בלגרד, סרייבו, מונטנגרו וחזרה
משולש המדינות, שעברנו בשישה ימים מזכיר במעט את הסיבוב שעשינו באלבניה. מה יש בארצות האלה שקוסם לנו. עדין לא הגדרנו. עדין לא פיצחתי את המשיכה לאזור או לסיפורים או לאנשים במקום. ליוסי יש תירוץ הרבה יותר טוב, השפה בה דיברו בביתי סבתו, סבו, דודותיו ואביו. מדינות אלה היו בדרך מ- ובדרך אל, עבור אימפריות אלו או אחרות. וכל אחד השאיר שם קצת תרבות, קצת שפה, קצת טעמים וריחות. נו, כמו אצלנו. וזו אכן סיבה טובה לקסם.
המסלול הסופי לאחר הצעות רבות:
יום 1. בלגרד (ויתור על העיר, נקבל מידע מכל אלה שנסעו ויסעו) נחיתה ונסיעה לזלטיבור
יום 2. זלטיבור סיור באזור, מפלי גוסטילג'ה, אזור אובץ', מערת סטופיצ'ה.
יום 3. נסיעה לדראוונגרד, רכבת וסיור באזור, מעבר לבוסניה הרצגובינה לסרייבו, סיור לילי בעיר.
יום 4. סיור בעיר סרייבו, מוזיאון פרדיננד, בתי כנסת ספרדי אשכנזי, סיור בעיר העתיקה מדרחוב,
כנסייה, מסגד. ומעבר למונטנגרו לעבר שמורת הטבע דורמיטור.
יום 5. טיולים באזור ברכב וברגל. עליה לנקודות תצפית. האגם השחור, נהר וגשר טרה (TARA).
יום 6. נסיעה חזרה לבלגרד, ארוחת רומנטית על שפת הנהר
והכל נתון לשינויים כמובן.
עד כאן הטיול לפחדנים, ההמשך מיועד רק לאמיצים. למענם הגדלתי את הכתב.
יום 1
שדה התעופה בן-גוריון אמנם היה מלא מטיילים, אבל הכל התנהל יפה, בשקט, ברגיעה ולא כפי שהובטח לנו בקריקטורות למיניהן, שרצו באינטרנט. בכיכר המרכזית, היכן שהיה פעם מפל שטפטף שנים על ראשינו, היכן שהקפה עולה מליונים. שברנו קופת חיסכון וקנינו קפה. הבטנו סביב. ישבנו בשקט. לא היה צריך לדבר. ראינו אנשים, שאנו מכירים והרבה שלא. יש תענוג קטן של מיון האנשים לפי קבוצות. פתאום קלטנו את פרופסור דן שכטמן. סימנו אחד לשניה. כבוד. איזה איש. ישב שם ושוחח עם זוג חברים. יש לאנשים האלה חברים. וואו, מתי יש להם זמן בכלל. הם היו כל כך רחוקים מאיתנו שלא הבחינו במעקב. אחר-כך, ניגש אליהם יצחק נוי, נכון, מתיש משהו, אבל בכל זאת, שולף אותנו מהמיטה מדי שבת בבוקר. הם לחצו ידיים, שוחחו מעט ונפרדו. מה מוזר? מוזר שאף אחד לא הכיר דמויות אלו. אם היתה מגיעה לאזור זמרת צעירה, שכל הילדים מכירים אותה, התקרה היתה עולה עוד כמה מטרים, מהצעקות וההתלהבות. רציתי לגשת לאדם וללחוץ את ידו, אכן אדם הראוי להערכה, אחד שעשה משהו בחייו, לא כמו אלה…נו טוב נעזוב. אבל חשבתי שתהיה זו הטרדה. אחר כך חזרנו לעינינו. ובשלב מסויים עבר אדון שכטמן היקר לידינו. הוא הביט סביבו ומבטנו הצטלבו. ליבי החסיר פעימה. חייכתי והוא חייך אלי. וואו. התרגשתי, היה זה כבוד גדול. לעולמי עד אזכור את זה, אוכל לספר לנכדותיי…
הטיסה לסרביה עברה בשלום. אף אחד לא ביקש שימכרו לו שוקולד. בעצם היו שם מעטים, שדברו עברית, ואלה שדיברו, לא אוהבים שוקולד.
נחתנו בבלגרד. בדלפק של חברת השכרת הרכב ישב לו בחור זריז מאין כמוהו, המקום היה צר מלהכילו, אבל הוא הסתדר לא רע במטר מרובע בו ישב. הוא לא קם מהכיסא, הכל היה קרוב אליו וידיו הארוכות השתחלו לכל הכיוונים, לטפסים, למגירות, למדפסת ולדלפק. הזכיר לי תמנון. אחר כך ליווה אותנו אל הרכב והתעקש לסחוב לי את המזוודונת (אותה אני משתדלת תמיד לצמצם כמה שאפשר. כי מה אני צריכה כל כך הרבה בגדים, אפשר לחשוב, שאני מלכלכת משהו. ואת מי יש לי לפגוש כדי שיתרשם מבגדיי. והכי חשוב, האם עם בגדים אחרים, אהיה פצץ?).
איזה נודניקית אני, כמעט רבתי איתו. יוסי סימן לי להניח. כשצעדתי כמו גברת מפונקת, בלי מזוודה, התחלתי לחשוב, שזה דווקא לא רע ותוך דקה וחצי גמרתי בליבי להישאר בסרביה לנצח.
לקחנו את הרכב ועפנו מהעיר לכיוון זלטיבור (Zlatibor) . שתי הפתעות שטיבן לא צפוי כמובן, התוו את הטיול הזה. ראשית, הסתבר שרישיון הנייר, שהנפקנו בארץ לא נחוץ ולא עושה עליהם רושם רב. מי שלא נושא איתו את רשיון הפלסטיק עם הפרצוף שמרוח בו, לא יכול לנהוג ברכב השכור. ההפתעה הזו הבהירה לנו שתפקידו של יוסי, נלקח. וכנראה שלא נוכל להימלט מהאוייבים במהירות, וגם חוש ההתמצאות שלו צומצם בחצי. ואני, כנראה לא אראה כל כך את המדינות בהן אעבור, לא אוכל לצלם, ולא אוכל לתת עצות והוראות לאורך כל המסלול וחבל, כי אני אלופה בהוראות, עובדה שאנו חיים לאורה כארבעים שנה.
הפתעה שנייה היתה מכשיר ה-GPS שלא זיהה אף אחת מהכתובות שרשמנו לו. האידיוט כל הזמן התנצל, שהוא לא מבין או לא מכיר. נאלצנו להשתמש במפה המקסימה, שמצאתי בחנות ספרים ידועה ושרתה אותנו במסירות (אגב, אפילו לא נקרעה). ובמקרים של חוסר וודאות יהיה מישהו מימיני שיגיד: "יללה, סעי, נסתדר". שלוש מילות הקסם של החיים.
יצאנו מהחניון של שדה התעופה. ימינה או שמאלה? לי נראה שמאלה, לשוטר וליוסי נראה ימינה. פנינו ימינה. נסענו ונסענו ומצאנו את עצמנו בתוך העיר ביאוגרד (בלגרד) הפקוקה, שהכניסה הצפופה שלה הזכירה קצת את הפקקים בכניסה לרחוב המסגר בתל אביב או צומת השומרים, צומת התשבי בכל יום בשעה חמש, בא לי להקיא. הזדחלנו כמו כולם וכל הזמן חיפשנו שלטים שיורידו אותנו דרומה. בינתיים הבטנו סביב וראינו את הבניינים המכוערים, אפורים מפיח, כבישים אפורים, שמיים הולכים ומכבים את האור, ואנו אבודים בתוך הדוחק הזה, שרק לא יגלחו אותי מימין ומשמאל וה-GPS הדפוק הזה….הרהרתי ביני לבין עצמי. המשכיר אמר שיש לו 75% מהמפות. מה זה אומר שלושת רבעי מפות? מעולם לא קרתה לנו תקלה מהסוג הזה. או שיש או שאין מפות. האם רבע מהעיר יהיה חסר, האם רבע מהמדינות לא יהיו על המפות, מתי יפסיק לדווח. זה כמו לטייל עם אלצהיימר. השאלות קיבלו תשובות ברורות. המכשיר לא מכיר שום מקום.
