תעתוע בשבע דקות

בוני וקלייד

בוני וקלייד, עוד עניים שטעמו טעמו של עושר קצר מועד

אימי הייתה מתבלת את סיפוריה בבדיחות. מן טיפוס מצחיק ושמח שכזו. כאשר הקשבתי לה משך כל חייה במחיצתי, לא ידעתי כי יהיו אלה סיפורים, שישקעו אי שם במוחי וישלפו להם ככה, לעצמם בכל מיני סיטואציות מתאימות. את יכולת ההקשבה האינסופית שיפרתי בעזרתו של אבי היקר, כאשר היה מסביר ומעמיק בכל תחום, החל בסיפורי התנ"ך בהיותי קטנה וכלה בהיסטוריה ופוליטיקה בשנות נעורי ובגרותי.
עולה לי תמונה בראש בה אני חוזרת מבילוי יום שישי בלילה עם החברה בתנועת הנוער, אבי משוחח איתי במטבח על צלחת 'קובנה' שזה עתה הוציא מהתנור. תמונה נעימה, מטבח חמים מהתנור הפועל כל הלילה, אור נאון חזק במטבח, אבא עם חלוק ונעלי בית אשר שמח פעמים: פעם אחת שחזרתי הביתה בשלום ופעם שנייה שאני יושבת ומשוחחת איתו.
לא כך היה אצל אימי, אשר כעסה עליו כי הוא "מבלבל" (מה שנקרא היום "חופר" ) לי את המוח עם השטויות שלו. 
דבר אחד חשוב למדתי בימי חיי והוא שלא כל מה שנראה, אכן זה מה שנראה. ומאחורי כל סיפור ישנם סיפורים רבים. משהו כמו המערכון של ה'גשש החיוור' על גונב האופניים אשר דרך החקירה של גנבת האופניים של איזה דג רקק, מגיעים לאירוע פשיעה גדול ממדים. זה אמנם מסבך את החיים מצד אחד, אך מצד שני, הופך אותם למלאי מתח, מסקרנים ומפתיעים. 
סיפור אחד מני עשרות שנשאר בזיכרוני היה אודות אישה אשר נוהגת הייתה להגיע לבנק ולהפקיד אלפי שקלים מדי שבוע.
הישגיה אלה, זיכו אותה ביחס מיוחד מצד עובדי הבנק וגם מצד מנהל הבנק, אשר הזמינה יום אחד למשרדו. אך לפני שנכנסה אל משרד המנהל, עברה על פני כמה פקידות ופקידים, אמרה שלום, לחצה כמה ידיים, פה מילה, שם מילה, נופפה לשלום ופנתה לעבר חדר המנהל.

