הפינגווינים קופצים והעולם שותק

0ce45565c53fecbafce209540e610b71

פינגווינים עומדים על החוף, צופים בחרדה על סנפירי כרישים, שעורכים מסע צייד ומחכים. כולם מחכים. אלה רועדים על החוף ואלה נעים בסיבובים במים. אני, אם הייתי פינגווין, הייתי לוקחת ת'ילדים שלי, ת'נכדים שלי, מחשבת מסלול מחדש, סבה על עקביי ועוזבת את המקום. אבל פינגווינים לא. פינגווין עומד ומביט אל מול הסכנה. ישנם גדולים ישנם בינוניים וישנם קטנים. מישהו צריך לעשות משהו בנידון. ישנם כאלה הקופצים, תהרגו אותי, אני לא מבינה למה. זה נראה אמנם כמו משחק כזה, שהיינו משחקים בבריכת הפועל בחולון, 'קטרים באים'. אלה שקפצו, לעיתים מצליחים להימלט מהכרישים שקצת מתבלבלים, לא יודעים את מי לתפוס קודם. כנראה שזה סוג של טריק, הטעייה, הסחה. פינגווינים נעים במהירות גדולה יותר מכרישים? אם כן, אז בסדר. אבל אם לא, וואלה לא יודעת למה כל הסיבוב הזה.  אם מסתכלים שוב ושוב בסרטון, שמים לב, שהפינגווינים לא כל כך קופצים מיוזמתם, הם יותר מתגלצ'ים. הם מחליקים, או מועדים ונופלים למים. ואם לדייק יותר, מישהו דוחף אותם…. אבל למה לעזאזל?  פינגווין לא מגרש פינגווין. לא ככה לימדו אותנו? פינגווין דוחף את אחיו למלתעות כריש? – 'לההההה' ( שזה 'לא' עם הרבה צליל פתח (-)). מישהו מקריב פה מישהו כדי להינצל ממשהו. הבוגרים דוחפים את הצעירים הסקרנים אל המים ובכך מצילים את עצמם. מקווים שאולי הכריש יאכל כמה קטנים והכאב בבטן, ככה, ירגע לו והוא יחשוב פעמיים אם להישאר במסעדה הזו.
מזכיר את הקרבה של בני אדם בתרבויות עתיקות כדי לפייס את האלים, כמו באינקה', ואם להסתכל מקרוב ב'עקדת יצחק' או המולך'.
מסתבר שזה קיים בכל יצור חי ובכל צמח. מן צורך בסיסי, טבעי, חייתי לכוון את החצים למקום אחר, רק לא עלי ואם אפשר לרתום לשם כך את החלשים, הכי טוב.
בעולם המודרני אפשר לראות זאת כטריק של הסחת הדעת, הבלבול, ההטייה של תשומת הלב למקום אחר מלבד שלא לראות את העיקר, משהו שקורה יום יום בטלוויזיה, הרבה ריאליטי של אחרים רק לא לראות את הריאליטי של החיים האישיים. סיפורים וחקירות של אנשים מסויימים כדי להטות את תשומת הלב מעיקר העיקרים.
כמובן שזו הגזמה להשוות קורבנות אדם אל הסחת הדעת בעולם המודרני, אבל בכל זאת, חלפו להם כך וכך שנים והשתכללנו, לא ככה?
וההיפך מהסחת הדעת. אמש הראו בחדשות את הסיפור היומי של המלחמה בסוריה. תמונות נבחרות, חיילים יורים, אנשים נמלטים, ילדים בוכים, מהנהיגים נואמים, רופאים מדברים, בתים הרוסים, עשן ואבק, בקיצור כל הפירוטכניקה הזו של מאבקים. מן הכללי נגשו לפרטים והופיעה תמונה של ילד קטן, רזה ואומלל. המראה היה מזעזע ונוגע ללב. המציג, רצה להעצים את המראה והטריד את הפעוט. המפגש של שני המקרים, ילד שעדין חי שאין לו אפילו כוח לבכות ונושא את גופו בקושי והאיש המנוול, שמטריד אותו, נוגע ושואל אותו שאלות במקום להעניק לו טיפול או אפילו חיבוק ופיסת לחם, לא יוצאים לי מהראש. הילד היה פה מכשיר פרסום, 'לעורר את העולם', כפי שמישהו הזכיר מאוחר יותר בכתבה. הרבה משפטים, שאמורים לעורר מישהו, נזרקו שם כמו טקסטים של הצגה עתיקה בתיאטרון. משפטים כמו 'העולם שותק מול הזוועה'. כאילו, שהעולם אינו שותק כל הזמן. האמת שבמקרים כאלה הוא שותק יותר.

 

מודעות פרסומת