרח, החשתי ככל שיכולתי את צעדי וכמעט שצרחתי, שלושה מהנפאלים הלכו באיטיות רבה מעברו השני של הערוץ, הצחקתי בתוך פיסות השלג, ירדתי ועליתי בזמן נצח וחברתי אליהם, שלושת המדריכים הבכירים של המשלחת הגרמנית ליוו את אחת מהקבוצה שתש כוחה, הם צעדו אט אט, נושאים אותה מעבר למכשול זה או אחר, מניחים אותה בעדינות מצידו השני של בולדר ענק, הצטרפתי אל צעדיהם, אט אט, הרגשתי נפלא, כשהתקרבנו למאהל כיסה השלג ושינה את הנוף לחלוטין, בלילה השתוללה סופת השלגים, בבוקר היה האיזור כולו מכוסה במעטה לבן ועמוק של שלג וקרח, התעוררתי מוקדם ועם ראשוני הפורטרים התחלתי לרדת מטה, נפרדתי מלונק, מחלקו הראשון של המסע, כעת אחזור לקמבאצ'ן, אוכל צהרים ואמשיך עד הערב לגונצ'ה, הרגשתי שאת החלק החוויתי והמשמעותי עברתי אתמול מלונק לפאגפנה, הבייס קאמפ ובחזרה דרך הסופה ללונק, התרגשתי ויותר מכל התגעגעתי לילדי, כל כך רציתי לספר להם מה נעבור ביחד בספטמבר הקרוב כשנחזור לכאן, מעניין אם עצי הרודודנדרון יעמדו עדין בשלהבות אדומות והאם הקומבוקרנה, הג'אנו יכסיף את פסגתו האלמותית בשלג לעבר ההולכים תחתיו? גמעתי לגימה נוספת מספל המים הרותחים והקשבתי לרעמי הצחוק והשפה המתגלגלת של הפורטרים הנפאלים

הרמתי קצת את הראש,
נקרעתי בפס הזה, הסתכלתי בתוך העקבות
בשלג של ראשוני ההולכים והעקבות נעלמו גבוה
ממני,
הנשימה שלי הפכה לצווחנית, כמה חברים מהמשלחת
הגרמנית צמצמו מרחק ואני שהרגשתי קצת בתוך 
תחרות החשתי צעד, רציתי להחיש צעד אבל לא היה לי אוויר, 
הפכתי את הראש לאמוד את המרחק ביננו וקיוויתי
שגם להם אין אוויר, גרמנים, שלג ויהודים בדרכים
זו תרכובת לא טובה במובן ההיסטורי של המילה,
סתאאאאם, הם היו אנשים חביבים שהנקודה היהודית
לא הזיזה להם ביצה, פרויד אמרתי להם, פרויד למשל היה יהודי,
לא אמר יהויאכים, פרויד היה גרמני עם כמה חסרונות צחקתי איתו
על עצמי, באמת שצחקתי על עצמי, בעצב, אבל צחקתי

אחרי סללה עברתי עוד 3 פסים בהרים,
בתמונה חלק מהקבוצה הגרמנית ברגע נופש,
במרכז, אהובתי הסודית, האחת והיחידה,
סנדרה.
כדי שתיהיה לי אהובה אני משנן את דבריו של גראוצ'ו מרקס
בדבר מקצועיות כשבמטפאורה אני הוא הזקנה לצורך התובנה:
"חובבן חושב שזה נורא מצחיק אם אתה מלביש גבר כמו אישה זקנה, מושיב אותו בכסא גלגלים ודוחף אותו במורד גבעה לכיוון קיר לבנים. בשביל מקצוען, זו חייבת להיות אישה זקנה."

אנדרטת הנצחה לחבר במשלחת קוריאנית שלא הצליח לצאת חיי מהקנצ'ינג'ונגה
חבר יקר אמרתי בליבי, ההורים שלי לא יוצאים מהבית אחרי שתים בצהרים ואין מצב
שמישהו ישקיע בי אנדרטה אפילו לא שלט מנייר, מזל נאחס חשבתי, אולי עם קצת צבע אוכל לציין בקטן את שמי ליד הקוריאני, הוא לא ישים לב וגם לא יהיה אכפת לו, הקוריאנים מתים על יהודים נחמתי אותי

משום מקום הגיע כלב, החויה ותחושת קרקעית הירח הזיזו
משהו אצל הכלב הזה, רקסי או כושי או דובי
שהביט לכיוון מטה, אל תחתית הקרחון, משבי רוח עזים ורעשי מפולות הרחיקו אותי משפת הקרחון, עשיתי פסססססט לכלב שיבוא אחרי וינצל מתאונת נפילה לתהום אולם הוא לא הקשיב, קראתי לו מוצי מוצי, לאסי לאסי והוא לא היה בכיוון, אני חושש שהוא הריח יצור מכוכב אחר ולכן הוא קפא במקום וחיכה דרוך כולו לבאות, נבהלתי והלכתי לאחור לאט כדי לא להרגיז את שולי הצוקים,
ליל מנוחה

