הפתעות ברמזורים

טרמפ

הרמזורים האדומים בצמתים מעניקים, לנו הנהגים, קצת מנוחה. במנוחה זו אפשר לסדר מספר דברים שדחינו לרגע הזה. זהו זמן השייך לעולם אחר. אי אפשר לעשות דבר מלבד משהו, שאפשר לעשות באוטו. מציעה לנצל זמן זה לסדר את האוטו, לאסוף ניירות, קבלות, שאריות, בקבוקי מים רייקים, להביט במראה, לשים ליפסטיק, להציץ לשכנים, לראות מה הם חושבים, להביט על הנוף, להביט על אנשים ברחוב….והופ, מישהו נתפס בעדשה שלי. עומד לו אדם צעיר, יחסית אלי, על אי התנועה, עם הגב אלינו הנהגים, ומגרד במרץ במבושיו. מה התמונה ההזויה הזו? השתגע? אולי אני טועה….לא הוא באמת מגרד. אולי הותקף על ידי אחד החרקים, שקפצו משיחי הרוזמרין, מתוכם יצא כמו ונוס מקצף הגלים של בוטיצ'לי. האדום עדין ברמזור שלי. הסרתי את מבטי. התעייפתי מהמראה של אדם במצוקת פרהסייה. עיניי נעו לעבר שאר המסלולים. אלה שהגיעו מחיפה, אלה שהגיעו מקרית חרושת ואלה, שנוסעים ב'סללום', לכיוון ג'אלמה. כאשר סיימתי את סיבוב גלגל העין, שוב הגעתי לאותו בחור, הוא עדין עסק בגירוד. כבר הייתי מודאגת. אולי יש לו בעייה. לא יתכן שבן אדם יעמוד במשך כל זמן ה'אדום' של הרמזור, ויגרד, אלא אם הוא איבד את הראייה והשמיעה, ולא מבין שהוא באמצע הרחוב. אבל בזמנים, בהם כל אחד עושה כראות עיניו, מנהיגים…איך להגיד את זה, מחרבנים לנו על הראש, אז גם איש צעיר מגרד במבושיו, זה בסדר. טוב שלא הפשיל את מכנסיו, והסתכל בזכוכית מגדלת כדי לאבחן את הבעייה. הרמזור הגואל פתר אותי מהמחשבות, והתקדמתי לאט. כאשר הרכב עבר לידו, הוא פתאום הסתובב ושאל תוך כדי סימני ידיים, אם אני מגיעה ל'שומרים'. נבהלתי מהשאלה, מיהרתי לגנוב את הרמזור ולברוח.
בהמשך הנסיעה, חשבתי על האירוע הקטן הזה. מדוע מהרתי לשלול את הבחור. מה היה בו, שהסעיר את נפשי הרכה. אישה כל כך מבוגרת ועוד מפרשת תמונות על פי נוסחה אחת. מה זה משנה אם הוא מגרד או לא מגרד. ומה אם לא היה מגרד, הייתי לוקחת אותו טרמפ? בטמפרטורות המטורפות של החודש האחרון, שרק מהוות את הפרומושין של החודשים שלפניינו, קורה שהאדם מזיע, סובל, מגרד, רוצה להגיע לאיזה שהוא מקום. ומה, אם לא היה עליו כסף קטן. גם לי אין כסף לאוטובוס. כרטיס אשראי כן, אבל כסף קטן? ואם הוא ניסה לנסוע באוטובוס, והנהג לא לקח אותו בשל חסרונו של הכסף הקטן, כולו, חמישה שקלים. נאמר, שהאוטו שלו ניתקע והוא השאיר אותו בחנייה של חננייה. ונאמר, שהוא ממהר לגן של הבת שלו, כי אישתו נמצאת היום בתל אביב. נו, אז אני, עם השטויות שלי, לא יכולה להקפיץ אותו לצומת השומרים. הלב פתאום נחמץ לי מרחמים. אבל כנראה לא ממש, משום שגירשתי את המחשבות והמשכתי הלאה. 
אחר-כך, חשבתי מדוע התופעה הזו הרתיעה אותי. הרי אנשים נולדו ערומים ומשום מה הלבישו אותם במשך מאות השנים, אם להגנה מטמפרטורות ושאר חולרות, ואם לצניעות. מתי הפכו איברים מסויימים להיקרא 'מבושים'. מה זו המילה הזו בכלל. מדוע צריך להתבייש באברים מסויימים. מדוע המרפק של היד לא נקרא 'מבושים'. מי קבע, שצריך להתבייש ממשהו. ולמה לגרד ברגל פחות מלחיץ מאשר גבר מגרד במבושיו. מה ההבדל בין לבישת בגדים וכיסוי הראש של נשים דתיות או כיסוי העוטף של נשים מוסלמיות בארצות השכנות. מדוע אנו נחרדים, כאשר רואים נשים באפגניסטן מכוסות רעלות אטומות למחצה. מה ההבדל ברעיון. הם פשוט פיתחו את ה'המבושים' לאזורים רחבים יותר של הגוף. ההסתרה באה להגנה כל שהיא. הגנה מפני הסביבה, הגנה מפני בן הזוג, שחלילה לא יחשוב שהיא מפקירה את רכושו לרבים אחרת תחטוף בבית במקרה הטוב, או בחוץ במקרה הרע. ואם לחשוב בחיובי, זה ממש מדליק, זה כמו לצאת עם החדר לתחום הכלל. אפשר להישאר ערומים מתחת לכל הכיסויים האטומים האלה, מי ידע מה יש מתחת. זה נראה מבחוץ כמו חדרון הלבשה בחנות בגדים. אחלה, לא? כך לא צריך לדאוג לדבר. לא כמה עליתי במשקל, איזה בגד מתאים לי, כמה רחבה החולצה כדי לא להבליט איברים מסויימים שזוכים למבטים ואפשר לגרד כמה שרוצים, אפילו במבושים.
כך כל אחד יתרכז בעינייניו. האמנם? כבר שמעתי מפי גברים מסויימים את המשפט האומר, שאישה דתייה, על מחלצותיה, פאותיה, מטפחותיה, מדליקה יותר מבחורה צעירה על החוף עם בגד ים שנראה כמו חוט שהלך לאיבוד. נו, באמת. ממש מרגיע. 

אם אלה המחשבות, שרצות לי בראש בזמן נסיעה, אני חייבת לבלבל את עצמי. פתחתי רדיו, היו החדשות הרגילות, ברוך-השם, קבלות מנופחות של משפחת נתנייהו. עכשיו אני יותר רגועה, משהו נורמאלי ורגיל. 

 

מודעות פרסומת