חייבים ללמוד להיפרד

ישנן חֲבֵרוֹת המתקשות להיפרד. משפט מוזר כי בדרך כלל אנשים מתקשים להיפרד, אבל חברות שלמות, עם שלם שלא יודע או לא רוצה להיפרד, זה מוזר. אלא אם בתרבות שלהם מוטבע ההרגל הזה ש"לא נפרדים" ויהי מה. משהו כמו חתונה קאתולית, לא נפרדים וזהו.  כיף לפלח את העולם לשחור ולבן. כאלה שמרפים וכאלה שאוחזים בכוח בתושביהם. גם בארץ היה מושג כזה. בעצם גם היום קוראים לעוזבים "יורדים". ואלה שירדו מהארץ כונו פעם על ידי ראש ממשלה אחד לא פחות ולא יותר "נפולת של נמושות" שזה בערך המיץ של הזבל. הבעיה שהם לא בדיוק היו כאלה, אלא פשוט אנשים שחיפשו משהו אחר. יש דבר כזה. למשל אחד אוהב קפה שחור ואחד אוהב קפה נמס, קורה שישנם טעמים אחרים וכך גם במטרות בחיים. אחד יעדיף לחפש את עולמו מעבר לים והוא יצא מהארץ בכל מחיר גם בסירת מפרש, ואחד מעדיף לעבוד ברפת ולהאכיל בחציר את הפרות. אז למה להקשות על אלה הרוצים אחרת. למה?
כשנכנסתי לרוסיה, היתה זו כניסה חלקה, ללא עיכובים, רק הוזהרנו לשמור על פיסת הנייר הלבנה שנקבל. בערך פעם ביום, הוזכר לנו לשמור על הנייר הלבן, שקיבלנו בכניסה. כל כך חששתי, שהתחלתי להתעורר בלילה ולבדוק אם הנייר הלבן נמצא בתוך הדרכון אבל אז נזכרתי כי במלונות ברוסיה מוסרים את הדרכון לבית המלון עם הכניסה. היה עלי להשאיר את 'הנייר הלבן' בתוך הדרכון, כך ישמר. הנייר הלבן הפך להיות יותר משמעותי מהדרכון. לעזאזל הדרכון העיקר שהנייר הלבן יהיה בכספת. כך גם אם יאנסו או ישדדו אותנו קוזקים, יהיה הנייר הלבן במקום בטוח. קיפלתי את הנייר והחבאתי אותו בתוך מעטפת הפלסטיק של הדרכון.
הבעייה התעוררה לאחר שעזבתי את המלון והדרכון עם גזיר הנייר הלבן הוחזר לי בתוך הדרכון. בדקתי אותו, מישהו דאג להוציאו ממעטפת הביטחון של הדרכון, לישר אותו ולהניח אותו חזרה בין דפי הדרכון. אם לרדת לקטנות, אז היתה זו חתיכת נייר לבנה, דקה, קרועה קצת למעלה. הכתב היה כל כך קטן, עד כי נאלצתי לצלם ולהגדיל. קראתי אותו, היו שם פרטים רגילים של שם, ארץ מוצא וכתובת. נו, אז מה הקטע? הרי אפשר לצלם ולשחזר. אבל לאור ההזהרות, ממש רעדתי מפחד. כבר שמעתי סיפורים על רוסיה. החשש היה שמא ילך לאיבוד, ואז אלוהים יודע איך אצא מרוסיה, אולי אוגלה לסיביר בעקבות האובדן. הנסיעה לס. פטרסבורג היתה נעימה וחלקה, הנופים חזרו על עצמם וכפרים חלקם מטופחים ומאויישים וחלקם עלובים הופיעו ונעלמו במהירות של מאתיים קמ"ש. באיזה שלב נרדמתי ותמונות של משפטי ראווה היסטורים צפו ועלו. בחלומי עלו תמונות מתוך כנסים רבי משתתפים, שמוצגים במוזיאון בטירנה, אלבניה, בהם אנשים קמים מקרב קהל הצופים לאחר קריאת שמם, יוצאים מהשורה בכניעה ומודים במעשייהם 'הנוראים', כל דבר מתפרש לבגידה באומה. זו מן נוסחה פנטסטית שכל שינוי בהרכב שלה, מביא לאותה תוצאה. זה יכול להיות גם רצון עז ,למשהו אחר ממה שהמצב מכתיב לאותו אדם.
אירועים דומים נכתבו בספריו של מילן קונדרה (הבדיחה, 1967, עם עובד), גם שם מוזכרים אותם משפטים מהירים, דיון קצר בין חמישה שופטים יהירים, משהו שמזכיר משפט חברים בתנועת נוער אבל חריצת דין של אדם משתנה בזמן כל כך קצר, שהמואשם טרם הבין היכן הוא נמצא וכבר עף המום לכיוון הפוך לגמרי. כמו סטירת לחי מצלצלת.סין

גם תהלוכות השפלה עם שילוט 'בוגדים' על החזה כפי שעשו לרופאים ומשכילים בסין בשנות השישים של המאה הקודמת, במהפכת התרבות לא נחסכו מדמיוני.

הגעתי אפילו עד צרפת בשלהי המאה ה-19 בה הואשם דרייפוס בריגול למען גרמניה, שנואת נפשה של צרפת, לה הפסידה במלחמה. בסופו של דבר, נערך טקס מרשים של שבירת חרבות, תלישת דרגות והגלייה הרחק למקום ממנו לא יוכל להזיק לאומה המסכנה והנבגדת.

דרייפוס

התעוררתי בבעתה באיזו תחנה כאשר הרכבת עצרה ברכות לאחר דהירה בין יערות, אגמים, נחלים ערים אפורות כמובן כפרים.
פקחתי את עיני ושמחתי לראות שאני בתקופה אחרת לגמרי. היום אף אחד לא יעז להאשים אדם בבגידה במדינתו…
הרכבת היתה נוחה וטובה, על הצג הוקרנו שמות התחנות, מד קילומטרים כאשר הוא עולה ויורד בהתאם לנסיעה, הטמפרטורות, קשה להאמין, אבל 30 המעלות, מנת חלקנו בחודשים אלו, לא היו רשומים שם. ואם חפצתי בקפה, אפשר היה להגיע לקרון המזנון, שם אפשר היה למצוא קפה טוב ועוד מיני תקרובות. המוכרים הצעירים ידעו לאזן את עצמם במן צעדי מחול, בזמן שהרכבת נעה וניערה אותם מדי פעם. בהגיעה אל היעד, שמתי לב שגם בתחנה זו כמו במוסקבה, המרחק בין דלת הרכבת לבין הרציף גדול מהרגיל, משהו כמו 50 ס"מ. ואם להמחיש זאת, אז למשל תיק יכול ליפול אל מעמקי הפסים (משהו כמו מטר וחצי) ואי אפשר יהיה לפנותו, אלא רק עם עזיבת הרכבת. טוב, תיק זה ממש לא נורא, החשש הוא למשהו יותר משמעותי כמו ילדים קטנים, אנשים מבוגרים וכו'. בסרטים עתיקים אפשר לראות עובדי הרכבות כאשר הם ממהרים לשלוף מן דרגש קטן, גישרון, מדרגה או יד לעזרה לאלה היורדים מהרכבת. אבל ברוסיה של היום, כולם חזקים, כולם גבוהים ארוכי גפיים, כולם צעירים ומעט מאד ילדים  ועזרה זה לחלשים ופחדנים.