יחד עם זה, היה בהזדחלות הזו משהו טוב. הכניסה למדינה זרה התנהלה לאט לאט. יענו, הסתגלות איטית. והרע בזה – אנו ממהרים להגיע לזלטיבור לפני רדת החשיכה. השעה בערך חמש וחצי. מתי נצא מתי נגיע?
כאשר מתנהלים בכבישים בעזרת מפות, צריך לבדוק כל הזמן האם אנו בדרך הנכונה, האם היישובים, הרחובות תואמים את האתרים המסומנים על המפה וכל הזמן מקווים לטוב. הקריאה של השלטים ומקומות במפה איטייים יותר משום השפה והצלילים, הרבה צ', ש, ו-ס.
כאשר יוסי הוא היושב במקום המיועד, אצלו הדברים עובדים אחרת. הוא פותח את החלון ומריח. והוא אפילו לא מודע לתכונה הזו שלו. ההוראות שלו הן כמו הוראות בישול. סעי, סעי, מפה, מפה. לפעמים במקום להגיד ישר, ימינה או שמאלה, הוא אומר מילים כמו: משם, מפה, כאן, למעלה וכדומה. מילים, שאין בהן עזרה ממשית. ואז עלי להביט לעברו להבין למה הבנדם מתכוון, מה שדורש ממני יכולות וירטואוזיות של נסיעה מהירה, מבט ימינה לעבר הדובר ומבט מהיר אל הכביש. באמת, הרבה דברים טובים יצאו ממני. לעתים אני חוששת, שעתודות הזיכרון, המהירות, זריזות, והכוחות, הולכים ואוזלים במסעות האלה. אבל ביננו, מה יש לעשות בהם, אם לא ליהנות ולהשתגע כל עוד אפשר.
הנסיעה לזלטיבור לוותה בחששות. שכן, צריך לחפש את העיר הגדולה אליה מוביל הכביש ובדרך יש סיכוי שנגיע לאתר המבוקש. אבל עד שראינו את השלטים המובילים לאזור הנופש הזה, לקח זמן. המקום כל כך קטן על המפה, שהשלטים המורים והמכוונים, הופיעו בשלבים מתקדמים של הדרך ועד אז היינו חייבים להיות דרוכים שלא לפספס. עצרנו פה ושם כדי להיות בטוחים, שאנו בכיוון. המפגש עם המקומיים היה נהדר. הם בסרבית, ותנועות ידיים רחבות, צלילים של חומרים כמו משהו קשה, רך, גבוה, נמוך, פנייה חדה, עצירה וכדומה ואנחנו באנגלית, עברית, מימיקה וכולנו בחיוך ורצון טוב. שכלול של כל מרכיבים אלו, הביאו לידי הבנה מלאה (איך לא חשבנו על ציור). עלינו וירדנו, עלינו והלילה ירד. הרכב היה גיבור ועשה הכל בקלי קלות, במיוחד בעקיפות מהירות. הכבישים היו די טובים למרות ההפחדות של מטיילים קודמים. מקסימום המהירות 80 קמ"ש.
הגענו לזלטיבור (zlatibor) . מה עתה, היכן המלון? נכנסנו לאחד המלונות לשאול. פקידת הקבלה לא ידעה על קיומו של המלון שלנו. חשבתי לעצמי "כמה נחמד, ארץ זרה, שפה: ככה, ככה, אין תקשורת, אין לווין, אין מלון". מה עושים. נו, מקסימום ישנים באחד המלונות האלה ומפסידים קצת כסף. באמת לא נורא, מדובר בסכומים של 80-150 ש"ח ללילה. אבל לא רציתי שיחכו לי בכיליון עיניים, ישבו בחלון כמו 'אם סיסרא שבנה לא חזר מהקרב'. הצעתי שתתקשר להמלון. היא הייתה חביבה ואכן בדקה את מיקום המלון. והיכן המלון? – אה….פה קרוב מרחק יריקה סרבית טהורה. עובדה מאד חשובה: פקידת קבלה במלון קטן בעיירה קטנטנה לא מכירה מלון, שנמצא שני רחובות ממנה על הגבעה. טוב, שיהיה. לא כולם 'דוחפות' כמונו הישראלים, שצריכים לדעת היכן כל דבר, דוחסים במוח כל מידע אפשרי וגאים בו, אח"כ מתפלאים למה הוא נסתם.
התגלגלנו לעבר היעד, ירדנו מהכביש אל הלא נודע. טיפסנו ולא ראינו דבר. "אני לא בטוחה שאנו עושים נכון…" היססתי ביני לבין עצמי. עברנו שדירת עצים ופתאום ראינו את השלט. שמחה גדולה הציפה אותנו. ונסענו בבטחה. שוב ירדנו מהדרך לדרך עפר והופ, הופיעו מספר בתים מתוקים. אורות הרכב הגבוהים האירו על חלונות הבתים ואנו המשכנו בדרכנו לעבר הבית האחרון. הכל היה מקסים. החנייה המסודרת, הכניסה המרוצפת וההשקעה בעיצוב הגינון, הגדרות וכדומה. נראה שמישהו חשב פה על כל דבר. כל מה שבוקינג הבטיח, נראה כאמת.
בית המלון המתוק, השאיר לנו את מפתחות הדירה על הדלפק, בתוך מעטפה. הדירה היתה נוחה, יפה, כולה עשויה עץ, נקייה, כל הריהוט והכלים היו של איקאה, הרגשנו בבית. הכל נראה סבבה… עד ששמנו לב לגודלה של המיטה. בהתחשב בכך, שהסרבים ושאר אחיהם הסלבים באזור, גבוהים במיוחד, מכל עמי אירופה, הייתי אומרת, שהדעות הקדומות שלהם לגבי שאר העמים, מעליבה למדי. נו אז מה אם אני קצרה יותר, זה אומר שצריך לבנות לי מיטה ברוחב מטר וארבעים סנטימטרים?
היינו רעבים בצורה מוגזמת. כמעט יממה לא אכלנו. במטוס נתנו אבל אני שונאת לאכול את השילוב של הריחות בשר, עוף נשמת אפם של הנוסעים וריח הפלסטיקים של המטוס. בעעע. תוסיפו לזה את הצפיפות והמרפקים צמודים לגוף. עדיף לכרסם בסקוויט.
במקרים כאלה של רעב קיצוני שותים הרבה מים, מכינים קפה ויש תמיד בתיקים חטיפי בריאות שהובאנו מבעוד מועד. את הכיריים החשמליות והמתוחכמות פיצחתי תוך….2 דקות. הקפה וחטיפי הבריאות, שהובאו מהבית בשקיות קטנות עשו את העבודה. ישבנו ושתינו קפה בדירת 'ליליפוט' קסומה. לא היה חסר דבר. וכמו שאומר רמי ידידנו, אנשים בגילנו לא צריכים בית גדול, מספיק חדר קטן עם מקום למיטה ולמקל.
יום 2
בבוקר התעוררנו לאור נעים. פתחתי את החלונות והעולם עדין ישן. אפשר היה להבחין כבר ברסיסי החופשה. מרחבים עצומים, בצבעי אדמה שנכבשה על ידי שלג כבד. פה ושם מתגנבים צבעים ירקרקים ענוגים וצעירים. אם היינו מחכים קצת ובאים עוד חודש, היינו פוגשים בפריחה מדהימה.
אזור סקי זה נמצא בעיצומו של שינוי. עשרות בתי מלון חדשים במצב של בנייה. בתי עץ חמודים, גגות בצבעים מיוחדים (מלבד כתום טרקוטה אליהם הורגלנו בארץ). בחורף הבא יהיה פה שמח.
ביום השני לשהותנו במלון, הגענו בערב ופגשנו את מנהל המלון. בחור צעיר, עדין ואדיב. שאל אם הכל טוב. בטח טוב, מצוין. אז מה אם בלילה השני מישהו מאיתנו ישן בסלון, כי המיטה הצרה כבר העיקה.
