מיון

לא, לא חדר מיון, בכל אופן לא כרגע. כל חיינו אנו ממינים כדי להבין. בהתחלה, כאשר אנו קטנים אנו ממיינים לצורות, לחומרים, לגדלים. אפשר לראות ילדים צעירים ממינים סוגי חול, אבנים בצבעים שונים, חלקי לגו, אפילו בצלחת האוכל הם ממינים עגבניות לחוד, פסטה לחוד, שניצל וקציצות לחוד. והנורא ביותר זה לערבב להם את הסדר הזה.
מיון

בהמשך חיינו אנו ממינים הכל; לבוש לקיץ וחורף, לבוש לאירועים מיוחדים ויום יום. נסו לערבב אותם, ז.א שמלת ערב נוצצת כאשר הולכים למכולת. לא הולך, נכון? כך גם בחיי החברה. גם חברים לא מערבבים. חברים מהצבא לא מתערבבים עם חברי ילדות, עם חברים מהעבודה, עם חברים מהלימודים, עם שכנים וכו'.
כל חיינו מנוהלים במיון. כך גם מפלגות, קבוצת כדור-רגל וכדומה. מעניין למה אנו עושים זאת. אולי זה מעניק ביטחון כלשהו. וודאי מהווה עוגן. אם הדברים לא הולכים כשורה, מיד חוזרים לסדר, זה פה וזה פה.
בלגן
הבלגן בחיים שלנו קורה כאשר המחשבות מתערבבות, שום דבר לא מתאים לתבניות אותן בנינו לעצמנו. קורה לנו משהו שמזכיר השתרבבותו של גרב שחור לכביסה לבנה. הכל נעשה אפרורי כזה, חסר חיים וחסר כיוון.  לא פה ולא שם, השם ישמור. ואז צריך לכבס שוב, והפעם בלי הגרב (אלא שבחיים זה לא תמיד מסתדר כך).
ולמה אני מבלבלת את המוח? כי זה מה שאני מרגישה כאשר החוקים, הדפוסים, הרגלים ישנים, מחשבות שהורגלתי לחשוב ודחיתי מכל וכל מחשבות ודעות אחרות, כל אלה באים עלי לרעה. כאשר הדברים קורים לאט, אין שמים לב לשינוי, אך כאשר הדברים נעים לעברנו במהירות, אין לנו זמן אפילו לזוז ואנו נפגעים, בערך כמו שאופנוע מגיח מהסיבוב במהירות ו…

 

 

 

שינויים גם יכולים להיות לטובה, למרות שבהתחלה אנו דוחים אותם. אם נבדוק בדפי ההיסטוריה הטכנולוגית למשל, אפשר יהיה לראות ולקרוא את חששותיו של הדור הוותיק לגבי חידושים. זה יכול להיות המכונית, או הרדיו שנכנסו לחייהם, הטלפון, הטלוויזיה (בן גוריון חשב שמכשיר זה יקלקל את הנוער. נו, אז חשב), הטלפון הסלולרי, תכניות הראליטי, מנהיגים חדשים, דעות חדשות וכדומה.
הדור הוותיק שעמד פה לפני, ידע להבחין בשינוי. לא שזה עוזר לו במשהו, אבל הוא חרד למצב שיהיה אחרת ותמיד המצב ישתנה לגביהם בצורה הרעה ביותר. כי מה שהיה פה קודם, תמיד היה טוב, ככה זה שהזיכרון קצר. הם פשוט שכחו הרבה פרטים רעים שהתרגלו אליהם.
התבניות שחילקו לעצמם בשנות הארבעים לא התאימו לעוגות החדשות של שנות החמישים. העולם ואיתו החיים משתנים כל הזמן. המשפט : " אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" הינו משפט מקסים. תמיד היה פה "שמח", ולא משנה אם במובן השלילי או הטוב של המילה וזה ימשיך ויהיה כך כל עוד יהיו אנשים, שיתרמו מהסדר שלהם ומתבניות המיון שלהם.

