שקט ברוסיה

https://www.google.co.il/search?q=leningrad+war+museum&espv=2&biw=1242&bih=545&tbm=isch&tbo=u&source=univ&sa=X&ved=0ahUKEwizvZ-lz53PAhWL7hoKHePkAlMQsAQIOw#imgrc=jp6V5MQg_8AhmM%3A

זהו קישור לתמונות מתוך המוזיאון המלחמה בלנינגרד. הרוסים האלה נשארו אותו הדבר. אי אפשר לצלם במוזיאון, אי אפשר להעתיק מהאינטרנט. הכל בראש, בזיכרון. ומה שלא נשאר בזיכרון, נמחק. כך לא זוכרים מה היה. פטנט נהדר.
עדין לא נרגעתי מהביקור ברוסיה. טוב, להגיד שהייתי ברוסיה יהיה קצת מוגזם. הגעתי רק לערים המייצגות. את מי הן בכלל מייצגות. את מישהו, לא ברור מי אבל בוודאי לא את כל רוסיה והרוסים.
הסיפור של מלחמת העולם השנייה תפס חלק גדול מתשומת ליבי, למרות, שלא הייתי אומרת, שזה כל מה שראינו. הרי היה הרבה לראות מלבד נקודות ציון פה ושם של המלחמה הגדולה השנייה.

המבנה המרשים (ככל המבנים העצומים, שהמשטר הסובייטי אהב לבנות) של מוזיאון המלחמה בלנינגרד, חוויה נדירה. רבות חשבתי על הדגש, ששמו על אותם אירועים קשים של המצור על ללינגרד. הביקור במוזיאון המלחמה היה ממעורר מחשבה למרות שיממונו, אולי מפני שידעתי איזה סיפור התכוונו לספר לנו. המוזיאון בחר להציג תמונות הרואיות של קרבות, אשר עשויות בטכניקה של ציור על פני קירות ענק בשילוב פרטים אמיתיים בחלקים הקרובים לצופה. מראה ששייך לאמצע המאה הקודמת. השימוש באביזרים מייצגים כמו קסדה שקועה בשלג, מעיל קרוע, רגלי חייל מבצבצות מבעד לשלג, חיילים רצים אלי קרב עם רובים בידיהם היו אמורים להמחיש משהו מהחיים הבלתי נסבלים אותם עברו תושבי רוסיה. אלא שכל אלה תמונות קרב שרואים בהרבה סרטים, אז מה המיוחד. לא מצאתי משהו להזדהות איתו. היכן המצוקה, היכן הסבל, איפה חוסר הנשק, איפה הרעב, איפה המצור הנורא, שגבה שני שליש מאוכלוסיית ללינגרד, היכן אנשי השרות החשאי בתוך הסיפור הזה. חיפשתי את הפרטים הקטנים שיתנו לי את התחושה, להרגיש מה הרגישו. המוזיאון ניסה. באמת ניסה, אבל אין להם את זה. הרוסים חזקים בעמידה (גם לא היה כיסא לשבת לנוח) מול סבל, הרוסים הצילו את העולם בחיסולה של גרמניה הנאצית(מה היינו עושים בלעדיהם) בעבור תשלום כבד והמיוחד בהם שהם שותקים.
השקט, הינו המוטיב העיקרי, שחשתי במוסקבה וסנט פטרסבורג. מן שקט כזה, אשר רק כאשר הגענו לישראל הבנתי מה שלא שמעתי שם. אפשר לתלות את השקט הזה בטמפרטורות הנמוכות, שתוקפות את המדינה כבר בתחילת ספטמבר ואפשר לתלות זאת בוודקה (אגב, אין שיכורים במוסקבה) וגם בגורמים אחרים. אבל שקט היה שם רוב הזמן. השיכונים, שנראו מבעד לחלונות האוטובוס והרכבת שידרו מן שקט כזה, כאילו אף אחד לא גר שם. השווקים היו נקיים ושקטים, לנוחיות התיירים. במסעדה היחידה שביקרנו, ראינו אנשים. שם הרגשתי סוג של רוח חיים, אבל לכו תטיילו ברוסיה לבד…