הבוקר החלטנו לצאת לעבר המפלים. כבר ראינו את 'פליטביצה' בקרואטיה וראינו את המפלים באוסטריה, וכבר ראינו את המים שזרמו ללא הפסק בסלובניה, ומפלי ויקטוריה באפריקה, ומפלי הניאגרה ובל נשכח את המפל הכחול והלבן והבניאס ברמת הגולן. עוד מפלים לא יזיקו לנו. פתחנו את הבוקר בקפה בתחנת הדלק הסמוכה. שאלה אותנו: "אמריקנו או קפוצ'ינו?" ברור שקפוצ'ינו. מה זה אמריקנו? משקה שהיה פעם קפה והוסיפו מים לתמצית, שכבר התרוקנה מטעם וארומה, שמישהו כבר שתה אותו? קיבלנו חצי כוס נוזל, עליו רבע כוס קצף ועוד רבע כוס אוויר, מה יש להתלונן, אפשר לקחת עשרה כאלה. נחמד. בתצוגה היו מאפים מלוחים. ואנו, הרי מכירים את 'הבניצה' שלהם. שמחנו להיפגש עימה שוב. לקחתי עם גבינה, יוסי הגדיל ראש ולקח עם בשר.
היה זול מאד אבל יוסי שילם מחיר קצת יותר, כי עצרנו בדרך כדי שהוא יוציא את מה, שהכניס בתוספת מה שהיה לו בבטן. "עצרי, עצרי מהר!!!" קרא לעברי. חשבתי שראה איזה פרח נדיר בצד הדרך. "יש לך נייר טואלט?" נתתי מה שהיה לי. הוא רץ מהר ונעלם מאחורי הסלעים. נחמד לעשות שני דברים ביחד, גם נוף וגם יציאה. כשחזר, חשבתי שסיים. "יש לך עוד נייר?" שאל בחרדה מעוררת רחמים. נתתי את כל מה שיכולתי.
המשכנו למפלי גוסטילג'ה (gostilje). חצי שעה מזלטיבור + קפה ובניצה (עם בשר טחון מקולקל+ עצירה לנקיון המעיים = בערך שעה וחצי. אבל מה בוער.
האתר היה כמעט נטוש. כלב קבל אותנו בקשקוש זנב. מבעד לבוטקה קטן הגיח לעברנו אדם חביב תוך שיפשוף כפות ידיו לחימום. אחר נכנס שוב למבנה עם לוח של גלידות מאחורי החלון. המחיר היה זניח, משהו כמו ארבעה שקלים לאדם. רצינו לקחת גלידות אבל היה קר מדי וחוץ מזה, מישהו מאיתנו היה זקוק דווקא לתה חם. "חצי שעה הליכה" קרא לעברנו וליווה אותנו במבט של 'לא אראה אתכם יותר בחיים'.
צעדנו בירידה נעימה וחיפשנו מפלים. המפל שהתגלה לעברנו, אכן היה 20 מטר כפי שהובטח. אבל כל כך צנוע. המפל הכחול בארץ עשיר ממנו. המשכנו לרדת. מישהו הטביע בבטון מידע חשוב לעולמי עד : יולי 2016. משמע, שלא מזמן העסק הזה נבנה. מדרגות, מעקות, ספסלים. בדרך ראינו זוג, שישב והביט על זרזיף מים. איפה כל מי השלגים לעזאזל. מי לקח אותם, לאן הם זורמים. ירדנו עד למטה. שם כבר נגמרה הדרך בגשרון חלוד מימי יוגוסלביה הגדולה. ניסינו לרדת עמוק יותר, אבל הדרך הסתיימה במקווה מים קטן חבוי בתוך שיחים גבוהים וסלעים. אין לנו ביטוח אתגרי. טיול בוקר רענן בחברת שני סרבים מאוהבים, שומר וכלב אחד, וקצת מים, גם זה טוב.
לאחר הירידה הקצרה, התחלנו לעלות חזרה אל האוטו. בדרך פגשנו עוד זוג. נו, אנו כבר שישה בפארק הקטן. אני מניחה שעד הצהריים המקום יתמלא. חשוב לדעת כי אם מגיעים בתקופה חמה יותר, בעוד חודש למשל, הירוק היה מוסיף מסגרת מרשימה יותר למפלים, אל לנו להתייאש.
האתר הבא, שהיה משאת נפשי, היה מאגר המים Uvac. עזבנו את המפלים ונסענו על פי המפה לאתר החדש. ידענו שצריך לפנות שמאלה לעבר ההר כל העת חיפשנו את השלט. כמובן שלא מצאנו. עצרנו בצד הדרך להשיב את נפשנו המאוכזבת. קנינו תפוחי עץ, שנראו מרחוק נהדר אבל לא מזמן יצאו מקירור וקמטיהם נראו רק מקרוב (בדיוק כמוני). עדין לא נקטפו התפוחים הטריים. נו, שיהיה, העיקר משהו מהצומח. שתי נשים ניסו להחיות את הפירות בעזרת מקלחת קרה (ממש כמוני) אחת אחזה בצינור השנייה נתנה הוראות (טוב, זה ממש אני). הן השקו את ארגזי התפוחים בעזרת צינור מים, אחר כך שטפו את הרצפה, אחר כך את הסככה וכשהגענו אליהן היה זה שנייה לפני שהשקו את עצמן. נכנסנו למכולת הקטנה וציידנו את עצמנו בעוד כמה דברים כמו יוגורט ומים אגב שאלות איך מגיעים לאובץ'. הן הסבירו כפי שכבר ידענו ולא מצאנו. סעו ישר אחר כך שמאלה ולמעלה. נסענו, לא שמאלה ולא למעלה. בדרך היה שלט די גדול עם התמונה דהוייה ועצובה של פיתולי הנהר. "הנה! " הצבעתי והקשתי על החלון. אלא שלא היה חץ שמאלה או ימינה, למעלה או מטה. כלום. המשכנו לנסוע מערבה. בשלב מסויים הרגשנו על פי האוויר שאנו מתרחקים מהמקום. עשיתי סיבוב ונכנסנו לתחנת הדלק הקרובה. הבחור הסביר לנו. חזרנו מזרחה והחלטנו ללכת על עצותיו של המקומי. פנינו ימינה ועלינו לאורך הכביש, מה שלא בדיוק נראה כמו נסיעה לאתר גדול עצום ופתוח כפי שחשבנו. אך המשכנו, מקסימום יורדים. אנחנו כבר מורגלים באכזבות. עברנו את הכפר/עיירה והגענו לרמה. נסענו ובדרך היו רמזים לשם 'אובץ'. נתלינו בהם עד שהגענו די לסוף הדרך אשר משם הוביל שביל צר לתוך יער עבור רוכבי אופניים. משמאל עמדו שני בתים מעץ. החלטנו לעצור ואולי ללכת ברגל. מה המרחק ולאן הדרך מובילה, לא היה שילוט. הבטנו לעבר הבתים שעמדו בניצב אחד לשני. נראו כמו בית ספר שדה. מעולה, חשבנו. משני הבתים יצאו שני גברים. אחד גבוה מאד (כמובן), השני נראה חשוב עם קלסר תחת בית שחיו. יצאתי מהרכב, הצבעתי על שניהם ועשיתי תנועות של 'מי בא לאמא יותר מהר'. פסיכית. הם לא חייכו, אבל היו סקרנים וניגשו אלי. הנמוך לא כל כך ידע להסביר אבל הקשיב לחברו. הגבוה התכופף אל הגמדה ודיבר בסרבית רהוטה, הסביר יפה בתנועות ידיים גדולות שלא היה מקום לספק, שהכוונה לכנפי נשרים. ואני מקשיבה ומסתכלת. באתי לסרט. הבחור הרים את ידיו לצדדים, פרס אותן לכול אורכן, עשה תנועות של תעופת ציפור גדולה. מוטת כנפיו, ז.א ידיו היתה כמעט כשניים וחצי מטר. ברור היה לי כי אם הוא יחבוק נשר מאחור, הנשר לא יצליח להמריא. חבל שאפו לא היה נשרי, כי אז התמונה היתה מושלמת. מי צריך נשרים כאשר רואים אדם כזה. רציתי לצלם אותו אבל במקרים כאלה אנשים עלולים להיעלב.
