שמעתי בדיחה

78bc758942bc208f2b3afcee03179268cdd865e9

אחד מספר לחבר שלו כי הוא עומד לנסוע לארצות הברית.

אמר לו חברו: "איך לארצות הברית אתה אפילו ללא יודע אנגלית!"

אמר לו:" מה לא יודע, בטח יודע!!"

" נו, אז מה תגיד כאשר תרצה שמישהו יבוא אליך".

" באמת?  זה קל: come here".

" ואיך תגיד לו ללכת לשם?"

" מה הבעיה? אני אלך לשם ואגיד לו: come here"

 

בדקתי את הבדיחה הזו, כולם צחקו. כמובן כאשר זה סופר בעל פה זה היה מצחיק ומהנה יותר, אבל עם קצת דמיון תאטראלי, אפשר ליהנות ממנה גם דרך כתיבה.

נו, ומה עכשיו ישאלוני.
אני ראיתי בבדיחה זו משהו מעבר להומור שבה:
ראיתי בה המון תעוזה והעזה.
הבחור לא חושש לעבור לארץ זרה לחלוטין.
מלבד שתי מילים, אין הוא יודע את השפה שמדוברת שם ויתכן שאין לו מושג אבל ומאמין שיסתדר למרות החסר.
הוא נשמע שמח, עובדה, צחקנו, לא?
הוא האמין בעצמו שיסתדר, כנראה שהוא גם מן טיפוס שמסתדר.
אני מדמיינת אותו אדם זריז מחשבה, בעל תושייה, פותר בעיות בדרך הקצרה, היעילה והטובה ביותר. 
סקרן- הוא רוצה לגלות מקומות חדשים.
אינו עומד במקום ואינו נח. הוא רוצה להתקדם מהמקום שלו למקום יותר טוב לדעתו.
אינו הססן ואינו מערים קשיים על החלטותיו.
בטוח שהוא גם רוקד טוב. מה הקשר? סתם, מן קלילות כזו בדברים שלו, בתשובתו הזריזה.
בעל חוש הומור, עובדה, צחקנו. לדעת להצחיק יכול להיות לפעמים דבר חשוב בחיים.
ממש בא לחבק אותו. 

The_Peasant_and_the_Birdnester_Pieter_Bruegel_the_Elder_1568

ברוייגל, האכר

וזה מזכיר לי את סיפור האבן. לא, לא מרק אבן, אבל משהו דומה. אחד הגיע לבגרות והחליט לעזוב את בית. הוא נפרד ממשפחתו ובדלת נשק לכולם. מכיון שבא מבית עני כמובן (כמו כל הסיפורים), הניחה אימו בידו אבן ואמרה לו שאבן זו תעזור לו בחיים החדשים. כמובן שהוא אוהב את אמו והכיר את השטויות שלה, לא התווכח, לקח את האבן ושם אותה בתיקו. אמר תודה נשיקות חיבוקים ויצא אל הדרך. כדי להעשיר את התמונה אפשר לדמיין כי בית הוריו היה על הגבעה ועוד יחלפו דקות ארוכות עד שדמותו תיעלם באופק, עד אז ינופפו אלה אל ילדם ויזילו דמעה.
לאחר שעת הליכה קלילה, בבוקר אביבי וצח החליט הבחור שיאכל את ארוחת הבוקר הדלה והקלה שהכינה לו אמו. ישב לו בצד הדרך, תחת עץ, הוציא את פרוסת הלחם והתפוח ואכל להנאתו. בינתיים, פגשה ידו באבן שאמו נתנה לו וחשב מה יש באבן הזו. אחז אותה בידו וחיפש משהו מיוחד. האבן הייתה מחוספסת. אפילו לא חלקה ומבריקה כפי שהיה מצופה. סתם אבן בעלת פינות וחורים. מן אבן, שנראית כמו אבן כורכר. חשב לו מה יכול הוא לעשות באבן כזו. ברור שאמא לא הייתה שמה בידו סתם אבן אשר תכביד עליו, למרות שיש לה חוש הומור. בטוח שיש מאחוריה משהו. הוא הרים את עיניו אל האופק הרחב והעצום והרהר תוך די נגיסה עדינה בפרוסת הלחם. כמה טוב היה לו בבית ילדותו, הוריו האוהבים והמסורים גידלוהו באהבה והשתדלו ללמד אותו כל דבר שהם ידעו וחשבו שכדאי שגם הוא ידע. הרבה פעמים השאירו לו פתח להמצאותיו וליצירותיו ולעצמאותו. והנה בא היום והוא יוצא לחיים חדשים ולא נשאר במקום הנוח והבטוח ההוא במחיצתם. הוריו האהובים לא מנעו ממנו לעזוב למרות גילם המתקדם והחשש שאולי יזדקקו לו ביום מן הימים כדי שיטפל בהם, כפי שהם טיפלו בו. וכך ישב לו הבחור והרהר עד הביס האחרון תוך כדי מישוש האבן. לכשסיים  ורצה להניח את האבן בתיקו, חש שהוא לא לבד ולמולו התגלה נחש לא גדול במיוחד אבל בהחלט מסוכן אשר הריח את המזון ורצה גם הוא להשתתף בארוחה. הבחור לא הסס לשנייה ובאופן אינסטינקטיבי היכה אותו באבן ורוצץ את גלגלתו בשנייה. לאחר שנרגע מהתרגשותו ולאחר שבחן את השטח שמא ישנם עוד נחשים, החליט לעזוב במהרה את המקום בו ישב. הוא החל לנוע במהירות על השביל תוך כדי הנחת האבן חזרה בתוך התיק. 
אפשר להפסיק את הסיפור כאן ואפשר להמשיך ולגלגל את קורות חייו והמפגשים שלו עם אנשים חיות וסיטואציות בהן האבן עמדה לרשותו. אבל למי יש כוח לקרוא. 
העיקר הובן. האבן היא בעצם הכלים, שהוענקו לאדם בילדותו ועוזרים לו בעתידו. אם זה למידה, ניסיון, תירגול, אימון, ביטחון עצמי, יכולת לפתור בעיות, אמונה בעצמו, הכרת יכולותיו ופיתוחן וכו'. 

וכאשר אנו יוצאים לדרך חדשה וזה לא משנה באיזה גיל, זה יכול להיות היום הראשון בגן או היום הראשון בצבא או היום הראשון בנסיעה לחול, אנו נושאים איתנו את כל המטען הזה שהתפתח או שקיבלנו מהמקום ממנו יצאנו. אנו יכולים לספוג זאת מעצם היותנו במחיצת אנשים מסויימים כמו הורים, אחים, קולגות, חברים, חיות מחמד, או אפילו, השם ישמור, אוייבנו. ועם המטען הזה אנו יוצאים לדרך חדשה שיכולה להיות גם הימלטות ממקום רע  למקום שאולי יהיה טוב יותר. 

ועל כך הבדיחה שסופרה בהתחלה. סליחה שהרסתי אותה במן סיפור נדוש בהמשך. נא לקרוא שוב את הבדיחה ולחשוב מחשבות טובות. 

מודעות פרסומת