המשכנו ללכת והדרך הוסתרה בגלל קפל קרקע חד, עדין הקנצ'ינג'ונגה היה מוסתר מאחורי הר ועיקול, חברי הקבוצה הגרמנית החליטו להמתין לרוב הקבוצה שהיתה עדין רחוקה, אחד מהם הציע לא להמשיך משום שנראה לו מסוכן מדי, המשכתי ללכת לבד בתחושה לא נוחה, הלכתי כקילומטר נוסף שאז הדרך התעקלה והסתובבה שוב, עליתי וירדתי וראיתי במרחק מה את שתי הבקתות, את שתי הבקתות ובצד את הקנצ'ינג'ונגה כשראשו בעננים, התרגשתי מאד והחשתי את צעדי, לא הרגשתי את המאמץ וחוסר החמצן, הראש שלי היה בעננים, התיק שסחבתי היה קל משום שהשארתי את רוב הציוד בלונק, השמש היתה באמצע השמים והיה בהיר ומאד קר, לא שמעתי כלום, רק שמחה שאני כאן, שהגעתי, הסתובבתי לראות אם מישהו מהקבוצה הלך בעקבותי, לא היתה נפש חיה, כמה ציפורים, בדרך ראיתי צבאים, סנאי אחד, הרבה סלעים, למה הרים מורכבים מסלעים? דיונות אטרקטיביות בעיני בהרבה, אין כאן דיונות, התישבתי, קמתי להוציא מים, שתיתי מים ומילאתי את הבקבוק ממים זורמים, היחידים שראיתי בכל הטיפוס, לצד הבקתה, הדלת היתה נעולה במנעול זעיר, הצצתי בחרך חלון העץ לראות מה יש בפנים, לא ראיתי כלום, לא היתה בי טיפת אנרגיה, נשענתי על דופן הבקתה, הבטתי בהר, בענק ההר ההר ההר, התכרבלתי בתוך מעיל פוך דובים ונרדמתי יושב על ספסל עץ ונשען על לוח מחוספס

הדרך לפנגפאנה אורכת כ 4 שעות, דרך קשה ותובענית כאשר בקטעים מסוימים התוואי נעלם מעיני עד שלבסוף לא היתה לי ברירה ונאלצתי לחכות למדריכים הנפאלים שמלווים את הקבוצה הגרמנית ואשר בקיאים בשבילים החמקנים ללקק את האצבעות. הלכתי לאיבוד, טבעתי בנופים, בגובה 5000 מ' איני שבע מלראות ולהרגיש את עוצמת ההרים, רק הקנצ'ינג'ונגה נשאר הר בישן שראשו בתוך העננים, אני בטריפ

התעוררתי באחת וחצי, לא היה אף אחד, קמתי בבהלה, איפוא הקבוצה הגרמנית תהיתי, 
השמים שהיו בהירים היו אפורים ועננים עצומים, נקשרו מסביב והתקרבו מערבה לכיוון ההר, הרוח התגברה, קמתי מהספסל, מה קרה למשלחת הגרמנית? לחכות להם, מזג האוויר המשיך להשתנות במהירות, עכשיו מי יצלם אותי כשברקע הקנצ'ינג'ונגה?

 

ניסיתי להשעין את המצלמה על הגג ולהתרחק,
חיפשתי את מצב הצילום עצמי, הרגשתי שאני חייב להתחיל לחזור ללונק,
בתוך סופת שלג לא אצליח ללכת חזרה ואאלץ לפרוץ את דלת הבקתה, אין לי גפרורים
ולא לקחתי אוכל, ואם בבקתה לא יהיו עצים לבערה? איך אעבור את הלילה?
מינוס של 10 לפחות, עצמתי את העינים ודימיתי את דברי ההספד עלי, טפו, אי אפשר היה לחבר הספד טוב מזה?
ממש קוננתי על עצמי, שלג החל לרדת

זהו,
עכשיו אתה אני הולך לישון,
שלום לכולם ולהתראות, מחר,
שיא הטרק ובו יסופר איך כמעט מתתי בהרים
ואיך כמעט לא הצלחתי להנצל ואיך בסופו
של דבר הגעתי לספר כל זאת כאן כאשר
כמעט חלקי הגדול נשאר שם