היא נכנסה למשרד, שהיה ממוקם במרכז הבנק, מוקף קירות זכוכית, נגשה אל עבר שולחנו של המנהל, לחצה את ידו בחביבות וישבה על הכיסא לאחר הזמנתו האדיבה.
"לפני שנשוחח, אני רוצה להזמין לך משהו לשתות. קפה, תה, משהו קר?" שאל בחביבות.
-"כוס מים קרים, תודה". ענתה בחיוך.
המנהל במהירות, הביט מבעד לזכוכית הרים ידו והכה באצבע צרידה. הפקידים אשר צפו בפגישה הביטו אחד אל פני השני והראשון שהבין את הבקשה, קפץ במהירות והגיע אל החדר.
"תביא בבקשה מים קרים לגברת" לחש בשקט של מנהל לעבר הפקיד. הפקיד הנהן בראשו, שלח מבט אל זה ואל זו ויצא.
המנהל פתח בשיחה לבבית והתעניין בלקוחה אשר בכל שבוע מפקידה אלפי שקלים. הוא עשה זאת בזהירות ובעדינות של מנהל בנק, כדי שלא תחוש הגברת שהוא מחטט יתר על המידה בענייניה.
ואילו הגברת, היתה רגועה וחייכנית ואפילו שמחה לענות על שאלותיו.
"במה גברתי עוסקת, אם מותר לי לשאול? "
" אה, אני מתערבת".
"מתערבת??, מה זאת אומרת מתערבת?"
"אני מתערבת עם אנשים על כל מיני נושאים ומרוויחה מזה כסף".
"את תמיד מרוויחה?"
"תראה, לא תמיד, אבל לרוב אני מרוויחה"
"איך זה יכול להיות שאת לרוב מרוויחה?"
"תראה, למשל אני מתערבת על דברים שאנשים לא יעשו או כן יעשו"
" כמו מה?"
"כמו למשל…ישנם אנשים שיעשו דברים עבור כסף, וישנם אנשים אשר בשום אופן לא יעשו אפילו עבור הרבה כסף.  להם יש רמת מוסר זו או אחרת, או גבולות מסוימים. אני מזהה את זה אצלם ועל זה אני מתערבת".
"וואו מעניין, יש לך דוגמה?"
"….טוב, תראה, למשל אתה, אתה לא תסכים בחיים אפילו עבור 2500 ש"ח לעמוד עם תחתונים על השולחן לשתי שניות".
" מנהל הבנק היה נבוך מהרעיון כאילו מישהו הפשיט אותו במהירות. הוא הביט בלקוחה החכמה, שיושבת מולו.
" את רוצה להגיד לי שישנם אנשים שכן יעשו דבר כזה עבור כסף"
" וודאי, עשרות אנשים יהיו מוכנים לעשות דבר כזה עבור שכר מינימום. להם אני לא אציע כזו הצעה, כי אני אפסיד כסף. לך אני יכולה להציע, משום שאתה בחיים לא תסכים"
"לא יכול להיות, אני לא מאמין לך, בטוח שאת גם מגזימה, לא יכול להיות…"
המנהל היה המום מהרעיון. הוא ישב מולה, נשען לאחור על משענת הכיסא העצום שלו, חייך חיוך אווילי וחשב, שבא לו לסדר אותה.
"ומה תגידי אם אקח את ההימור ואת תפסידי?"
" אין מצב! אתה לא הסוג של האנשים איתם אני מתערבת".
כאן כבר המנהל נכנס קצת למצב מלחמתי קטן, שזה כמו לדהור על סוס לקראת היעד.
הוא קם מכיסאו, ניגש אל התריסים המאפילים על חדרו, סגר אותם לאט לאט. התקרב אל הלקוחה ולחש אל אזנה:
"את יודעת מה, עכשיו, פה, על השולחן, אני מראה לך שאת טועה ואת הולכת להפסיד 2500 ש"ח"
האישה קמה מהכיסא בחרדה ואי נעימות "תראה, אתה לא חייב, באמת, זו היתה רק דוגמא, בבקשה, אל תעשה זאת….לא שאכפת לי מהכסף, פשוט לא נעים לי, באמת…"
דבריה נפלו מפיה והתרסקו על הרצפה, בזמן שהבחור כבר עמד על השולחן עם מכנסיים מופשלים ותחתוני בוקסר מפוארים עוטפים את ישבנו (לא אתאר איזה סוג של ישבן).
באותו הרגע נכנס בשקט ובנימוס אחד הפקידים עם כוס המים הקרים. הוא עמד בדלת, פיו נפער לרווחה למראה ישבנו של המנהל שהתנוסס שם בחדר. הוא הניח במהירות את כוס המים על השולחן לפני הגברת ונעלם אל הבנק.
לאחר כשלוש שניות דילג המנהל בשמחה מהשולחן, הרים את מכנסיו, סגר כפתור ורוכסן עם חיוך של מנצח צנוע וסגר את החגורה. "נו?" שאל את האישה ההמומה תוך כדי נדנוד ראשו כמו רקדן הורה מנוסה. האישה הליטה את עיניה בידה וניסתה להתגבר על המבוכה.
"אדוני המנהל, אני ממש מתנצלת, אכן ניצחת אותי בגדול, אתה יודע, לא שיערתי שכך יהיה…" והיא פתחה את תיק היד הקטנה שלפה משם חבילת שטרות, ספרה במהירות והגישה אותן אל המנהל מבלי להרים גבוה את עיניה.
המנהל המבסוט, לקח את החבילה, הניח אותה במגרה, הרים את עיניו אל הלקוחה ושוב שאל בניצחון: "נו, מה את אומרת, הנה הפסדת הרבה כסף בשנייה, אז איך את מסבירה את הרווחים שסיפרת לי קודם לכן?"
האישה הנהנה בראשה "צודק, אדוני המנהל, באמת צודק, אכן טעיתי לגביך, והפסדתי לך סכום נאה. טוב, גם אתה מוצלח מאד בהתערבות כל הכבוד… אבל מה, התערבתי על זה גם עם כל עובדי הבנק על סכום גבוה בהרבה, משום שגם הם, כמוני עתה, לא האמינו שתעלה על השולחן עם תחתונים".
המנהל ההמום שינה את מצב רוח בעשירית השנייה, הרים את עיניו, קם וניגש אל הדלת.  כאשר סרק את כל הבנק נגלה לעיניו פרצופיהם המאוכזבים והעצובים של עובדי הבנק, אשר הבינו כי נפרדו בזה המקרה, מסכום כסף גבוה.

לכאורה לא קרה אסון. ושניים מתוך שלושת הגורמים המתערבים הרוויחו לא רע.
ומה עם העובדים? נו באמת, במילא כמו תמיד הם המפסידים הגדולים.
גם כאשר משהו משתבש, לא הכל נהרס והעולם ממשיך להתקיים. ההרס משתקם, האבק מתפזר, אנשים מתרגלים ושוכחים. כמו אחרי גיל חמישים; תאים מתים, כלי דם נסתמים במוח ואם ממשיכים ומפעילים אותו, נוצרים נתיבי דם וקשרים חדשים וברוך השם, זוכרים איפה הנחנו את האייפון. יללה קידמה לחיים.
גם כאשר מסתמן הפסד כל שהוא, תמיד יהיה מי שירוויח מזה. אז למה הקטנוניות, פעם זה מרוויח ופעם זה. הבעייה שתמיד זה אותו זה.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת