מישהו הוציא עלי חוזה!

עמק יזרעאל 24.4.19 (2)

זה לא חריג. מדי פעם האנשים בתחום מחליטים את מי לחסל, למשל את  זה שנתקל להם כל הזמן בין הרגליים. מעלימים אותו או לפחות מנסים  וישנם כאלה שמצליחים.
ולמה אני בכלל מזכירה את זה?
השנה לקחתי לי חופשה שנתית. טוב, לא בדיוק לקחתי, מישהו נתן לי. גם זה לא בדיוק.  יותר מדויק הוא שהחיים הובילו אותי לשם.
עבורי, לא לעבוד בעבודות שמחוץ לענייני הפרטיים, מסוכן כמעט כמו להתהלך בפירנצה ב- 1347.

את השנה החדשה פתחתי בשפעת, שחשבתי כי תחלוף לה בקלות. אמנם האמנתי אבל היא לא. היא הוציאה את המיטב מנשמתי. כאשר הלכה לה, הנבלה, ממנה התאוששתי לאט, הבנתי כי מזל ששרדתי. לאחר שבוע וחצי של ניקיון וירוסי, אצתי להתחסן.
בינתיים, המשכתי במסורת טיפולי השיניים שלי, אשר מטרתם העיקרית זה לבקר את רופא השיניים המקסים שלי. ככה זה שרחוקים ואין מספיק חברים, ממציאים סיבות. במסגרת הטיפול, קיבלתי אנטיביוטיקה קשה שמחקה לי את הקוד הגנטי. אבל לא היה בזה די.
אסור היה לי להתקרב לכל וירוס שהוא, כולל נכדות מקוררות. אבל הן לא שמעו על זה וקפצו עלי. קשה להימנע מחיבוק הדוק במיוחד כולל נשימה והסנפה עמוקה של נכדות עם שמחת חיים וכמובן מצבור עצום של וירוסים, יבוא חדש מהגן.
באיחור של יום, הבנתי את הטעות וגופי הפיק פרק חדש בסדרה למרות החיסון, שגם הוא לא שמע על הרעיון אשר לשמו הוא קיים. היה זה הפעם קשה יותר. גססתי במשך שבועיים. איבריי חישבו להישמט מאחיזתם ומשקלי הלך ונמוג לתוך זקנה מקומטת ששכבה במיטה. לא יודעת מי זאת.
כדי לשמור לפחות על שפיות ומתוך רצון למנוע ריבים על החיתולים של הנכדות, קמתי מדי פעם לשרותים. הבעייה שמראה ענקית קיבלה אותי שם. מצאתי את עצמי עומדת המומה למראה הקשישה המיובשת הזו שעמדה שם. היא לא חייכה אלי. עמדה בשקט, צער גדול ניבט מעיניה, וויב של חוסר תקוה ואובדן נעורים (פכככ…נעורים, אפילו לא גיל העמידה), ידיה השמוטות משורבבות מתוך שרוולים גדולים, מכנסיים אשר בזכות הגומי, המשיכו להיות תלויים על המותניים ועל הכל בוהק צבע צהבהב חרדלי של עור הפנים והידיים. לא יודעת מהיכן נכנסה, המכסופה הזו. בכל אופן הבנתי שעלי לחזור להרגל הזה שקוראים לו אוכל.

ההתאוששות הפעם לקחה יותר ממה שציפיתי.
בינתיים החורף השנה היכה בכל עוצמתו, כמה שיכול היה. ספיחנו, הילדים והנכדים שיצרנו במשך השנים, היו זקוקים נואשות לעזרה אף הם. לשם כך הומצאו הסבתא והסבא. המצב שם היה אקוטי ולאחר התאוששות של שבוע וחצי הצטרפתי לחיים בתור האחות נייטינגל.
הטיפול במשפחתה של הבת כלל הפרדת כוחות ובידוד מוחלט של כל הגורמים. אחד עם דלקת ריאות – הוגלה צפונה, אחת עם דלקת סימפונות – נשלחה לחדר והציפורית הקטנה בת ארבעה חודשים טופלה יום ולילה למיגור דלקת עיניים איתה חזרה מאשפוז בבית החולים ודלקת סימפונות שהפריעה לה לנשום.
בקיצור ממצב של שכיבה טוטאלית במיטה בתור חולה, עברתי לטיפול 24/7 בתינוקת פצפונת ומתוקה. שזה נחמד. אבל הגוף המוכה שלי לא אהב את זה והפלא ופלא הוא תקף בשלישית והפעם בשלבקת חוגרת אכזרית במיוחד.
פה כבר לא היה מה לעשות. מכיון שהטיפול באם ובילדה היה חשוב במיוחד, הסבא והסבתא החליפו משמרות וחזרתי במהרה אל המקום החביב הזה: המיטה.
קרסתי.
ומאז ועד היום חלפו בערך כארבעה חודשים והספחת הזו לא עוזבת אותי, כמו השיר: שנה באה שנה הולכת אבל המנגינה לעולם נשארת. בינתיים המשקל והקלוריות חזרו בשמחה למקומות האהובים, הקמטים התגהצו, השמש הפציעה בשביל הכביסה, העשבים בגינה הרקיעו שחקים, כולם הבריאו…
טוב לא כולם. וכאילו לא דיי לנו, אחותי, שהגיעה לביקור, כיסחה את שתי רגליה במדרגות ביתנו.
שתי רגליים, ולא אחת. על זה אומרים כי מזל שאין לה שלוש רגליים. מכאן האמנתי כי מישהו הוציא עלי חוזה. מישהו רוצה לחסל אותי. האמת, הגיע הזמן.
אבל למרות זאת, אני מאמינה שיהיה טוב. אותי לא ישברו עם מיני זוטות כגון אלו. מספיק לצאת אל המרפסת ולהביט בטבע המשתנה בכל שעה. מקסים ומרחיב את הלב.
עמק 1

מודעות פרסומת