הבעיה, כמו תמיד, פה באזור הכפרי, השיניים. רונן היה חוגג על מערכות השיניים פה. חזית הלסת העליונה הייתה גמורה בגלל שנים של הזנחה. שרידי שיניים קצרות ביותר, עדין היו שם אבל צבען היה בין חום שחור ואפור. חשבתי על כאבי השיניים, שתוקפים אותו כמעט בכל יום. איך הוא חי. אבל כאשר מסתכלים על סביבת חייו, אני מניחה שהוא חי די טוב בטבע הזה עם כאבי השיניים. כפריים ושיניים לא מטופלות היא תמונה די שגרתית באזורים הנידחים האלה. ומה עם הסבל, ומה עם חיידקים, שתוקפים את הלב, טוב, מספיק.
התעוררתי מהסרט הקצר הזה והוא הוביל אותי לתוך הבית, כדי לקבל אישור מגבוה. נכנסתי למבנה. היה זה חדר ארוך וצר. באחת הפינות ישב זוג ושתה תה חם שאדיו נראו היטב על רקע קרני השמש. המקום היה די חשוך. אור השמש שנכנס מבעד לחלון הקטן הספיק כדי להאיר על היושבים. הם דיברו ביניהם והחליטו פה אחד, שעלינו לנסוע חזרה ולפנות ימינה בשביל די קטן ולא מבטיח. נראה מוזר אבל עם המידע הזה יצאתי חזרה לנהג המשנה, שישב באוטו. גם לו זה נראה תמוה. יצאנו לדרכנו. בדרך ראינו אישה וגבר יושבים על ספסל או בול עץ צמוד לבקתה קטנה. האישה דיברה בביטחון והיא שלחה הוראות בצעקות לטרקטוריסט, כולל שאלה איך מגיעים לאובץ'. הם הסבירו בעזרת תנועות ידיים היכן לפנות. הביטחון של האישה בהוראות תוך כדי דיבור עם נהג הטרקטור הבהירו לנו, שכולם צודקים חוץ מאיתנו, החננות. פנינו והמשכנו לנסוע. מתי נגיע לרמז כלשהו, מתי נראה? אין שלט ברור, הכל מרחב פתוח, ברור שאנו למעלה היכן שהוא, רואים אותו במפה, אבל לא פה. הרגשנו כמו נמלים קטנות אבודות במרחב העצום הזה. חבל שאין לנו GPS. כך שאלנו את עצמנו במתח. הכביש פנה שמאלה לעבר ירידה קלה והופ, הופיע לעינינו מראה מרהיב. שלולית קטנה שהפכה למשהו עצום. איזו הפתעה, איך אני אוהבת את הדברים האלה. משום דבר הופיע משהו גדול ועצום. וואו. יוסי שאל בשפה של צעירים, שנגמרה להם השפה העברית: "תגידי, זה וואו, או וואו וואו?" אמרתי: "השני, ללא ספק!". האוטו החליק לעבר מבנה בטון, שאמור להיות איזה שהיא עמדת שמירה על הסכר. מתחתיו נחה לה סירה קטנה שלא מסבירה כלום. ז.א האם היא עבור מטיילים או עבור האנשים, שעובדים פה באזור. באלבנייה הגענו למשהו דומה, ושם הדברים היו יותר ברורים. היה להם אתר אינטרנט, יש להם דף פייסבוק, הסירה שלהם מאורגנת ומוסדרת והמסלול מורכב מאטרקציות. כאן זה נראה קצת תלוש. כלב יצא מהמקום והביט עלינו בשעמום. אחר כך פגשנו אותו בנקודת שמירה עליונה יותר. יענו,עובד פה. פנינו שמאלה ועלינו על כביש הסכר ואף אחד לא עצר אותנו. המשכנו לנסוע עד סופו ומשם פנינו ימינה לעליה קטנה שהביאה אותנו לנקודת תצפית נהדרת.
במסגרת בניית הסכרים באזור גיאוגרפי זה, גם פה חנקו את הנהר בגוש בטון עצום. בעקבות כך, כמו סתימה באמבטיה, עלו המים והציפו את האזור ויצרו אגם ענקי. המים לא הצליחו לכסות את פסגות הנמוכות והמראה שהתקבל הוא התפתלות של המים סביב אדמה שהעניקה אשליה של פיתולי נהר סביב הרים, מרשים ביותר. אם לא היו עושים כך, היה זה נחל קטן וזניח. אפשר לשוט בסירה ולעשות סיבוב ואפשר פשוט לעלות למעלה לנקודת תצפית, לנשום עמוק ולהיאנח. את זה אנו יודעים לעשות טוב. בשלב מסוים תפסה אותנו תנומה מתוקה והחלטנו לתת לה להשתלט עלינו. שכבנו על הדשא כמו חתולים בשמש החורפית הזו. הדשא שהיה בזוית קלה, במדרון, יצר מצב נדיר בו אנו שוכבים על הגב אבל עדין רואים את הנוף שלמטה.
מעלינו ריחפו נשרים והשמיעו קולות, שמעולם לא היכרנו. חלקם הביטו אלינו לבדוק טוב טוב אם אנו סתם נבלות. זוגות זוגות. אם מביטים היטב אפשר לקלוט את האינטראקציה ביניהם. שמתי לב שהזוגות חגו ביניהם. התרחקו והתקרבו עד כדי נגיעה, התרחקו וחזרו, נפרדו ושוב התחברו. רק אחד נשאר לבד וכל הזמן ניסה להתחבר לנשר אחר שהיה במחול עם נשר אחר. בשלב מאוחר יותר מישהו משך צפונה והשאר הצטרפו. רק אחד נותר לבדו, ומשלא ידע מה לעשות, השמיע קולות ועף אחריהם. למטה מתחתנו, במקום בו נוצר אי מאחד הפסגות, ישבו להם דייגים, כל אחד במרחק סביר אחד מהשני, שלחו את חכתם וחשבו על החיים או השקעות בבורסה. גם מעלינו על ההר, ישב לו טיפוס, הביט אל הנוף, על הנשרים ואלינו. אכן, מול ההדר הזה, מקום לחשבון נפש. עשיתי חשבון, התעייפתי ונרדמתי על הדשא. בתכנית המקורית רשמתי ביקור במערת סטופיצ'ה. הבטיחו תקרה גבוהה, מעיין פנימי וכדומה. "תגידי,סטופיד, זה לא טיפש?" אמרתי: "דומה, אבל לא נראה לי". "אז מה יש לראות שם?" שאל במהירות לפני שקורי השינה יסגרו עליו את הנוף. "אולי דומה למערות פוסטוניה ביוגוסלביה של שנת 1986, שהיינו פעם, אבל יותר קטן וצנוע". היה כבר מאוחר לאתר ואנחנו לא בטיול מאורגן. הוא עיווה את פרצופו והניח לי להחליט. החלטתי וחזרנו למלון.
נחנו מעט ובערב יצאנו לאכול באחת ממסעדות זלטיבור. בכניסה לעיירה עמדו פה ושם גברים ונשים, לבושים טוב מפני הקור, לא נראה כי נהנו מזה, בידם החזיקו שלטים צרים עליהם רשום 'חדרים להשכרה'. הם נופפו כאילו עוצרים טרמפ, לכל רכב שניכנס למקום. סביבם קיימים בתי מלון קטנים בזמן שיא תיירות החורף או בקיץ המקום יהיה מלא עד אפס מקום ואז אלה העומדים בצידי הדרכים, יצליחו למצוא את פרנסתם. אבל עתה, באמצע, לא פה ולא שם…
היום השלישי היה יום ההתלבטות שלנו. לא ידענו אם נצא מערבה לעבר סרייבו (Sarajevo) או שנדרים לעבר מונטנגרו (Montenegro), לפארק דורמיטור (Durmitor). על פי גוגל המרחקים היו עצומים ויש רק נהגת אחת, בעסה. החלטנו לנוע לצפון מערב, לעבר דרוונגרד (Dravengrd) מוקרה גורה (Mokra Gora) ונסיעה ברכבת המיוחדת, שעברה שיחזור יפה ומשמשת היום לתיירות. ואחר כך נחליט. ויוסי הוסיף ברצינות יתרה: "אבל לפני הכל, נעבור דרך תחנת הדלק בה אכלנו את הבורקס עם הבשר הטחון…אחרי בוקר שמח כמו היום אני כבר לא יכול בלעדיו…"
יום 3
יצאנו לעבר דרוונגרד (dravengrad) מוקרה גורה (Mokra Gora). היה שילוט מעולה והנסיעה הייתה חלקה ללא התלבטויות מיותרות. יכולנו להיכנס למתחם הכפר, שבנה קוסטריצה, הבמאי הגאון של סרט חיי : "מסע העסקים של אבא". וגם "חתול שחור חתול לבן", "החיים הם נס", "חיים מתחת לפני השטח" (Underground), "שעת הצוענים", "חלום אריזונה". הקו בסרטים האלה זה חיים בבלגן ואיזה קוד פנימי מקומי לא ברור. אפשר להוסיף לזה את המוסיקה של קוסטריצה וגוראן ברגוביץ' אבל זה לפעם אחרת שניפגש.