אחזור למוזיאונים, שם השארתי את נפשי ותשומת ליבי. ביקרנו בשני מוזיאונים שעוסקים במלחמה. התחושה הכללית היתה שהיינו כמעט הזרים היחידים חוץ מאנשי הנהלה, שומר, פקידה, מדריכה וכל זאת על פני אולמות ענקים שאחד שוכן מתחת לפני הקרקע. הבחירה להציג מוזיאון במקום נמוך מפני הקרקע מעניינת. ברחבת המוזיאון מוצב אובליסק עצום אשר עליו מתנוסס פסל הירואי של אלת הניצחון וקדוש הנלחם במפלצת. באתר ענק צמוד למוזיאון הוצבו מזרקות, לא זוכרת כמה אבל הרבה, בשתי שורות. בלילה מוקרן עליהם אור אדום והשם שלהן "מזרקות הדם". ביום אין אור אדום ואז אלה הן סתם מזרקות. ובכלל, שמתי לב לשמות המפוצצים אשר מעניקים הרוסים לתצוגות שלהם במוזיאון. המון כבוד מעניקים בהנצחת אותם לוחמים, ומכנים את אולמות התצוגה בכינויים כמו "אולם הדמעות"- תולים פיסות זכוכית בצורת טיפות כדי להביע את הדמעות. דמעות על מותם של מליונים בגלל המלחמה, שזה באמת יפה. אבל איכשהו זה לא עובד. מה שנקרא 'לא עובר את מסך הרגש'. לא מצליח לפצח את הצלעות ישירות אל הלב. משהו מזוייף קיים בכל התצוגות האלה. בזמן שעשרים מליון תושבי ברה"מ שהומתו בדרך זו או אחרת על ידי מנהיגם , הלשנות של בני משפחתם, שכניהם, חבריהם, שהביאו להסגרתם והעלמותם במחנות עבודה נידחים מהם לא כולם חזרו, ואינם מוזכרים כלל בהנצחה, יש בזה בעייה. ברגע שהפסלים של סטאלין וראש הק.ג.ב מוצבים חזרה (לאחר שכבר הושלכו ונותצו) בפארק במוסקבה, אז בניית מוזיאון לזכר האזרחים, חיילים שנהרגו על ידי אוייב רחוק, הופך למעשה שנועד להשכיח את האוייב הקרוב. ואני רוצה להאמין שהעם מביע את שאת נפשו אל המקום הזה על ידי העדרות. שזה לפחות סוג של הפגנה.
http://www.royfc.com/FSU/Photos%20and%20Video/Moscow/Museum%20of%20the%20Great%20Patriotic%20War/index.html
המוזיאון בנוי מאוסף פריטים סמליים, שהזכירו לי קצת את התחפושות של אנשים מסויימים אשר רוצים להראות כאילו התחפשו בכניסה למסיבת פורים. הם עושים זאת ע"י חבישת כובע קטן, שתופס בערך שני סנטימטרים מראשם, או מסכה, שמכסה את עיני המתחפש, עניבה פרחונית ועישון ב'כאילו' סיגר מפלסטיק ומרגישים שממש 'התפרעו' לקראת המסיבה. ובכן, כך הרגשתי. 
חבל שכל המבנים הענקים האלה גרמו למטיילים עייפים להירדם. מפאת שמירה על פרטיותם של חבריי לטיול לא אפרסם את תמונתם שהיתה מקסימה לדעתי. הם בעצם הביעו את דעתם הכנה, האמיתית והנחרצת למה שנאמר בשורות אלו. הם נתפסו במצלמות של אלה, שהצליחו לשרוד את הפספוס בהעברת המסר של המוזיאון, השקט, החושך והטמפרטורה המושלמת לתנומה מענגת. מדריכת המוזיאון, שדיברה באנגלית כבדה והמדריכה הישראלית המופלאה, שהצליחה במקום שזו התקשתה וזה להפוך את הביקור למעניין על ידי שאלות מנחות.
