מיון

h07_asaf-800

לא, לא חדר מיון, בכל אופן לא כרגע. כל חיינו אנו ממינים כדי להבין. בהתחלה, כאשר אנו קטנים אנו ממיינים לצורות, לחומרים, לגדלים. אפשר לראות ילדים צעירים ממינים סוגי חול, אבנים בצבעים שונים, חלקי לגו, אפילו בצלחת האוכל הם ממינים עגבניות לחוד, פסטה לחוד, שניצל וקציצות לחוד. והנורא ביותר זה לערבב להם את הסדר הזה. בהמשך חיינו אנו ממינים הכל; לבוש לקיץ וחורף, לבוש לאירועים מיוחדים ויום יום. נסו לערבב אותם, ז.א שמלת ערב נוצצת כאשר הולכים למכולת. לא הולך, נכון? כך גם בחיי החברה. לא מערבבים כל כך חברים אלו עם אלו כי לפעמים זה עלול לצאת כמו להפגיש את את הבן-זוג עם המאהב. כל חיינו מנוהלים במיון. כך גם מפלגות, קבוצת כדור-רגל וכדומה. מעניין למה אנו עושים זאת. האם זה נותן לנו סוג של ביטחון. מן עוגן כזה, שאם הדברים לא הולכים כשורה, מיד שמים לב וחוזרים לסדר; זה פה וזה פה. הבלגן בחיים שלנו קורה כאשר המחשבות מתערבבות, שום דבר לא מתאים לתבניות שאנו מכירים ויודעים. קורה לנו משהו שמזכיר קצת מקרה בו משתרבב לו גרב שחור לתוך כביסה לבנה. הכל נעשה אפרורי כזה, חסר חיים וחסר כיוון.  לא פה ולא שם, ישמרנו האל. ולמה אני מבלבלת את המוח, כי זה מה, שקורה כאשר החוקים, הדפוסים, הרגלים ישנים, אנשים שהתרגלנו לראות, מחשבות שהורגלנו לחשוב ודחינו מכל וכל מחשבות ודעות אחרות, באים עלינו לרעה. כאשר הדברים קורים לאט, אין שמים לב לשינוי, אך כאשר הדברים נעים לעברנו במהירות, אין לנו זמן אפילו לזוז ואנו נפגעים. שינויים יכולים להיות לטובה למרות, שבהתחלה אנו דוחים אותם. אם נבדוק בדפי ההיסטוריה הטכנולוגית למשל, אפשר יהיה לראות ולקרוא את חששותיו של הדור הוותיק לגבי חידושים. זה יכול להיות המכונית, או הרדיו שנכנסו לחייהם, הטלפון, הטלוויזיה (בן גוריון חשב שמכשיר זה יקלקל את הנוער. נו, אז חשב), הטלפון הסלולרי, תכניות הראליטי, מנהיגים חדשים, דעות חדשות וכדומה. הדור הוותיק שעמד פה לפני, ידע להבחין בשינוי. לא שזה עוזר לו במשהו, אבל הוא חרד למצב, שיהיה אחרת ותמיד המצב ישתנה לגביהם בצורה הרעה ביותר. כי מה שהיה פה קודם, תמיד היה טוב, למרות שזה לא בדיוק כך היה, והם פשוט שכחו הרבה פרטים רעים שהתרגלו אליהם. התבניות שחילקו לעצמם בשנות הארבעים לא התאימו לתבניות החדשות של שנות החמישים. העולם ואיתו החיים משתנים כל הזמן. המשפט : " אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" הינו משפט מקסים. תמיד היה פה "שמח", ולא משנה אם במובן השלילי או הטוב של המילה וזה ימשיך ויהיה כך כל עוד יהיו אנשים, שיתרמו מהסדר שלהם ומתבניות המיון שלהם.
בלגן- לאחד זה יראה כאוס ולשני זה סדר שהוא יצר לעצמו, תבניות המיוחדות רק לו.
אבל ישנו מצב של אי סדר. ז.א נוסחה שמשתנה כל פעם מחדש. הכוונה, שאם מחליטים כי המפתחות יונחו במגרה, לא יתכן, שנמצא אותם על המקרר, כי זה ששם אותם שם, חשב שזה מקום הרבה יותר מתאים, או שעשה זאת בהיסח הדעת. אי סדר הוא אולי יצירתי, כי בכל פעם יוצא לנו משהו אחר, אבל הוא גם משבש המשכיות ומונע מהדברים לזרום בקצב ההגיוני שיקבע, או שיקבל עוצמה ומשמעות שאינם ראויים לקבל. ז.א אם רוצים לצאת מהבית ולא זוכרים היכן המפתחות, אז מכלים את הזמן היקר בחיפושים. אז מאחרים לישיבת ממשלה, להוציא ילד מהגן, להציל חיים של משהו וכל זה בגלל 'מסמר קטן'.  המשפט "נתחיל ומשם נזרום", נראה לי שזו המצאה ישראלית, משום שבחיים פה באזור, כל תכנית משתבשת מסיבה זו או אחרת. כל יום הפתעה. כמו עם סנילי, שבכל יום מפתיע אותו משהו חדש. חיים לא פשוטים יש לנו, ללא ספק. אי אפשר להשוות אותנו לאף עם אחר. טוב, אולי גם לתורכים יש בעייה, או לבלגים, או לגרמנים או לצרפתים, או לאמריקאים. אבל לא בכזו תדירות, עוצמה והשפעה. אנו משולים לאדם ההולך על שביל צר וכל הזמן משליכים עליו דברים וכשהוא נופל, מגיע אדם נוסף ומשנה מסלול. בזה כוחנו. האמנם?
המשפט הזה גם נחמד משהו. לא צריך לעמול הרבה כדי להכין תכנית חיים/עבודה/טיול/בילויים/כלכלה  מראש. אבל זה גם מסוכן, כי מאבדים דרך. בהתחלה היו מנהיגי העם הזה עם איזה שהיא דרך, מסלול, תכנית, חזון, עקביות, שנתנו ביטחון כלשהו לאזרחים. עתה, הכל כל כך מבולבל. בכל המערכות קיים בלבול, חוסר דרך, אין מטרות, דאגה לעתיד. אין לאן לשאוף מלבד כסף, כדי שיהיה מספיק לשעת צרה או ממון להנאה הרגעית. והכי חשוב, דרכון נוסף, כדי לעוף מפה בדקת הצורך. אז, המטרות הם אוסף של אמצעים כדי להינצל. האדמה הרותחת הזו, לא נותנת מנוח לשתי הרגליים ואנו מנתרים מאחת לשנייה. בזמן הזה אנו לא זוכרים היכן הנחנו חפצים ומה תכננו לעשות.  האמצעים להמלטות יכולים להיות שמות מיוחדים, שאנו נותנים לילדים שלנו, שיתאימו לכל מדינה אחרת. וגם לימודי מקצוע משתלם, שיתאים גם למקומות אחרים בעולם.  וכך ממינים אנו את השאיפות שלנו, משהו כמו רפואה, היי טק, חקלאות וכיוצא בזה, מה שלא מתאים לנושא זה, אינו ראוי לתשומת לב. ומה עם תעשייה? מי צריך תעשייה, אנו עוד מעט בחוץ, מה נעשה עם מקצועות מהסוג שנחוצים להם במפעל. בשביל זה יש עבדים בעולם השלישי, לא אנו. וחוץ מזה אין כלום. יללה, נעשה חיים ונברח מפה.

 

מודעות פרסומת