חיוכים ברוסיה שייכים למותרות. ככה סתם לא מחייכים. רק כאשר מדברים על האומה הרוסית הטהורה. שם אפשר לקבל מן הבעה של אדם שבע. אדם שלא צריך יותר, יש לו המון ושתי ראותיו מפוצצות באוויר פטריוטי. המדריכה הרוסיה דוברת אנגלית מצויינת, היישר מקמבריג', בשיחה אישית, ידעה לסווג את האוכלוסיה, כאשר כל גופה מפגין לויאליות כלפי המדינה, כשבט אחד מקורי. משהו שמזכיר את החשיבה הקומוניסטית.  סטאלין הסביר כי האומה מורכבת משבט אחד עתיק מאז ימי הבריאה ועד לזמנו הוא. והרי סטאלין היה גרוזיני, לא? ומה עם היהודים. והטטרים, והשוודים והנורווגים והגרוזינים וה…וה… על היהודים קיבלתי תשובה חד משמעית: יהודים אינם רוסים. יהודים הם שבט שחי ברוסיה. רוסים אמיתיים אינם עוזבים את רוסיה. ומה עם רוסים שעזבו לאירופה, לארה"ב לקנדה? הקשתי. היא ענתה: ראשית, 'אמריקה', אמרה בסלחנות, היא מדינה של מהגרים, ואלה שעקרו לשם, אינם רוסים, עם אמיתי אינו עוזב את מולדתו!  ומה עם האיטלקים, שעזבו לארה"ב, והאירים  והפולנים והיוונים. "הם אינם נאמנים, ולכן אינם אמיתיים, כלומר אינם יוונים אינם פולנים" וכיוצא בזה. בחנתי אותה היטב כאשר אמרה משפטים אלו. לא ידעתי כיצד להגדיר חשיבה זו. ועד היום אני לא יודעת אם ההסבר שלה הגיע, כמוצא ופתרון הבעייה שלה בחיים הקשים ברוסיה, או שבאמת ובתמים היא מאמינה למה שיוצא לה מהפה. מעולם לא שמעתי אנשים אשר מדקלמים משפטים מהסוג הזה, רק ידעתי שזה קיים. לפני כן סיפרה לי, כי נפרדה מבעלה, מחייה הנוחים במחיצתו מלימודים בקמבריג'- אנגליה, שם הרגישה זרה. כל זאת למען חזרה בריצה לרוסיה, לחיים עם אימה בפרפריה של מוסקבה במשכורת של 300-400 דולר לחודש. כנראה שהיא מאד אוהבת את המדינה שלה. סיפרתי לה כי ביקרנו בפארק בו נאספו פסלים שאך לא מזמן, לפני 20 שנה, נותצו בכעס והושלכו כאשפה, והנה היום סטאלין וראש הק.ג.ב מוצגים בלא מעט כבוד, הכיצד? לכך זכיתי לחיוך גדול תוך כדי עצימת עיניים שאמורים להעביר לי את התשובה "נכון, אנשים אוהבים את סטאלין!" וזהו.
כמוה כל הפקידים בביקורת הדרכונים בשדה התעופה של מוסקבה. גם הם אוהבים את רוסיה ולא מבינים למה אנשים עוזבים אותם. או לפחות הם מקשים על הטסים חזרה לבתיהם.
אחרת, אין לי הסבר אחר לעיכוב המזעזע בתור לביקורת הדרכונים. הוסבר לי כי רוסיה מתמודדת עם הגירה בלתי לגלית אל תוך רוסיה. אם זה נכון, אז כנראה שאכן טוב לחיות ברוסיה. אני שואלת את עצמי מה הפחד, ומה החשש מהגירה מסוג זה.
בעומדי כחצי שעה בתור כאשר לפני נמצאת אישה צעירה עם שני קטנטנים בשעה עשר בלילה; תינוק כבן שנה וחצי רדום על כתפה והיא מעבירה אותו מצד לצד כדי להקל על עצמה וכל מעבר כזה מעיר את הפעוט אשר זועק לשמיים. לידה עומדת הילדה הגדולה, בת הארבע בערנות מוחלטת, פועלת במהירות לכל הוראה של אימה. אני והיא מחכות, שהאישה שעומדת מול דלפק בדיקת דרכונים תסיים את התהליך ואנו נתקדם. אבל זה לא קורה. הפקיד היפה, בעל שיער בצבע לא ברור של בלונד אפרפר (בטח שייך לערבוב המדהים הזה של השבטים האסייתים עם הפינים), מעיין בדרכון של הגברת, מביט לעבר מסך המחשב, מעביר מבט על העומדת מולו וחושב. ושוב, עושה סיבוב דומה, הפעם הפוך ברצינות של