צוואות, מומיות ושאלה לרב
הרעיון של הימור היא המחשבה כי נזכה, למרות הידיעה שאותם אחוזי זכייה קיימים באי-זכייה. משום מה אנו מגרשים מחשבה זו. יצר הקיום כל הזמן מסיט אותנו למחשבות מהסוג הזה. גירוש מחשבה מהסוג הזה עוזר לנו להמשיך כל הדרך עד לסוף הקיום שלנו.
עצם הידיעה שיהיה סוף, לא מניעה אותנו לסיים את חיינו ברגע של ידיעה על הסוף למרות ההגיון שבכך. איכשהו ההגיון לא עובד בתחום הזה, אלא להיפך, לנסות ולהינות כל הדרך אל הסוף. אנשים עושים דברים מופלאים ולא מופלאים בדרך אל הסוף, כל אחד לפי נטיית ליבו. הסיפור הנדוש אודות המיליונר אשר פוגש דייג עני ופורש לפניו את רשימת הצלחותיו וכל זאת כדי לשבת ולדוג ממחיש את השוני בתפיסת החיים. כמובן זה קצת פשטני אך זה מסביר בצורה ציורית את נטיות ליבם ומניעיהם של אנשים כל הדרך אל הסוף.
ולבסוף, מדוע אכפת לנו מה יהיה אחרי לכתינו. מדוע אנשים עורכים צוואות 'הוגנות'. למה הוגנות במרכאות? כי תלוי כלפי מי זה הוגן. כלפי הנשארים אחריו, אשר יוכלו קצת לנוח במירוץ החיים, או כלפי חתולי רחוב עזובים, שמישהו דאג להם לאחר מותו. נו, אז למה לעזאזל אכפת לנו לאחר מותנו. יש לי הרגשה, שישנם בני אדם חושבים, שהם ממשיכים להתקיים לאחר לכתם למקום שאין ממנו חזרה. מי אמר שאין ממנה חזרה? נו, כי לא שמענו עד היום מהם…חוץ מאלה, שטוענים שהם שמעו. דתות ואמונות נוטעות בליבות מאמיניהם את המחשבה בדבר תחיית המתים. ומי שמאמין בזאת, טוב לו ולא משנה מה עובר עליו, או כמה רע לו. עצם המחשבה שהכל יהיה בסדר, המתים יתעוררו, הבריאות תחזור, יהיה שלום בעולם, כולם יהיו טובי לב, מזג האוויר יהיה אביבי והצלחת תמיד תהיה מלאה משרה אווירה טובה. דוגמא טובה היא קבורת הפרעונים. תראו אותם היום חנותים בכל מני מקומות בעולם, כי גנבו אותם ממצרים ומכרו אותם לכל מיני מוזיאונים, והם ממשיכים להיות בקירבנו. נכון שהם לא ממש זזים אבל הם קיימים, על כך אין ויכוח. שמורים בתוך ארונות זכוכית, שוכבים על גבם, יש להם שיניים טובות מהרבה אנשים שאני מכירה, עורם קצת מקומט אבל לא יותר מסבא משה, קצת קרם והעור יראה כמו חדש. (ראיתי את העור של לנין החנוט במוזולאום במוסקבה ותאמינו לי שהוא נראה חי יותר מהרבה אנשים שאני מכירה) יכול להיות שאם יגיע מישהו וישק להם הם יתעוררו כפי ששלגיה או היפיפיה הנרדמת התעוררו. אבל לך תנשק מומיה, נראה אותך. 
גם בהודו עד לא מזמן נשים נשרפו יחד עם בני זוגם שמתו, כדי שימישכו ויחיו איתם בעולם הבא. אני לא מבינה למה אף אחת לא אמרה, "תתקדם, אל תידאג, אשיג אותך". כפי שאבא שלי היה אומר לאמא שלי כאשר מיהרו לאירוע מסויים.
פעם נכחתי במפגש "תלמידים- רב", בבית ספר דתי. היו שם שאלות רבות ותשובות לא פחות. השאלה היפה ביותר שנשאלה מפי ילד בכתה א':"כבוד הרב, בתחיית המתים, האם כולם יחזרו?" הרב השיב בחיוב מלא ביטחון וחיוך גדול. והילד המשיך:"כבוד הרב, האם סבא שלי יחזור לחיים?" והרב, אישר בהנדת ראש מלאת ביטחון, חייך הפעם שוב מלא חום ואהבה ואפילו הביט לעבר שורת המורות שישבה לצידו, הינהן בשבעות רצון כדי להראות למורות שהוא ממש מרוצה מהילד. הוא חשב שסיים אם התשובות אבל אז התקיל אותו הדרדק בשאלה חשובה מאין כמוה :"כבוד הרב, האם סבא שלי יחזור כשהוא כבר מבוגר עם זקן, או כשהוא ילד קטן?"
שמחתי על השאלה הכל כך חשובה. באמת, איך יחזרו כל אלה שצריכים לחזור מעולם האמת. באיזה תפקיד ובאיזה לבוש. ומה שמעניין, שברור לאותם מאמינים שהמתים יחזרו ורק מטרידה אותם שאלה פעוטת ערך באיזה צורה יחזרו.
ישנן קהילות המאמינות, שהמתים חוזרים אלינו בצורה אחרת, בתור נמלים, פרות וכדומה. וזה טוב, כי אז נפתרה הבעייה של האיך. ובדרך זו גם ניצלו כמה רמסים וחיות מתוך הספק שמא זה סבא שלי בלבוש חדש, לכן לא אהרוג את הייתוש המעצבן שמזמזם לי בחדר. כלומר מישהו יהנה מזה.
ואחזור לשאלה ששאל אותו פעוט תמים את הרב. אחטא אם אגיד שלא התענגתי על מבוכתו העתידית של הרב ומבטי נח בניצחון על פני הרב החכם. הרב קצת נתקע. הבטתי אל תוך עינייו ואל זקנו שלשנייה רטט. הוא התעכב מעט בתשובה, השפיל את עיניו וחשב על תשובה מתחכמת. המורות הצליחו להסתיר את צחוקן, הרב גם. כי הרעיון הוא רק רעיון, מושג, ואינו בר השמה כפי שילד מבין. אבוי לנו אם לעולם יחזרו כל אלה, שפינו לנו מקום. ברור שלא יהיה מה לאכול. אפשר להפליג בהשערות מפה ועד ראשון ציירי המערות ב'מערות אלטמירה' דרום צרפת, או כותבי הכרוניקות במסופוטמיה ולהבין שיהיה קשה פה אם כולם ידחסו חזרה, ואיזה ריבים יהיו על הדיור, ביגוד ומזון. די לנו להסתכל על תושבי ארץ המריבה שלנו, ישראל, כדי להבין מה יקרה בעולם.
אז מה ענה הרב לילד, שחיכה לתשובה ממנו, כי הוא הנציג הכי ישיר שלו אל אלוהים? הרב אמר, שכאשר יגיע סבא שלו לאחר תחיית המתים, הוא כבר יראה איך יגיע וידע. איזה רב תחמן. איזה רב ערמומי, השאיר את הילד פעור מוח, אובד עצות, נבוך, עם שאלות לא פתורות. אני חושבת שאז הבין הילד, שהכל תלוי בו ואל לו לשאול מבוגרים שאלות קשות מדי, כי מהם לא תבוא הישועה. שזהו שעור לא פחות חשוב. ועכשיו לכו ותגידו שלא מגיע לו תואר אקדמי.