בלגן- לאחד זה יראה כאוס ולשני זה סדר.  הוא יצר לעצמו תבניות המיוחדות רק לו.
אבל ישנו מצב של אי סדר דינאמי. כלומר, נוסחה שמשתנה כל פעם מחדש. למשל, אם מחליטים כי המפתחות יונחו במגרה, לא יתכן, שנמצא אותם בפריזר.
זה ששם אותם שם, חשב שזה מקום הרבה יותר מתאים, או שעשה זאת בהיסח הדעת. חוקים חדשים שנקבעים, סותרים חוקים ישנים. כך זה עובד עם החלטות חדשות שמתאימות למחליטים החדשים.
אי סדר הוא אולי יצירתי, כי בכל פעם יוצא לנו משהו אחר, אבל הוא גם משבש המשכיות ומונע מהדברים לזרום בקצב ההגיוני שיקבע, או שיקבל עוצמה ומשמעות, שאינם ראויים להתקבל. מסובך. ז.א אם רוצים לצאת מהבית ולא זוכרים היכן המפתחות, אז מכלים את הזמן היקר בחיפושים. או אז, מאחרים לישיבת ממשלה, להוציא ילד מהגן, להציל חיים של משהו וכל זה בגלל גחמת סדר חדשה.
ודבר נוסף וחביב: נראה כי המשפט "נתחיל ומשם נזרום", הינה המצאה ישראלית, משום שבחיים פה באזור, כל תכנית משתבשת מסיבה זו או אחרת. זו כנראה הסיבה שלכולנו יש תכנית ב'. כל יום הפתעה. דומה לאדם סנילי, אשר בכל יום מפתיע אותו משהו חדש.
חיים לא פשוטים יש לנו, ללא ספק. אי אפשר להשוות אותנו לאף עם אחר. טוב, אולי גם לתורכים יש בעיה, או לבלגים, או לגרמנים או לצרפתים, או לאמריקאים. אבל לא בכזו תדירות, עוצמה והשפעה. אנו משולים לאדם ההולך על שביל צר וכל הזמן משליכים עליו דברים וכשהוא נופל, מגיע אדם נוסף ומשנה מסלול. בזה כוחנו. האמנם?
אדם הולך על חבל

המשפט הזה גם נחמד משהו. לא צריך לעמול הרבה כדי להכין תכנית חיים/עבודה/טיול/בילויים/כלכלה  מראש. ברור שישנה תכנית בסיסית אבל עם אפשרות לשינויים. יש בזה סכנה לאיבוד דרך.
בהתחלה היו מנהיגי העם הזה עם איזה שהיא דרך, מסלול, תכנית, חזון, עקביות מסוימת, שנתנו ביטחון כלשהו לאזרחים. עתה, הכל כל כך מבולבל. בכל המערכות קיים בלבול, חוסר דרך, אין מטרות, דאגה לעתיד. אין לאן לשאוף מלבד לכסף, כדי שיהיה מספיק לשעת צרה או ממון להנאה הרגעית. רעיון הדרכון הנוסף, נולד מאותה סיבה, והיא לעוף מפה בדקת הצורך.
אז, המטרות הם אוסף של אמצעים כדי להינצל. האדמה הרותחת הזו, לא נותנת מנוח לשתי הרגליים ואנו מנתרים מאחת לשנייה. בזמן הזה אנו לא זוכרים היכן הנחנו חפצים ומה תכננו לעשות.  האמצעים להמלטות יכולים להיות שמות מיוחדים, שאנו נותנים לילדים שלנו, שיתאימו לכל מדינה אחרת. וגם לימודי מקצוע משתלם, שיתאים גם למקומות אחרים בעולם ("בחיים לא ראיתי רופא מובטל" אמר לי רופא אחד).  וכך ממינים אנו את השאיפות שלנו, משהו כמו רפואה, היי-טק, חקלאות וכיוצא בזה, מה שלא מתאים למטרה זו, אינו ראוי לתשומת לב. ומה עם תעשייה? מי צריך תעשייה, אנו עוד מעט בחוץ, מה נעשה עם מקצועות מהסוג היצרני, הרי קונים הכל בחו"ל, שהעבדים בהודו, אפריקה ואסיה יעבדו, לא אנו.
מפעל בסין
וחוץ מזה אין כלום. אז מה הפלא שבכל הזדמנות כולם עפים מפה. לא משנה מתי, חורף, קיץ, סופי שבוע, רק להתרחק מהמקום הזה, שדווקא היה בו כלום, ועתה הוא בדרך ללא כלום. 

מודעות פרסומת