דווקא בבית הכנסת היהודי בעיר הצלחנו לקבל קמצוץ רגש ודמעות צער מאת המדריכה המקומית. אירוע חד-פעמי זה קרב את ליבותנו לסבלו של העם הרוסי. דמעות הוא מוצר יקר ברוסיה. נראה כי הם לא מוחים על דבר, לא מבקשים דבר, אולי צריך ללמוד מהם משהו על עצמנו, פה בארץ ישראל. מרד והתנגדות אלה הן תופעות, שזרות לתושבים. הפעם האחרונה שזה קרה היתה המהפכה בנובמבר  1917, שזה ממש מזמן והיו נסיונות בשנים האחרונות של צעירים להביע את דעתם על המשטר של מנהיג רוסיה היום ועוזרו, אשר משמשים ברוטציה, טוב, לא ממש. אבל הם הושתקו. ועתה, שקט ארוך וצורם.
%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%96%d7%a7%d7%9f-%d7%91%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8%d7%93
המפגש היחידי שהיה לנו עם תושבי סנט פטרסבורג היה מופלא. בצהרי יום נכנסנו לבית ממכר 'פרושקי' לאחר המלצתה של המדריכה המקסימה שלנו. "הפירושקי הכי טוב שיש". נו טוב, נכנסנו. ישבנו שלושה סביב שולחן נחמד ושוחחנו על חתיכת בצק ממולא פרי. למקום נכנס אדם כבן שבעים, קנה את המוצר באריזה גדולה וניסה להכניסה לשקית ניילון. הוא נאבק עם הקופסה הגדולה והשקית, שהיתה צריכה להתאים, אלא שהגדלים של שני האביזרים הקשו על פעולתו זו. תוך כדי שיחה ביננו, שמתי לב למאבקיו אלו ואז הוא ניגש אלינו וביקש עזרה. כמובן שקפצנו שלושתנו לעזור לו. הקשיש הודה לנו ושאל מהיכן אנו. בחו"ל נהוג לא לנפנף מאיפה באנו, אבל ברוסיה חייבים לענות בחקירות, לא? לתשובתנו הכנה, אורו פניו והוא החל לספר על עצמו. יהודי קשיש כבן שמונים, חי בסנט פטרסבורג, היה בישראל, יש לו קרובים בארץ, היתה לו הזדמנות לעשות עליה אבל עשו לו בעיות בגלל אשתו שהיא חצי רוסיה חצי פינית. עתה הוא מצטער שלא מימש תכנית זו, כי מאד קשה היום ברוסיה. וכאשר רוסי אומר שקשה, אז צריך להאמין לו. די לקרוא את ההיסטוריה שלהם כדי להבין מהו קושי אמיתי. כך ישבנו איתו כחצי שעה וניסינו להבין ממנו מה עבר עליו כל השנים ברוסיה. היה זה מפגש מרגש. הוא לא סיפר אבל אם חושבים על זה אז בעצם הוא חווה את המלחמה הגדולה, הרעב, המצור, הקרבות וכו' אחר כך את התקופות הקשות של המשטר הסובייטי, אחר כך את התקוה של הפרסטרוייקה ואחר כך את האכזבה ושוב את המצב הקשה. בקיצור, לא יוצאים הרוסים האלה מהבעסה. הוא הביע צער על חייו במקום ולא רואה תקווה גדולה. יאמר לגנותי, שהייתי קצרת רוח ורציתי להבין מה הוא מגמגם בעברית על ידי סיוע וחיפוש המילים וזה בא מהמקום שרציתי לדעת יותר, נשבעת. אבל לא הצלחתי במאבקי זה מעבר למה שהצליח לגמגם. ברור שחבריי למפגש כעסו על חוסר סבלנותי. זה נשמע כמו השיר "שמע תתן לגמור מילה" של להקת גשר הירקון. מבטיחה בפעם הבאה לשתוק. הרי הכי חשוב ברוסיה לשתוק.

מודעות פרסומת