לא נכנסנו. למה? לא ברור. אולי הנופך התיירותי, הפיל בוועדה של הרכב, את ההחלטה. נכנס אחר-כך, קודם לרכבת. למה? כי לרכבת יש משהו, שמוביל אותך בלי שתכיר. ופה כפר, אמנים, תיירות, מזכרות, מבנים. טוב, הבנו !
בקשר לרכבת שהוקמה בשנת 1925 והפסיקה לפעול ב 1974, נכתב כי עוברת בנופים עוצרי נשימה. לא אהבנו את הרעיון של 'עוצר נשימה'. הקטע הזה לא כל כך מתאים לנו, אנו רגישים מדי. יום אחד זה יקרה לנו גם בלי נוף, למה להקדים. אבל נושא הרכבת נראה נחמד. נכתב במידע אודותיה כי תושבי המקום השקיעו ממרצם, כספם ורצונם לשקם את המקום. כבר מצא חן בעיני. אם זה נכון או לא – לא מעניין.
הגענו לאתר, כאשר אנו לא מוותרים על התענוג להציק לאנשים בשאלות. גם שם היה שקט ונראה נטוש. המבנים היו קצת מוזרים, קצות הגגות דמו במעט לפגודות. לאחר כחצי שעה הגיעו אנשים מכל עבר. משפחות, כיתות בית ספר, צעירים מכל העולם וכדומה.
רכבות (מלבד הרכבות המקושרות אסוציאטיבית לשואה) באופן כללי זה דבר נחמד. יש בהן משהו חגיגי ושמח. מכילות בתוכן אנשים שונים, זרים זה לזה, לכולם מטרה משותפת- להגיע או להעביר את הזמן. מקצרות דרכים ומעודדות יוזמות. בזכות הרכבת, מונקו התפתחה, מישוב נידח על החוף לממלכה קטנה ועשירה. הגיעו מהמרים מכל עבר. כנ"ל הרכבת לדרום…טוב לא. הרכבות בארה"ב, הרכבת הטרנס-סיבירית (נבדוק אותה עוד השנה) וכדומה. הרכבת הנוכחית חיברה בין דלמטיה שבקרואטיה לבין סרביה. בשל הפרשי הגבהים, לא יכלה לטפס במרץ רב למעלה. לכן בנו אותה בטיפוס מדורג מה שיצר סוג של צורת 8 בהר.
החננו את הרכב, עם הפנים החוצה, כיאה לישראלים. תראה מה זה האירופאים האלה, כולם מחנים עם הפנים פנימה. רק אנו מטורפים ורדופים. תמיד מכינים פתח מילוט מהיר. שכן, לך תדע.
פגשנו משפחה סרבית, שיצאה מהמקום והאישה הסבירה באנגלית טובה ונדירה למדי, מה עומד לפנינו.
נכנסנו לתחנה, שהיתה מושקעת, קנינו כרטיסים לנסיעה ברכבת. עלינו על הקרונות, שהיו בתחנה. הקרונות עתיקים מתחילת המאה, קראנו על עברה של הרכבת, צילמנו והתיישבנו לארוחת בוק"צ במסעדה/קפה. מקום מתוק. הכל מהיר, זריז וברור. עדין היה שקט מוחלט. רק אנחנו והציפורים. לאחר כחצי שעה החלו לזרום לתחנה מספר אנשים.
שמחנו. המקום חי. לאחר כעשר דקות המקום החל לחיות במרץ והגיעו אנשים מכל עבר.
הנסיעה ברכבת היתה נחמדה. היא התפתלה בשמיניות בהרים. עלתה וירדה. בדרך נשמעה צפירה שדמתה יותר למנגינה. בתוך הקרונות בנוסף להסברים, הושמעה מוסיקה בלקנית מהסרטים של קוסטריצה. והסברים על המקום, ההיסטוריה של הרכבת וכדומה. הנוף היה מדהים כמובן. עולים להר, מביטים מבעד לחלונות ונדהמים מהקניונים, מהנהר שזורם למטה, נכנסים למנהרות בחושך מוחלט, אחר כך מרככים לנו את החוויה על ידי אורות קטנטנים שמעלים את השאלה, למה?
בדרך ירדנו למספר תחנות. הצטלמנו, ראינו את האוטו תכלת שנוסע על פסי הרכבת מהסרט "החיים הם נס" של קוסטריצה. הצטלמנו (אגב, גם בסרט הצ'כי " רכבות נשמרות היטב" של מילוש פורמן, מופיע איזה פקיד חשוב במכונית שחורה שנוסעת על פסי רכבת).
- תושיית המקומיים
באחת מהתחנות מלאנו את בקבוק המים שנתרוקן במי ההרים. אחר כך, התברר שניחנו בתכונות מופלאות של הצערת גיל השותים. או שמא הצערת גיל השוטים.
כאשר סיימנו, החלטנו שכבר מספיק מוקדם לצאת לעבר סרייבו ומספיק מאוחר כדי להמשיך לכפר של דראווינגרד שאף אחד משנינו לא בדיוק התלהב.
עלינו על הדרך הראשית ונסענו מערבה. הנסיעה היתה אמנם ארוכה אבל יפיפיה. נקודת הציון הרחוקה אליה שאפנו היתה וישיגרד (Visegrad). לא ידענו כמה נופתע בדרך. בהתקרבנו לנקודת ציון זו, נגלה לעינינו נהר ועליו גשר. יוסי כמעט ונחנק מהתפוח שבידו כאשר קרא לעברי "עצרי, עצרי, פה פה !!" מיד פניתי לחנייה הקרובה וחשבתי ששוב זה בא ומהר שלפתי נייר טואלט. "לא, לא" אמר והצביע קדימה. הגשר !!, הוא שריגש אותו.
איך לא? 'הגשר על הדרינה' מאת איוו אנדריצ'. כדאי לקרוא את הספר אשר מגולל את ההיסטוריה שלו, את הילד הנוצרי, שנחטף כדי לשמש חייל יינצ'רי בצבא העות'מאני ואחר כך הפך לללוחם אמיץ ורב מעללים ואחר כך וזיר שישב באיסטנבול. לימים הגה את רעיון הגשר אותו עבר בסערה בהיותו ילד רך. כמה נחמד להיות ילד חטוף, לעלות לגדולה, להגיע למקום ילדותך ולהניח לעוזר שלך לשעבד באכזריות את תושבי המקום למען מטרה 'נעלה' זו. תיאורים אכזריים של מעללי העותמנים, מנעו ממני לקרוא חלק מהספר, רוב הקטעים הנוראים זכו לדילוג רציני ממני. ספר זה זיכה את כותבו בפרס נובל. אכן ספר כתוב להפליא למרות התיאורים המפורטים לעיתים לעייפה. המתרגמת הפליאה בעמלה הקשה כדי למצוא את הניסוחים, עושר המילים והמונחים הרבים מבלי לחזור עליהן. 'פנינה ספרותית' כך מכנים מבקרי ספרות ספרים שהם ממש מתלהבים מהם. לא? (אפשר לחילופין לקרוא את "ימי הקונסולים".
