ז'וזה סאראמאגו "על העיוורון"

400px-Pieter_Bruegel_d._Ä._025

בחירת ציור עטיפת הספר, כבר מבשרת רעות.
ברויגל "משל העיוורים"
בברית החדשה (לוקאס)פרק ו' 39:
"היוכל עיוור להדריך עיוור? הלא שניהם אל תוך הבור יִפָּלוּ…" האמנם?

לכל אורך הקריאה שמעתי באזניים את  "בולרו" של ראוול .https://www.youtube.com/watch?v=3KgpEru9lhw
היצירה בנויה על מקצב אחד בודד ועיקש, שמבצע תוף הסנר ואליו מצטרפים שאר כלי הנגינה. יש תחושה של תהלוכה המתקרבת וקולה מתעצם ומתעצם ומתעצם עד למצב בו הכל נפסק בבת אחת. ואז הופכים את הדף, ומגלים שהספר נגמר ואיתו הסיוט.
ברור שהספר מעביר מסר ואפשר להרגע קצת ולראות את הדברים שמאחורי אבל למה לקלקל את הזוועה אם אפשר פשוט לסבול בהנאה.

הספר נשאר כמו חדש למרות שקראתי אותו.

לא יכולתי לנוח רגע, בעצם רצתי לכל אורכו.

הספר נקנה זה מכבר ועמד לו על המדף כמה שנים.

חיכה לרגע שלו.

לכל ספר יש את היום שבו מישהו מציץ בו.

אי אפשר לקרוא אותו אם מגדלים ילדים צעירים, אם עובדים, אם יש מלחמה, אם אתם חיילים, אם יש תכניות טובות בטלוויזיה, אם צריך לתכנן משהו חשוב כמו טיול, קניית דירה, עבודה חדשה, שיפוץ. בקיצור, זה מתאים למי שנותר על אי בודד ללא חברים והיה מעדיף את זה על פני הבדידות.

אפשר לבלוע אותו ביומיים אם אף אחד לא בבית שמזכיר לי את החיים העכשווים.

זה בעצם קופסה מלאה בחרדה שלא תמיד אפשר לפתוח אותה.

החרדה אינה מעצם העיוורון, עם זה אפשר להסתדר.

החרדה היא מה קורה לו לאדם שהוא הופך למשהו אחר.

זה כמו לחיות לצד משוגע אשר לאט לאט משגע את סובביו ומעביר אותם לעולמו הלא שפוי, לא נכון ולא אמיתי…או שמא האמיתי, השפוי והנכון….הנה, זה קורה לי , אלוהים הצילו.
כפי שקרה בסרט 'התחלה' בו האשה איבדה את האבחנה בין העולם האמיתי לחלום ואז היא קופצת למותה מבנין גבוה, כי היא חושבת שזה חלום ודבר לא יקרה לה… בררר….

הספר בעצם מעביר אותנו למצב בו ככוווולם לא רואים. עכשיו שבו חשבו מה קורה ששום דבר לא עובד כפי שהכרנו. איך שלא תהפכו את זה, בסוף תשארו רעבים.

לא יכולתי לשאת את הסבל ולכן קראתי מהר. קראתי כאילו מישהו רודף אחריי. רצתי ודילגתי  על אנשים, קצת דחפתי זקנים(אין ברירה) וקיפצתי, פה ושם מעדתי, אבל שוב קמתי על רגליי והמשכתי לרוץ.
להימלטות הזו יש מחיר, אני יודעת אבל אבל המשכתי במנוסה למרות שידעתי שאני מחמיצה כמה קטעים מצויינים מלאי פרטים על הזוועות שקורות לאדם אשר מאבד את הקשר עם סביבתו ומאמין שכל צעד שילך בו יפול לתהום.
עד שהתרגלתי והתחלתי לחיות קצת יותר לאט. טוב, מה זה התרגלתי, חוכמה גדולה. הצלחתי להעלים את הרשעים, הכרתי את הסביבה, ידעתי מה יבוא בעוד רגע, בטחתי באשה היחידה שראתה והובילה את כולם במסירות, שבצעה מעשה גבורה כדי למגר את הרשע המקומי, כל כך רציתי שהיא תעשה משהו, צעקתי אליה, הצעתי הצעות, דחקתי בה (כמו ב"סיפור שאינו נגמר").  והיא, היא שמעה אותי ופעלה לא כפי שהצעתי אבל בסדר גמור. היא בסדר. היא בסדר גמור. כל הכבוד לה.

הספר נשאר נקי ודפיו ישרים בדיוק כפי שהיו בחנות לפני כמה שנים וזאת למרות שהוא מלא בטינופת, סחי, יציאות מסריחות, הקאות, ריקבון, מוות. איך כל הנורא הזה לא נראה על הדפים. אם הייתי עורכת את הספר, הייתי מורחת צבע תואם מהתערובת הזו על כל דפיו ועם טאצ' קל של כמה טיפות ריחות גוף.

