במוסך
"אההה…אההה… כן…בסדר…בסדר אבדוק.." כך בערך התנהלה השיחה בין הבחורה עם הסרבל במוסך כאשר האזינה לכל גשם התלונות ופירוט הבעיות, כולל ניסיון הנהג ללוות את השיחה בצלילים הממחישים את עוצמת הנזקים ותחלואי מכוניתו. משהו כמו "פכככ…." ו"תססס…תתכ….תך…" המוסכניקית, שכבר הבינה שלא תהיה שום התקדמות אם תמשיך להאזין למוסיקה הבוקעת מגרונו, עברה לשלב המעשי והוא שלב הרמת מכסה המנוע והצצה ראשונית בתמונה היפה של צינורות, מיכלים, חוטים. "תניע!". ציוותה על הנער הצעיר, שנכנס אל הרכב. בעל הרכב הביט בדאגה ומבטו נע מהמוסכניקית עם האוברול הכחול לבין הצעיר. "ג'בקה!" קראה מתוך בטן המנוע ושלחה את ידה אל מחוצה לו, כמו מנתח הממשיך להביט את קרביו של המנותח ולא מרים את מבטו אל האחות המניחה את האיזמל בידו. הנער לא שמע והמשיך לתת גז. "תביא ת'הג'בקה!!!" נבחה ברצינות רבה לעברו כאשר הוציאה את ראשה. בעל הרכב שעמד לידה קפץ בבהלה, הנער קפץ מהמושב הקידמי ורץ אל עשרות המגרות שהיו תפורות לקיר. תוך כדי השענות על דפנות המנוע פנתה בחיוך מתנצל אוטומטי: "אדוני, זה ייקח כמה דקות, אני מציעה, שתיכנס למשרד הממוזג, תקרא עיתון. יש שם מים קרים, קפה שחור בתרמוס, תרגיש נוח". סכמה בחיוך אדיב, לקחה את כלי העבודה ורכנה שוב לתוך מערת המנוע.
בחוסר רצון וקצת בהיסוס פנה למקום לעברו הצביעה. שם ישב כמה דקות. הוא הרגיש כמו ילד, שנשלח לשבת ליד חדר המנהל, סבלנותו פקעה והוא התעייף מהישיבה במשרד אותו כבר סקר מפינה לפינה כמה פעמים. המשרד היה די נחמד. היו עיתונים, היה נעים, עשר מעלות פחות מאשר בזוועה ששררה בחוץ. פה ושם היו סימנים שלא אפיינו משרד של מוסך כמו חסרונם של לוחות שנה לוהטים. המחשב דלק וחיוכם של שלושה ילדים קטנים מילאו את המסך. מעניין אם הם ילדיה והוא ניסה לבחון את חלקי הפנים ולהשוותם אליה. בעודו מהרהר, רטטו מכנסיו, בגלל הטלפון כמובן. הוא שלף אותו ויחל להודעות מינוריות. אלא שדווקא השיחה הייתה מהמחלקה הקרדיולוגית בבית החולים בו עבד. הוא האזין בסבלנות להסבריו של הקולגה, שנשאר במקומו לגבי פצינט מבוגר שנפטר. " הבוקר, העליתי לו את המינון והכל נראה בסדר" אמר בשקט. הוא המשיך להאזין והבטיח להגיע כמה שיותר מהר. הוא סגר את הטלפון ולשניות אחדות בהה בקיר מולו בתקווה להבין מה קרה לאותו חולה שלא עמד בצפיות שלו וסרב לחיות עוד כמה שנים. הבוקר ביקר אותו. הכל נראה מצויין. הניתוח, התוצאות. הרגשתו של החולה. באמת, הכל היה טוב. מה כבר השתבש, איפה טעה? האכזבה הציפה את כולו, תחושת הפסד וכישלון בכל מה שעשה עד היום. הפרופסורה המתמהמהת, מקום העבודה, היחסים בינו לבין מנהל המחלקה, האוטו ה…
המוסכניקית קרבה לעבר המשרד, ידיה היו נתונות בתוך סמרטוט והיא משכה אותן דרכו בחוזקה כדי לנקות את שאריות הצבע השחור שדבק בהן. היא נכנסה לחדר לא לפני שהביטה לאחור וסימנה לנער להזיז את האוטו לפינה ולפנות את המקום למשהו אחר. כניסתה לחדר שלפה אותו באחת ממחשבותיו המתדרדרות הישר למציאות. ההוראה הזו שלה לא נעלמה מעיניו והוא הרגיש, שהעניינים כנראה הסתדרו, הוא חש שהרגשתו מטפסת ויוצאת מבור הביעוס והנה עוד ידיעה אחת והיא מדלגת בקלילות מעל דפנותיו, של הבור כמובן, החוצה בביטחון ושמחה. עתה יצא במהירות לעבר בית החולים. הוא עקב אחריה והביט אל תוך עיניה בתקווה להתחיל לשמוע את הבשורות ועדיף שתהיינה טובות.