ירדנו לסיור על הגשר. בצד ישנו הסבר, אנשים עבדו, בבגדים רגילים בשיפוץ תמידי. גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' (1571), שנבנה במשך חמש שנים, כמו כל מונומנט בעולם העתיק. בנוי בצורת מניפת עמודים. עלייה לקראת האמצע הגשר וירידה ממנו לעבר הקצוות. קשתות אוריינטאליות, (11) כתוב בספר, לא בדקתי. באמצע מן מרפסת ישיבה. עבר שיפוצים רבים בעקבות נזקי טבע ואלה שלא מן הטבע אלא חבלות, מלחמות ושאר גחמות גבריות. הרבה סיפורים נקשרו למקום (אפשר לקרוא בספר). עתיק אבל נראה מצויין לגילו. רכבים לא עולים עליו בשל רגישותו, ישנו גשר בהמשך בשביל זה. בשני צידיו אזור בנוי. אנו יודעים ששם בעיר, גדל איוו הסופר, אצל סבו, וישנו שוק מעניין וישנם ….וישנם….וישנו מקום שנבנה על ידי קוסטריצה ונקרא 'כפר האבן' לכבודו של איוו ידידנו (מה הקטע שלו עם בניית כפרים). אבל מה, אצה לנו הדרך, וגם הפעם נוותר על אחד הכפרים של קוסטריצה.
- סלפי על הדרינה
המשכנו בנסיעה נעימה לעבר סרייבו. בערב הקודם בדקנו היטב היכן בית המלון כדי לא להתחיל להתברבר בעיר. לכן, כאשר גילינו את השלט בכניסה לעיר, נסענו היישר למקום ומשם החלקנו לתוך חניון קטן שהיה מתחת לשלט של המלון. הגעה וחנייה מדהימה כזו לא היתה לנו מעולם. היינו מאוד מרוצים מעצמנו והקלות הזו קצת החשידה. אבל כתוב, שחור על גבי צהוב. יוסי נכנס למשרד. הפקידה אמרה "נכון, זה אנחנו אבל יש לנו כמה בתי מלון באותו השם בעיר, סעו לשם". אוף, איזה בעסה. עכשיו להתחיל להתגלגל בעיר הסואנת הזו על פקקיה וצמתיה. אבל היה בסדר. שאלנו עוד מישהו, ועוד מישהי, ועוד מישהם והגענו. בחנייה קיבל אותנו איזה היפראקטיבי נחמד. הכל במהירות וזריזות והפלא ופלא, הוא לא ניסה ללמד אותי איך לנהוג או איך להחנות. אחלה גבר. ביקשנו חשבונית והוא נתן לנו ברוב כבוד כולל השתחוות כמו יפני. רציתי לחבק אותו ולהישאר בסרייבו, אבל יוסי משך אותי קדימה.
צעדנו למלון, שהיה מעבר לכביש. מקום מיוחד. בעלי המלון הצטרפו כנראה, לפרוייקט תמ"א 38. על בניין בן שש קומות הוסיפו עוד שלוש קומות, בנו מעלית עד לקומה 9. צריך רק לדמיין איך זה להיות בקומה 9 מעל לעיר העצובה הזו ולראות את יופייה, גולשת מן ההרים והגבעות מסביב. כמו לשבת בתוך רחפן. החדרים היו יפיפים. מעוצבים בטוב טעם. משני צידי החדר חלונות ענקים. למי שמעוניין לקפוץ מהם, זה מקום מושלם. קיבלנו משקה ראשון במתנה בתוך משתמשים כבדים booking.com. נאנחנו והבטנו לנוף. זה שווה 'וואו כפול שלוש'.
למטה, ממש קרוב לדלת הכניסה ישנו מבנה גומחתי בתוך הבניין. אתר זיכרון, 'אש התמיד' לזכר סיום מלחמת העולם השנייה וניצחון על גרמניה. אנשים עמדו בחשכה והצטלמו. הכתובת על הקיר לא היתה ברורה ושאלנו את המצטלמים מה זה. אף אחד לא ידע להגיד. מדהים. התקרבתי קרוב יותר והיה חרוט באופן ברור בשתי שפות. צריך להחליף את הכתובת במסך מחשב, בטוח שכולם יקראו. כבר שולחת את הרעיון לעירית סרייבו.
במדרחוב התהלכו מאות נשים גברים וטף. מכיון שלא ראינו אוכל מאז ארוחת הבוקר במוקרה גורה, ויוסי התחיל לדבר בלחש ולאט כמו המחשב מתוך הסרט "אודיסאה בחלל" לפני שדומם לנצח, החלטנו לקנות את המנה האחרונה של השווארמה בתוך 'לחם שטוח', יענו פיתה בדלפק הקרוב ביותר. כמובן שזה היה דוחה בעיני, אבל יוסי שמורגל לקלקל את קיבתו, בלע אותה עם דמעות של אושר.
המשכנו לטייל והמסגד היה מואר באור יקרות. ממש אמצע היום. כולם שם כרעו לתפילה. הגברים עם הישבן למעלה והבנות בצידם עמדו, ישבו, התפללו אף הן, הלכו, נעלו או חלצו את נעליהן. לא ראיתי ברור. מה שבטוח, שהאווירה הייתה נחמדה. כמעט כמו להגיע לקן הנוער העובד בחולון בשנות השישים. כולם דיברו וצחקו ונהנו. הנשים היו מכוסות במטפחת בדיוק כמו בכל מקום. והאיסלם נראה חביב בהחלט בתמונה זו. המסגד נראה יפה, אבל משום מה הצעירים התפללו בחוץ. היתה הרגשה שהמקום אינו מיועד לתיירים, אלא רק לתפילה. נו, מילא. הסמטאות הלכו וקטנו, ככל שהמשכנו ללכת. גם גודל החנויות הלך ונעשה קטן ונמוך עד כדי דלפק. ושרפרפים פצפונים כמו הכסאות והשולחנות של הנכדות שלי. כל העיר הייתה שם. לא היו הרבה תיירים. כולם נפגשו שם. משהו חם ומחבק היה באווירה. הרעיון שמישהו עד לא מזמן צר על העיר, הפגיז אותה, הרעיב את תושביה, אסר את התושבים של המדינה הזו במחנות. וזאת כדי לשכנע אותם להצטרף אליו. היופי במקום, זה ההמשכיות. ואווירה חיה זו,רגשה אותי. יש תקווה לכל א
יום 4 סרייבו
למחרת קמנו מוקדם ויצאנו לטייל בעיר. יש מה לראות. הכל קרוב. בתי כנסת, ספרדי אשכנזי. כנסייה, מוזיאון פרדיננד קטן ותמים. בעיר כשבע מאות וחמישים יהודים.
בית הכנסת האשכנזי מפואר ביותר נבנה על ידי אדריכל אשר בנה בית כנסת דומה בזגרב. בנוי כמבנה מרכזי ופינותיו מגדלים עם כיפות. על הבניין פיתוחי אבן וקשתות אוריינטאליות. עבר שיפוץ ושימור. כאשר נכנסים, משלמים סכום זניח ומקבלים הסבר על המקום. בצד ישנה קופה למי שרוצה לתרום לקהילה, למבנה ולמה שרק רוצים. תרומה במקומות כאלה, חשובה בשל נדירות המבקרים.
בית הכנסת הספרדי, משמש כמוזיאון מרשים של יהדות סרייבו מאז הגיעם לאזור. המקום אמנם עבר שיפוץ אבל הם החליטו שלא לצפות את הקירות בטיח לבן, אלא להשאיר את האבן חשופה, כך שהמקום קיבל מראה עתיק ומכובד יותר. מבחוץ קשה להבחין, שזהו בית כנסת מלבד החריטה של מגן דוד על קיר הבניין. מראה פשוט של ריבוע שלא מסמל דבר. נפגשנו עם אדם נחמד שסיפר על המקום והאריך בשיחה עם יוסי בעודי מסיירת על שלוש קומותיו של המבנה.