מנתח מוח. והאישה שגם היא מטופלת בילדים, מחכה ומחכה ומחכה. בתום רבע שעה מחליט הפקיד, שהיא כנראה לא מסתננת/מרגלת/חייזרית ומשחרר אותה. לשנייה קלה נראה היה כי יש אלוהים ואני מתקדמת. התבדתי, משום שהאישה עם שני הקטנים נתקעה שם לעוד חצי שעה. היא התבקשה להוריד את כיסוי הראש, אשר מתחתיו ישנה עוד מטפחת. אחר כך הוא רוצה לראות את התינוק, אבל התינוק אי שם בטקס אבלות על שנתו שהופרה, הוא בוכה מרורים, דמעות ונזלת מרוחים לו על הפנים והמתוק לא מבין מה עולל שכך מטרטרים אותו. אבל שוטר בשדה התעופה של מוסקבה לא נמס מבכיו או צחוקו של ילד קטן,  הוא כבר ראה הרבה, והוא  יותר חזק מרגשות נלוזות כגון אלה. הוא מתגבר על כל מכשול ומבקש ממנה שתנגב את פניו ואת האף שלו, כאילו שהנזלת והדמעות אינם שקופים. כל אותו הזמן מנסה הפקיד לקשר את התמונה שיש לו בדרכונו של הילד לפניו הנוכחים של התינוק. הבעיה שהבחור בעל העוז כנראה עם בעייה של זיהוי, משום שזה לוקח לו בערך חצי שעה. התמונה היא אישה כנועה, ילד בוכה וילדה שעומדת ומוכנה לכל משימה. ואני, עומדת וצופה בסרט המגעיל הזה וחושבת אם כל ההצגה הזו הכרחית. אבל הסבירו לי כבר שיש לרוסיה בעייה של מסתננים והם בודקים כל אחד במטרה לראות אם נכנסו באופן חוקי לרוסיה. נו, באמת, והיה אם כן, אז המסתננת הנוראית הזו יוצאת עתה, מה הבעיה? במעמד זה של עמידה אין סופית בתור חשבתי לעצמי כי רוסיה מתפרשת על כ- 17 מליון קלומטרים מרובעים של שטח בלי להכניס את אוקריינה וקרים שלא מכבר מישהו ברוסיה חומד אותן. אוכלוסייתה מונה כ- 150 מליון תושבים, כך שאם רוצים לדמיין את התמונה בצורה הכי ציורית, אפשר לתאר כי המרחק בין משפחה לשכנתה יהיה כשמונה קמ"ר. והיכולת לתקשר בין אדם לשכנו תהיה די קשה לכן, באמצע אפשר להכניס כמה מסתתנים בלתי חוקיים ופתרנו כמה בעיות. אבל הפקיד בעל חזות נורווגית זה, לא מאבד את עשתונותיו וליבו קשה ומסור למולדת. לא יכולתי לשאת יותר את העינוי ועברתי לתור אחר, שנראה לי מהיר יותר. גם שם נתקעתי. אבל לבסוף הצלחתי להגיע לפקיד אחר רציני להחריד. הוא פתח את הדרכון, קילף את המעטפה, בדק את הפתקה הארורה הלבנה. צילם, בדק במחשב, בדק בדרכון את כל החתימות, דפדף, הביט עלי, הביט על התמונה, הביט עלי, הביט על התמונה, אלי, תמונה, אלי תמונה כמו צייר. הרגשתי שהוא משחק איתי 'אף מנורה' או ' מי צוחק ראשון'. זהו, נשברתי. בהתחלה רק זוויות פי, אחר כך חשפתי את שיניי לבסוף חשבתי, שילך קיבינימט, כאילו מה חשב, שאהפוך לבר רפאלי פתאום, זו אני כפי שאני, בודק את האזניים, עיניים, גבות, שיער. בחיי שסידרתי גבות, בחיי שהתקלחתי בבוקר, לא רואים כי כבר לילה, אבל זה מפני שהיינו כל היום ברחובות שלכם. כך הירהרתי לי בחיוך. והוא, לא חייך. לא צחק. הוראות אלה הן הוראות. משמעת זו משמעת. לבסוף מסר את הדרכון ולא הביט בי יותר. היו אלה הדקות הכי ארוכות שגבר הביט בי. אבל זה שהוא מסר את הדרכון לא אומר כלום, עליו גם ללחוץ על הזמזם כדי ששער הברזל הלבן יפתח, לא בנקל אפשר לעזוב אותם. האמת שלעומת היהודים שרצו לעזוב את ברה"מ בשנות השבעים וסורבו, לי לקח הרבה יותר מהר. מה אפשר לעשות, לא יודעים להיפרד אלה.

מודעות פרסומת