מוסר השכל של חתולים או נצחון כח הכבידה על כח הרצון

לזכר החתול של נילי

הוא הביט לעבר הציפורים הירוקות האלה ותמה מה הן העופות המוזרים האלה. מעולם לא ראה כמותן, וקולן הצפצפני נשמע כלא שייך לאזור. מאוחר יותר התברר שאלה הן התוכים הירוקים שהובאו לארץ בדרך לא ברורה, אולי ברחו מגן ציפורים, אולי הובאו מימי אלכסנדר מוקדון, מה זה משנה כרגע.
בין יתר המטרד אשר הביאו איתן, הן חיסלו בדרך זו או אחרת את הציפור הלאומית שלנו 'הדוכיפת'.
לרגל הכחדתה הלא פתאומית, העניקו לציפור היפיפיה הזו את התואר 'הציפור הלאומית'. כולם הרימו גבה. בטוח שבחרו בה כי היא יפה, כי לא כל כך מזכירה את הלאום. טוב, אולי הפסים שחור לבן הזכירו למישהו את הטלית, אבל אל תתפסו אותי במילה.012

מזל שעוד תפסו איזה דוכיפת אחת על ערש דוואי וסיפרו לה את העובדה המשמחת, להיקרא 'ציפור לאומית'. ישנה שמועה שהיא עוד הספיקה לחייך קצת ולשאול 'מה, באמת? תודה רבה' בטרם נפחה את נשמתה.
עתה אחזור לזה שהביט בתוכים הירוקים תוכי ה'דררה' (וכבר שמעתי שקוראים לו 'דר-רע').
בעיני הן צפורים יפות, בצבע ירוק עז, מקור אדום מקסים ותענוג להסתכל עליהן מתעופפות ומצייצות. יהיו כאלה שיאמרו שיש משהו לא נעים בהן, קצת חסרות מנוחה. 
אבל ככה זה אצל ציפורים, הן מצייצות מרעישות, עושות רוח ומתעופפות.

1_135155135

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4017800,00.html
זה בדיוק מה שהחתול אשר הביט בהן הרגיש משהו בין תאבה לתיעוב. הוא עמד על אדן החלון בקומה השישית ברחוב שקט בפתח- תקווה ופיתח תקווה לתפוס אחת מהן. לשם כך, ישב לו בדממה ארוכה במיוחד, שרק חיית טרף בן למשפחת טורפים מהג'ונגלים של הודו יודעת לשבת בלאט. חיכה לרגע המתאים.
"אין, יצור מתוחכם כמוני לא ראיתי כבר הרבה זמן", חשב בתחושת הערצה עצמית. הדרים בביתו עלו לו על העצבים והיה נושך אותם בכל הזדמנות כאשר פלשו לתחום מחייתו. למשל, כאשר ישבו בנחת על הספה שלו, שוחחו או בהו בטלוויזיה וידם היתה מונחת עליו תוך כדי ליטוף עדין, אז, היה זה הרגע המתאים. מאחר ולא קיפח איש בנשיכותיו, היו מרחיקים אותו בכעס והוא 'לא ידע' למה. כן, לך תבין בני-אדם.
אבל הוא הסיט את מחשבות הסרק והתמקד בשני תוכים אשר התווכחו מול עיניו, ממש קרוב אליו וממש לא הבין, מה גרם לאלוהי החתולים להיענות לתפילותיו. הם התעופפו במרחק של כשלושים ס"מ. מרחק קצר לכל הדעות, תנועה חדה אחת והכל מסתיים. אלא, שבהתלהבותו ושיכרון כוחו, לא לקח בחשבון כמה פרטים ממש שוליים, מה שנקרא "האותיות הקטנות". המראה המלבב והמפתה הזה, ציפורים כה קרובות אשר מתווכחות בניהן, אלוהים יודע על מה, נוצותיהן מתעופפות באוויר, נכנסות לאפו וכמעט גורמות לו להתעטש…מה שעלול לחשוף אותו. אך, הן עדין לא שמות לבן אליו….הוא ממש לידן. חשבוהו אולי לעציץ, ככה קרוב, יש משהו יותר מבטיח? ברור שלא.
כמו העכבר שמצא עבודה עם שכר גבוה, שזה לתלוש שערה משפמו של החתול. הפיתוי כה גדול עד כי סיכונים 'קטנטנים' אינם באים בחשבון. 
המתח הזה שכל חלק בגופו עד אחרונת השערות אשר בזנבו, נתונים לתנועות המהירות של הציפורים. הצמרמורת המרעננת הזו, היכולות הפיסיות שהתגלו פתאום אשר לא ידע על קיומן, המבט הנעול על קצה כנף זה או השני והנה עוד ציפור הצטרפה. עם הכמות אשר גדלה, גם האפשרויות הולכות וגדלות. הוא בטוח שהן בידיו. בלהט הוויכוח הן מתקרבות אליו והופ הוא שולח רגל עם כף פתוח וכל כלי הנשק חשופים, אך לא. הוא לא תפס. ניסיון ראשוני זה לא שבר אותו, חתול חכם וסבלני כמוהו לא יתייאש, חכו, חכו, תבוא הזדמנות נוספת. בטוח שמתוך שלושת הציפורים שכל כך קרובות אליו, יקטוף הצלחה לפחות אחת. מחשבתו היתה כל כך מכוונת למטרה אחת בלבד עד כי שכח קצת היכן הוא. וזו הבעייה עם אלה שכל כך מרוכזים בלתפוס, קורה להם, שמתוך אלפי שניות של הצלחה וריכוז, הם לא שמים לב לשנייה אחת קטנה לסביבתם. הוא ישב כך כמה דקות ארוכות, מלמל לעצמו איזה מנטרה ששמע פעם וניסה להירגע, "אסור לי לטעות, אסור לי לטעות" שינן לעצמו. אך בכל שנייה שחלפה, משום מה, הלך והתרחק במחשבותיו מהבסיס הקשה עליו ישב. כן, זה קורה לפעמים, במיוחד ליד הבוטקה של מפעל הפיס. הוא דמיין את עצמו מרחף באוויר, ובסיבוב מרהיב שולח כף אחת ימינה ותופס תוכי מעצבן, שולח כף אחת שמאלה ותופס תוכי נוסף, עושה סלטה נוספת באוויר, מכה בזנבו בתוכי השלישי אשר מעיף אותו ישר לכף רגלו האחורית תוך צריחת קרב חתולית הנפלטת מענבל גרונו…  מן תרגיל שראה באיזה סרט קוריאני. 
טוב, אז לא בדיוק ולא בערך, מה שקרה הוא, שאכן נתן את הקפיצה הראשונה, אבל השנייה והשלישית, הרביעית והחמישית וכו' כבר התקיימו בדרך למטה אל מגרש החנייה. מה שנראה כמו התגברות כוח הכבידה על כוח הרצון.
במעופו חשב שזה הזמן לברר אם לחתולים באמת יש תשע נשמות ואיך הוא בדיוק הוא נוחת על כפות רגליו. תשובה אחת הוא קיבל תוך 4 שניות. הוא אכן התהפך והגיע בביצוע מושלם לקרקע, אלא שכנראה זה לא מספיק. את התשובה השנייה קיבל לאחר כמה שעות. בינתיים, האומלל והמאוכזב הצליח להיכנס לחדר המדרגות. מישהו הדליק לו את האור והוא גרר את גופו בכלימה ואכזבה אל ביתו. עד הערב השיב את נשמתו לאל החתולים. 

 

מודעות פרסומת