היה חשוב לבקר במוזיאון פרדיננד. בכל זאת, הלא לשם כך התכנסנו בזאת? ההתנקשות ומותו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי,פרדיננד הזה גרם למותם של מליונים. הלכנו לראות אם היה שווה את זה. מוזיאון קטן ומתומצת. תמונות מהתקופה, סרטון קצר מבויים המסביר את המקרה, חפצים מהתקופה, למשל מיכל קטן ששימש כרימון, אקדח ישן, תמונות, כמה מילים. הזכיר קצת את תערוכת סוף שנה בבית ספר יסודי. התרשמנו אמרנו שלום יפה לשומר ויצאנו אל הרחוב.
- פרדיננד וזוגתו בביקורם בסרייבו 1914
טיילנו בעיר, ישבנו במקום נעים מתחת לעצים הוסבר לנו שרק שותים שם. מזל שהיה 'חטיף בריאות' בתיק ששימש ככיבוד. כרסמנו אותו בצוותא. שתינו תה, הכי בטוח במקומות כאלה. לכי תדעי איזה קפה יגישו לך.
חיפשתי סימנים על הקירות הבניינים. חייב להיות פה משהו שיספר על המלחמה של סרביה – בוסניה הרצגובינה, (1991 – 1995). הכל נראה נהדר. הכל צבוע, משופץ, נקי. מה קורה פה. אולי טעיתי. אבל פתאום מצאתי.
- סרייבו לאחר מסע שכנוע אלים ולא משכנע להצטרף לסרביה
קינחנו בסיור בין החנויות, קנינו בקלווה שאחר כך הסתבר כקנייה חשובה ומוצלחת. ויצאנו בדרכנו לכיוון הגבול מונטנגרו. בערב לפני בדקתי בגוגל את המרחקים כדי לנסות להבין. הסתבר שיקח לנו כארבע שעות, משמע (שש במכונית), או יומיים ברגל. יוסי החליט שיהיה זה יותר מדליק להגיע ברגל לאתר הבא ומיד התארגנו ליציאה.
כמובן שהתברברנו בחוצות סרייבו. ההוראות :"כאן, שם, קדימה, נסי פה, נסי שם" וכדומה, חזרו על עצמן ולבסוף נפלטנו מהעיר, כמו כדור, שמישהו ניסה להשקיע אותו במים. והרגשנו שאנו בדרך הנכונה. אלה הדברים שהכי אהובים עלינו. באנו מהמזרח, פנינו ימינה לעבר הצפון, חזרנו, פנינו ימינה לכיוון מערב, חזרנו, ולבסוף פנינו ימינה לדרום. מזל שישנם רק ארבעה כיוונים.
הנסיעה אל הגבול עברה דרך פאתיה של העיר, שנראו קצת כמו רחוב העלייה תל אביב. השילוט היה די טוב. בגבול, הפקידים היו אדיבים והכל זרם מצוין. הכניסה למונטנגרו היתה דרך גשר קטן, שהיה צריך לחכות, עד שהרכב ממול יעבור ורק אז עברנו. כבר מצא חן בעיני. כאילו, לא עשו עניין רב מהיציאה והכניסה למדינות. "ילללה, כנסו ! "
התחלנו את הכניסה למדינה בעלייה קלה ואחריה עוד עליה ועוד עלייה, כמעט הגענו עד השמיים. לא עבר זמן רב ומצאנו עצמנו בין הרים גבוהים וחלקם מושלגים. מימין קניון עמוק ואי שם נהר זורם. משמאל סלע ההר קשה וגבוה. לאורך כל הדרך נכנסנו ויצאנו ממנהרות. כל אחת שונה מקודמתה. 60 מנהרות ממוספרות. היעד היה ז'אבליאק ( Zablujak)מונטנגרו גובה 1500 מ' בקירוב. שילוט היה. דרך ארוכה עוד לפנינו, אבל כשנהנים הזמן חולף במהירות. והנופים
האלה, אלוהים, הנופים שלא מספרים שום דבר רע. שלג בפסגות, יערות ירוקים כהים וכלב אין בכביש. טוב, היו פה ושם.
באמצע הדרך הבחנתי בשלט המורה על ירידה מהדרך הישרה דרומה ולוקח אותנו מזרחה להרים. 'ז'אבליאק' !!. "את בטוחה?"- "נשבעת שראיתי". עצרתי באמצע הגשר הגבוה, כמה גבוה, בין שמיים וארץ. חזרתי ברוורס לעבר השלט המורה שמאלה לז'אבליאק. הסתכלנו בתדהמה אחד אל השני. "נו, כתוב, לא?" לנסוע או לא, זו השאלה. לאן יקח אותנו. פנינו שמאלה, נכנסנו למנהרה ענקית שלא נראתה מבטיחה במיוחד. ז.א לא נראה שמישהו נסע בה. אבל לא אנו שנחשוש. המשכנו לנסוע ועלינו למעלה בכביש צר מאד. בדרך פגשנו עוד מכונית קטנה של מישהו מקומי, השבח לאל, יש פה חיים. המשכנו במשנה מרץ, האוטו טס למעלה עד לרמה רחבת ידיים עם מבנה עץ שנראה כמו מלון או משהו ציבורי אחר. ראינו כמה חברה שם. אדם מבוגר הסתכל עלינו והסביר לנו במונטנגרית מקומית כולל תנועות ידיים נחרצות שעלינו להסתובב כי אין דרך מעבר דרך ההרים. פלט כמה מילים שהזכירו לי את המילה 'נייג" בצרפתית. הסתובבתי ליוסי בביטחון: " אמר שיש שלג ואי אפשר לעבור, ואנו צריכים להסתובב לדרך המלך!" יוסי הסתכל עלי בתדהמה "איך הבנת את כל זה לעזאזל?" עניתי לו שהוא הזכיר את השם "נייג'" וזה אומר שאם נתקע למעלה, רק בקיץ ימצאו אותנו מיובשים ושמורים היטב.
הסתובבנו וכמובן לא ירדנו מהמקום עד שלא נשמע דעה שנייה. החברה הצעירים שהיו שם, הסבירו אותו באנגלית קלה. לא אוכל לתאר את הביעוס. 'מה? עכשיו לרדת את כל הדרך חזרה?' משום מה נראה לי, שנסענו חצי שעה. שאלתי אם יש היכן לישון פה במקום, כי הבנו שיהיה לנו קשה הלילה להגיע ליעד. "כן, בטח שיש!" הסתכלתי על החברה הנחמדים ודמיינתי דמיונות. " טוב, תודה!" יוסי לא אהב את הרעיון ואמר "יללה, חוזרים לדרך הקודמת, תני לי לנהוג!!"
אך, איך אני אוהבת את הרוח הזו, שאוחזת בו. החלפנו מקומות והבחור הגיע כמובן תוך כעשר דקות למסלול הקניון עם המנהרות. שם החלפנו תפקידים ומשם המשכנו למנות את המנהרות (60) ישר לדורמיטור (Durmitor).
הגענו די מהר. הלילה עדין לא ירד והשילוט היה נהדר. המלון מקסים, מרווח יפה. לא היינו כל כך עיפיים כפי שחשבנו. קצת התארגנו שתינו קפה שחור, שהבאנו מהבית וכמובן הבקלווה מסרייבו, איך לא? אחר כך הלכנו לאכול ארוחת ערב טעימה למדי במלון Hotel Soa , אחלה מלון.
יום 5 דורמיטור ז'אבליאק
יצאנו לסיור באיזור. כל מקום אליו מגיעים יהיה יפה. הרעיון זה לעלות ולעלות למעלה. כמובן שבדרך שאלנו היכן ואיפה ואיך. קצת עשינו סיבובים אבל היה משתלם. עצרנו ליד חברה צעירים שהסתובבו להם בסביבה. אחד מהם החל להסביר לנו בשפתו איך להגיע לנקודה כל שהיא. השאר ניסו לעצור אותו כדי שידבר באנגלית, אבל הוא לא שם לב והמשיך בהתלהבות. משהרגיש שמשהו פה לא בסדר, התנצל, היה נבוך ועבר לאנגלית. אמרנו תודה וכשהתרחקו ראינו כי הם מעניקים לו צ'פחות וצוחקים על הסיטואציה. המשכנו בנסיעה והרגשנו ששוב טעינו. פגשנו אחד 'ג'לוב', שהחזיק את ילדו ביד אחת ובידו השנייה הסביר לזוגתו איך להוציא את המרצדס מהחנייה. תוך כדי גם הסביר לנו בצורה הכי פשוטה איך מגיעים לאתר וזה הלך כך:" דייסנו (שזה ימינה). נפרווה (שזה ישר). אספלט סטופ (שזה עד שהאספלט נגמר). נה פרווה, נה פרווה (שזה ישר ישר)". אמרנו תודה וכשנסענו אחרי הרכב שלו ראינו את מספר המכונית. 000000. איש ברור, בלי הרבה קונצים. המשכנו בדרכנו. עלינו, ראינו, התרשמנו. הגענו לדרך צרה בה אי אפשר להסתובב. הבנו שתהיה לנו בעייה כי טעות קטנה ואנו למטה בתהום. מצאנו קטע קטן בו הסתובבנו לאט לאט, אחורה קדימה, אחורה קדימה והיידה, וברחנו משם. אבל ההפתעה ציפתה לנו במקום אחר, איך לא. יוסי, הגבר שבגברים החליט שקטע קטן של שלג, לא ישבור אותו והוא עלה עליו ולא הצליח לרדת. האוטו החליק, הגלגלים הסתובבו והמנוע צעק. ירדנו וניסינו להניח ענפים כדי ליצור חיכוך. הגיעו עוד מטיילים מקומיים וניסו למשוך את האוטו מהגבעונת שלג. החבל נקרע. האוטו, המאד חכם, החל לאותת בכל מה שהיה לו, בציפצופים, קולות ואורות. כל החיישנים המקסימים שלו האירו. ניסינו יחד עם חמישה אנשים חסונים לדחוף את האוטו. אחורה קדימה. דבר לא עזר לפוסטמה הזו לזוז. השמיים התקדרו והחל לרדת גשם. ואנו, בגובה 2500 מ' באוויר הפתוח. אחר כך החל לרדת שלג קל ונזכרנו ביום האתמול כאשר ניסינו לחצות את ההרים, בלי תקשורת, בלי GPS, השם ישמור. אחר כך יצאה השמש. הגיעו עוד אנשים. לבסוף ביקשנו שיתקשרו למלון כדי שישלחו מחלץ. חיכינו למחלץ בינתיים יוסי ניסה להרוס את הצמיגים עם אבנים שהניח מתחתם במטרה ליצור חיכוך. עשן עלה מהם. ישבנו באוטו וחכינו. תוך כחצי שעה הגיע בחור רזה וגבוה. הוא שלף את חפירה. בחן את הרכב, התכופף והבין. ציפיתי לרכב חילוץ שישלוף את הרכב. אבל דווקא מצא חן בעיני הקטע עם האת חפירה.
הוא החל להוריד את האוטו מערמת השלג הקטנה, שבינתיים הפכה לקרח קשה. עזרנו לו עם את הפלסטיק. לאחר זמן מה, החליט שמספיק והחל להניע קדימה ואחורה, כדי שהרכב יתרגל… אכן הרכב נע ברוורס. נס. זהו, ניצלנו. כנראה שבכל זאת נגיע למלון. אבל הוא החל לנסוע פתאום קדימה ושוב נתקע. לא הבנו. גדול עלינו, למה שוב עלה על השלג. ניסה לנסוע ושוב נתקע. באותו הזמן הגיעו עוד חברה והפעם עם שרשראות שלג. אבל אז הרכב ראה מה מצפה לו ונבהל ומלבד זאת, כולנו דחפנו והאוטו חולץ סופית.
האירוע והעבודה סביב השאירו בי רושם די מעייף. נסענו לנוח. בשעות אחר הצהריים נסענו לאגם השחור. כמובן שהיה עדיף ללכת ברגל אבל היה קר מדי. בכל מקרה הגענו למקום, עשינו הקפה סביב האגם, ניסינו להבין למה קוראים לו האגם השחור. פה ושם התהלכו להם אנשים בודדים. אך בסה"כ חשנו בדידות. שני ברווזים הגיעו בשחייה קלילה, ירדו לחוף והחלו מחפשים קצת אוכל. בתמונה אכן הגלים נראים שחורים. טוב, שיהיה.
בלילה חשבתי שאולי ה- GPS ידע את הדרך לבלגרד. קמתי וניסיתי. הוא אכן ידע. כיוונתי אותו והוא היה בסדר גמור. נו, אני מניחה שיוביל אותנו במהירות לסרביה.
יום 6 חזרה לבלגרד
עזבנו את המלון ועוד הספקנו לפגוש את הבחור שחילץ אותנו. הוא לחץ את ידי בשמחה, אלא שכמעט שפרק אותה, הרגשתי את העצמות נופלות על הרצפה ברעש אדיר. הבנתי איך חילץ את האוטו. לדעתי הוא היה פשוט צריך להרים אותו ולהעביר אותו קדימה.
בדרך לסרביה עברנו דרך נהר TARA שנמצא עמוק בתוך קניון. מרשים ביותר. הקניון השני בגודלו בעולם. שלא נרד? בטח נעצור. ירדנו, הצטלמנו על הגשר, התרשמנו ויצאנו שוב לדרך, לא לפני שיוסי נכנס ל"אמבטיה", כך היה כתוב בעברית על דלת השירותים במקום.
הנסיעה הלכה חלק וראינו את כל האתרים שעברנו על פניהם בימים הקודמים, הרגשתי בבית. טוב, לא תמיד ראינו שנינו. יוסי בשלב מסוים נרדם. וגשם עז ומדהים ליווה אותנו דרך ארוכה.
לפני כן, עוד הספקנו לראות את תחנת הכוח, שעובדת על פחם, כמו אצלינו. תמהנו מהיכן הפחם מגיע והתשובה לא אחרה להגיע. מכרה פחם פתוח ועצום התגלה לעינינו.
למכשיר ה- GPS לא היתה מפה מעודכנת של מונטנגרו וסרביה. בשלב מסויים הוא לקח אותנו דרך הרים וכפרים. הבנו שהוא לא בענייניים. מהר מאד נטשנו אותו, חזרנו לדרך המלך, לכבישים הישירים והשילוט.
- מכרה פחם
הגענו לקראת אחר הצהריים לבלגרד. ***המלון "המצויין", המודרני, וכהנה וכהנה תיאורים כולל ציון גבוה "Apartment Residence", שהובטח באתר 'Hotel.com' לא היה קיים.
ז.א כל מה שנכתב אודותיו היה בדייה אחת גמורה. חבל היה לסיים את הטיול הנפלא במלון, שנראה כמו בית ישן נושן של פונקציונרים קומוניסטים, עם ספות עור קרועות בנות עשרים שנה, נורות שרופות, אהילים שבורים, שטיחים ישנים, קירות נייר דרכם שומעים כל דבר מהשכנים וכדומה. היתה אמבטיית ז'אקוזי אבל פחדתי שמא אתחשמל, החלטתי לוותר. פקידת הקבלה אפילו לא הבינה על מה אני מדברת. היא החליפה לנו את החדר בחדר דפוק כמו הראשון. גבתה עוד 7 דולר. רצתה שנשלם עבור החנייה, בזמן שהובהר באתר שזה כולל חנייה. "נו, טוב, אז אתן לכם בחינם". ממש עשתה טובה. הם מציעים דירת מרתף באתר וזה לא ברור כל כך באתר, אחר כך שוב עשתה טובה והחליפה לנו בלי תשלום. הבנתי שמדובר בשרלטנות וחבל על כל דקה נוספת של רוגז. טוב, לא עבר לי. על חוף הנהר אכלנו את הארוחה האחרונה במטבחה של סרביה והלכנו לישון.
בסיכומו של טיול: תמיד נחמד לחזור למיטה האהובה והנהדרת שלנו. סתתתתם. היה נחמד, כי תמיד נחמד לעשות דברים לא שגרתיים. היעד הבא יהיה נסיעה ברכבת טרנס סיבירית לימת בייקל. רק חביבים, שיודעים להיפרד מתכניות שנרשמו, פתוחים ליצירתיות, וכמובן עם חוש הומור, מוזמנים לנסוע איתנו.