הקבוצה הגרמנית בוששה להגיע ונלחצתי, לבסוף הגיע אחד, 
הקדמתי הוא אמר, בוא נצטלם הצעתי, צילמתי אותו, צילם אותי, ירדנו במקום שהתפורר תחת הרגלים,
בתהום מתחת רוחשים קרחונים וברכות קפואות, הרגשתי שסתם הסתכנתי בירידה וכנראה שיש מקום נוסף, פחות מסוכן, מירנדה שהיתה אחרי החליטה לא לרדת וחיכתה למדריך, אני המשכתי לשעוט קדימה ותוך שניה הגעתי למפנה קרקע שסנטימטר נוסף אני מוצא את עצמי עף, כנראה מחוסר חמצן השכל שלי זלזל בתחושת אזהרה, חזרתי על עקבותי וראיתי את רם, המדריך הנפאלי מסמן לי לעבור ממקום אחר, שמחתי לראות אותו, צעקתי האו אר יו והוא סימן לי לשתוק, לשתוק וללכת בשקט אחריו

זו היתה פורטרית צעירה, צעירה מאד, ישבה על מיטה רגליה מקופלות תחתיה
והביטה לשום מקום, ראיתי אותה בדרך, יחד עם שני פורטרים גברים מלווים
את הקבוצה הרוסית, טיפוס ארוך, סל קש כרוך ברצועה סביב מצחה, הקשיים בהרים מתחלפים במהירות בקשיים חדשים, עזבתי את דמותה והרהרתי בשאלה עם מי מחר אני אתחלק בשיא של הטרק, ההליכה לבייס קאמפ של הקאנצ'יג'ונגה, שיא החלק הראשון של הטרק והמסיבה בתום 14 ימי הליכה כאשר בכל יום היו חגיגות נופים ופריחות, מאמץ ואתגרים, זו פורטרית צעירה, צעירה מאד, ישבה על המיטה רגליה מקופלות תחתיה והביטה לשום מקום….

מעונן חלקית?
יהיה קריר לעונה?
נראה את הגאונים מבית דגן מעיזים להוציא את האף 
מהתחנה המטראולוגית
כשאלוהים בעצמו ובכבודו מחליט על כאסח לעם.

נוף שואב הרבה אנרגיה, לאנשים עם רגישות גבוהה מומלץ להזהר, הנשגב מכאיב כי נפשך יוצאת אל הלא מושג ואינו נגיש כי מעבר לקרבה היופי המצמית מרעיל, אני מורעל בנהדרות נפאל חיי סובבים סביב המסעות, חזרתי לפני שבועים ואני מתאמן לטרק הבא, פעם היתי כורסא בלה מנוחות ושגרה והיום אני נווד חסר מנוח שהולך אחרי החבל של הגמל, תיאור טוב, לא?

 חציתי אגם יבש, מרבצי שלג שאז לונק בצבצה, לונק: 

שתי בקתות טי האוס, מחנה אוהלים
של המשלחת הגרמנית, הרגשתי את הגובה בחוסר חמצן, 
עשרות פורטרים מלאו את הבקתה,
קבוצה רוסית נוספה, דאק העדיף אוהל ואני נדחסתי לבקתה.
ארוחת ערב של דל בהט, אורז עדשים ותפ"א, הוגשה, ריח של צ'אנג ורוקסי,
השיכר המקומי, הדיבור העליז של הנפאלים, הראש הסתחרר וכבר לא
הרגשתי קור וגם לא את כפות הרגלים שקפאו לי, הצטנפתי וחיכיתי שהמסיבה תגמר, 
התרגשתי ממחר, מהמשך הטיפוס לפאמפאנה, לבייס קאמפ והמפגש עם הקנצ'ינג'ונגה

תומרקין בפריז היה על סף הצלחה עולמית ובחר לשוב לישראל. שאלו אותו למה והוא ענה בגלל הים של בת ים, אני חולוני מחולון שגדל בחוף הסלע בבת ים, אני חסר געגועים לבת ים, כשאני לא בהרים או בשדרות שאול המלך או עג'מי אני מתגעגע לקטמנדו, לתאמל, לאור השחר ומלחמות כלבי הרחוב בעורבים עם עלות השחר, ברוכלים הפורסים את מרכולתם בצ'ארטפטי ובמעדניית טיפ טופ בניו רוד יש לי מולדת וגעגועים, אין לי נאמנות לזיכרון שמסמל מולדת מסויימת, רק זיכרון ממקום שבו לראשונה הזרות הדגישה את היותי בנאדם שלא מלמד את החיים כלום, לומד בבוקר שוכח בערב, עכשיו בוקר ואני בדרך לקאמבצ'ן, אולי דאק עצר בגונצ'ה ונאכל ארוחת פרידה כיאה לגברים שעבורם סעודה עלולה להיות ניצחון או הפסד אחד על השני? אולי סנדרה תגלה שזיון שלא מזדיינים אובד לעולמים ותזמין אותי לערב חששות מאהבה משותף לשנינו? ההרים מפגישים אותי עם קיום עשיר בהרהורים.

מודעות פרסומת