ועכשיו קצת התפלספות פלצנית: ובעצם מדוע אנו מחשיבים את כל הסחי הזה כמשהו רע. למה? הרי זה חלק מאיתנו. מדוע אין אנו אוהבים את מה שיוצא מאיתנו. בשאלה זו אני עדין מתחבטת. כל האריזה החיצונית שלנו היא אשר משביעה את רצוננו ואנו כל הזמן מוסיפים עליה דברים שנראים לנו נכונים כמו חלקי כותנה וחלקי אברים של חיות (עור וצמר), בשמים וריחות של פרטים אחרים ביקום (פרחים, קליפות עצים) אבל לא ריחות שלנו, למה?
אנו מלמדים את צאצאנו לשמור על ניקיון. מהו ניקיון? הנקיון מציל אותנו ממשהו? והרי ישנם אנשים החיים במצב בו הם לא מנקים את גופם ומורחים אותו בשמן ובוץ ואבקות המופקות מעצים. הם קוראים  לזה נקיון ואנו מזדעזעים. ישנם יצורים בטבע אשר אינם מתקלחים ומכסים על עורם שכבות אבק, חול, בוץ, צואה. הכלבה שלי למשל מאד נהנית כאשר היא מתבוססת בערמה ריחנית שנפלטה מאיזה כלב, פרה, סוס. עבורה זו פיסגת האושר ועבורנו, אנשי הבית, זו זוועה. למה?
ילדים קטנים לא תמיד ששים להיפרד מהיציאות שכבר מונחות בחיתולם ואם היה מתאפשר להם הם היו ממשיכים להתעסק בזה. בהסטוריה המשפחתית של חלק מאיתנו ישנו מקרה בו אחד המשגיחים, התרשל במשמרתו והוא מוצא ילד(ה) מאושר(ת) יושב(ת) בשקט, מרוח(ה) באותה מרקחה נהדרת ומבושמת, (הוא/היא וכל סביבתם) מביט(ה) לעבר ההורה המבוהל בשמחה, גאווה ושאלה: "מה, רצית גם את(ה), סליחה שלא השארתי לך".
אם זה כל כך טוב בילדותנו, מדוע לא בבגרותנו. מתי זה קרה שאנו סולדים ממה שיוצא מאיתנו. אה, כן…בגן עדן כאשר אכלנו מפרי עץ הדעת, ובא אותו סופר ז'וזה סאראמאגו, זה שקיבל פרס נובל ומציג לנו את כל הדברים הנפלאים האלה כמשהו נורא. למה? טוב, אז זה לא הנושא של הספר,אבל מה שנשאר לי זה טעם רע בפה…

הספר עוסק במגפה אשר מעוורת את עיני האנשים והם נעשים חסרי אונים ומתנהגים באגואיזם צרוף. ז.א החוקים החברתיים אשר מאפיינים אנשים אשר חיים יחד, הולכים לאיבוד. הם נעלמים (כמו הטלפון שלי כאשר לפעמים מאבד את עצמו לדעת). הסופר מתאר קבוצות בעלי מכנה משותף, שזה בעצם הרעב, כי השאר כבר לא חשוב, אשר מתאגדות פה ושם אלא שבשל עיוורונם, הם לעיתים קרובות מאבדים את קבוצתם ומתחברים לקבוצה אחרת, מה שאינו שונה מקבוצות אנשים אשר לא איבדו את מאור עיניהם.
ומה כל כך רע בעיוורון, הרי אנשים חיים עם זה שנים רבות. הרי עיוורים משתלבים בחברה רואה והעולם לא קורס בגלל אחוז מסויים של אלה אשר אינם רואים.

החידוש בספר הינו בעיוורון המהיר (מגיפה) וכלל אנושי, החיות לא נפגעו וזאת בכוונה להעביר מסר. וכדרכה של מגיפה, היא באה לנו במפתיע במהירות ובכמות,
ואז זה הופך לקריסה ג ד ו ל ה של כל תחומי החיים שהיו מוכרים עד אז. ברור שאם העיוורון היה ממשיך לאורך תקופה מספיק ארוכה, הדברים היו מסתדרים והחברה היתה בונה עצמה על בסיס של משהו אחר, על בסיס העיוורון והיתה מוצאת פתרונות.

במחשבה שנייה, אם נתעלם מהצבעים והריחות, יהיה זה ספר רגיל על החברה האנושית על כל תככיה, אסונותיה, אהבתה, שנאתה, התאגדותה ועיוורונה לדברים השונים ממנה. זה קיים בכל מקום ולכן אין לספר הזה זמן מוגדר. 

אם כך, מדוע כל התרגיל הזה, מדוע הוא מענה אותי, הסופר עם השם שמעולם לא הצלחתי לקרוא אותו במהירות ולזכור אותו. מה כל המשחק הזה בנשמתי הענוגה וזאת עוד לאחר שכבר פגשתי אותו פעם בספרו "הבשורה על פי ישו". שם היה נחמד. שם היה מצחיק. עכשיו אזהר כאשר אני קוראת משהו שלו. בעצם…לא אזהר, למה לי להרוס את ההתרגשות שחוויתי ביומיים האחרונים. איפה מזדמן לי כל כך להתרגש כאשר דבר אינו מפתיע כבר ושום דבר לא מרגש או לא מצחיק.

אגב, צפיתי בסרט. נסיון נחמד. אבל לבמאי לא היה לו סיכוי קל שבקלים להמחיש את החרדה העצומה שנושאות מילותיו של סאראמאגו.

מודעות פרסומת