היא לעומת זאת, משכה את הזמן והייתה עסוקה בשטיפת ידיה בסבון שהפיץ ריח נעים בחדר. אחר התיישבה. פתחה את המגרה. הוציאה ממנה קופסת סוכרות מנטה הגישה אותן אליו ושאלה בעיניה. "לא תודה". אמר מתוך רצון לא להפריע לריכוז שלו ובצפייה לשמוע כבר. "נו, מה קורה עם האוטו?"
"תראה אדוני…" והיא פצחה בתיאור המצב. הוא הזדעזע. שאל מה אפשר לעשות בנידון. "לא הרבה, או הרבה מאד".
–"למה את מתכוונת?"
-"או שאתה עושה תיקון קטן, מחליף חלק פה, חלק שם וממשיך עד שהאוטו עוצר, או שעושה אוברול גדול ומשקיע וסוחב עוד שנה שנתיים ואולי יותר. האמת היא, אם היית שואל אותי?" שאלה לאט ועקבה אחר התגובות שלו. "תעשה תיקון קטן וזה יחזיק עד שתחליף ת'אוטו. נראה לי שהוא כבר עשה את שלו, אתה לא חושב?" כשאמרה זאת, הביטה את עניו מלמטה למעלה בניסיון לדלות הבנה קלה.
"מה??" שאל כמעט בצעקה. "רק לא מזמן עשיתי טיפולים, אני מקפיד על כל דבר… איך קורה דבר כזה?" הוא היה די נסער ולא ידע את מי להאשים באסון הזה. "תראי, זה אמנם אוטו ישן, אבל אני מטפל בו כמו בתינוק. אני לא יודע איך זה קרה, ".
"תראה אדוני, סליחה שלא שאלתי את שמך. מה שמך?" שאלה בחיוך קטן.
"דרור" אמר עם מה שנותר מהאנרגיות של התסכול.
"תראה דרור, הגיל של האוטו מאד משמעותי. החלקים מתעייפים, גומי זה דבר שמתפורר עם הזמן, מאבד מהגמישות שלו, חלקי מתכת מקבלים חורים, נזילות, חלקי הברגה נשחקים, ישנם חלקים שמשנים צורה מכל מיני סיבות שלא תלויות בנו אלא רק באורך החיים שלהם…אין מה לעשות, גם אוטו מזדקן…"
"אני לא מקבל את ההסברים האלה" ענה כמו ילד מפונק. היא שתקה והביטה בו ברצינות. "ומה אתה עושה, ז.א במה אתה עוסק?" שאלה בסקרנות.
"רופא". ענה כבר יותר ברגיעה אבל עדין התלמים שנחרצו לפני כמה שניות סרבו להתיישר.
"רופא!?" חייכה אליו ושתקה לכמה שניות. היא נשענה לאחור על הכיסא האדום ושאלה מתוך סקרנות:" ואיזה רופא אתה?"
"קרדיולוג". ענה קצת יותר בשקט.
"מעניין…" צחקה וזרקה את ראשה לאחור.
