מי מפחד ממגפה?

Thetriumphofdeath

הדיבורים על  שינוי פתאומי, הזכירו לי  משהו אחר, למשל מלחמה שפורצת ביום רגיל כאשר אזרחי מדינה חושבים שקמו ליום רגיל של עבודה ולימודים, פיצוץ פתאומי של כור אטומי, צונמי שמכסה את חופי מזרח אסיה, שריפת ענק, או מגפה שסימנים ראשונים מתחילים לצוץ בהפתעה כמו  האידס או 'המגפה השחורה' (מאה 14). עדיף לחשוב על משהו רחוק מאיתנו, זה יותר נחמד, זה משהו שקרה מזמממן מזמן ולכן זה כאילו פחות מפחיד.

"כשהיתה עירנו שקועה בצרה גדולה כל-כך והמצוקה כה רבה, פג כוח סכותם הנעלה של החוקים, הן חוקי אנוש והן חוקי האל, ורפו ידיהם של הממונים על אכיפת חוקים אלה, שהלוא גם הממונים, כשאר האוכלוסייה, כבר הלכו כולם לעולמם או שכבר על ערש דווי או שנותרו בלא אנשים הסרים למרותם, לפיכך לא היה ביכולתם לבצע דבר; על-כן היה כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו". (ג'ובני בוקאצ'ו, דקמרון, ירושלים 2000, עמ' 31). הספר די משעמם בסיפוריו הטרחניים והוא מעניין רק מהעובדה שאנשים ובמיוחד הנשים, חולקות/ים  את חוויות הפיתוי שלהן/ם בתקופה, שחשבו שנשים לא חושבות ולא מרגישות (האמת שגם היום ישנם שיגידו כך). ובנוסף, דברי הפתיחה נותנים תמונת מצב של איש החי בתקופה. מעניין ביותר.

ג'ובני בוקאצ'ו, שהיה אזרח פירנצה עוזב את פירנצה , מוכת חולי ומות, יחד עם עוד שבע נשים ושלושה גברים. בכך הקלו על עצמם את הכאב, העצב, הדיכאון, חוסר התקווה וכמובן את הפחד שמא ידבקו. החברה האלה ישבו להם באחת האחוזות והעבירו את זמנן/ם בסיפורים.

בדברי הפתיחה של הספר מתאר הסופר בצורה מרתקת, בוקצ'יו, את סימני המחלה, את התהליך המהיר אותו עוברים אלה שנדבקו; בבוקר קמים בריאים – בערב מתים, את הסבל, את שגרת הרחוב אליו מושלכים המתים משום שבני המשפחה ורופאים חסרו או כבר פחדו כדי לטפל בחולים כולל ילדים שננטשו. גם אנשי קבורה כבר נעלמו או חששו לגעת במתים, כמו כן, כמרים מוודים אשר כה חשובים עבור הנוצרים לפני מותם (ווידוי המפלס את דרכם לעולם טוב יותר של מעלה). אפשר למצוא הוראות ברורות כתובות בהן הותר לנשים לבצע את טקס 'המיסה' האחרונה, כי לא היה כומר, גבר, שימלא תפקיד חשוב זה. אז אפשר אולי למצוא נחמה בזה, שמעמדה של האישה עלה טיפה מעל השטיח. אך, אל דאגה הוא נחת בשלום לאחר מכן.
מחסור בפקידי שלטון, שתפקידם לאכוף חוקים או שמירה על הסדר במרחב הציבורי, גרם לפריחת מיני קבוצות פרועות, שעשו ככל העולה על רוחם. זהו מצב שדומה להעדרו של שלטון חזק, ברור, החלטי…

המגפה החלה באזור מזרח אסיה והתפשטה בעזרתו האדיבה של הסחר לחלקיו האחרים של כדור הארץ. הקורבנות היו רבים, לגבי אסיה קשה להעריך מתוך העדר עדויות או העדר היסטוריונים שיפשפשו בממצאים באזור. על פי הערכות, שליש מאוכלוסיית אירופה חוסלה. בשנת 1347 החלה המגפה והיא הגיעה עם החיידק הראשון, שהגיע על הפרעוש הראשון, שנשא העכבר האפור הראשון, שוכן הספינות, אשר הגיעו ממסעות הסחר שלהן במזרח וקיפצו להן מנמל לנמל. המגפה גבתה את קורבנותיה בתקופות החמות של השנה, בהן הפרעוש התעורר לחיים, איתו ידידו החיידק שחגג על קורבנותיו. בתקופות הקרות, ואירופה יודעת להיות קרה מאד, הוא פשוט נרדם ונח לכמה חודשים עד האביב ואז, התפרץ שוב במשנה כוח, בשיפור רב ומוערך, על ידי חיידקים כמובן.

התהליך נמשך שש שנים קשות (אירועים דומים ארעו עד סוף המאה ה-18, עד גילוי החיסון ע"י אדוארד ג'נר האנגלי) כל עיר איבדה אלפי אנשים במשך חודשי הקיץ והאביב.
ישנן יצירות אמנות, איורים לספרים מאותה תקופה אשר מתארים את המראה ה'מלבב' של הסימנים או את הסיבות 'זעם האל' בצורה של צבא שלדים צועד לקראת עיר שנדונה לעונש.
וכמו תמיד, גורמים שונים ניצלו אסון זה למטרתם. ביניהם אנשי דת אשר הזהירו מפני יום הדין. טוב, יום הדין כל הזמן הועלה כפוטנציאל לחינוך וחיזוק שורות המאמינים, אבל אז עלו ופרחו להם כל מיני 'רוחנים', שרלטנים או משתטחי קברים, אשר ייחסו לעצמם כוחות ריפוי. כמו שקורה תמיד, אוכלוסייה הנמצאת במצוקה באין מנהיגים ובאין דרך, פונים לכל מיני כיוונים לא הגיוניים.
היום ישנם היסטוריונים הגורסים כי התפרצות קשה מעין זו באה בהשפעת מזג האוויר. כדור הארץ עובר תהליכים אקלימיים תמיד. במאה ה-14 החל כדור הארץ להתקרר ומזג האויר מתואר כ'תקופת הקרח הקטנה'.
הפינה היהודית: בזמן מצוקה מנסים הכל ומאמינים לכל דבר, כולל האשמות כלפי יהודים https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9zlCOoNQkJlaThrTnlKMVU/view?pli=1.

המגפה השחורה היתה ידועה אך במימדים מתונים יותר. אירועים דומים אירעו בתקופות קדומות יותר, ב- 10,000 לפני הספירה. סימניה של המחלה נתגלו גם על עורן המקומט של מומיות (לא, זה לא מפני שלא מרחו קרם פנים). כך שהדברים היו ידועים בהסטוריה האנושית.

נאמר שאוכלוסיית אירופה מנתה 60 מיליון ולאחר המגפה הסתכמה אוכלוסייתה בארבעים מיליון. אין תיעוד לסיומה של המגפה אלא אפשר להבין על-פי מה, שקורה בשנים לאחר המגפה, את תוצאותיה והשלכותיה. למשל, אם איכרים מתו, אז החלקות אותן עיבדו נותרו שוממות. אם הן שוממות, אז אין מספיק מזון לאלה שנותרו, אם אין מזון, אז נכון, רעבים. וזה ככה בשליפה מהשרוול. ועדין לא הוזכרו בעלי החיים הפרות, הבשר והחלב, הכבשים, הצמר, תחנות הקמח, מכרות המלח וכו'.
אם אין מספיק מזון, ומה שיש יקר מאד, אז רק בעלי האמצעים אוכלים.
אפשר להבין מהתופעה עוד משהו, למשל: אם בעלי נכסים מתים כולם, ונכסיהם נותרים ללא יורשים, תמיד יהיו העירנים בחברה אשר ממלאים את החלל, כובשים את היעד. נאמר שקמים עסקים בהם אנשים, שתפקידם לאתר אופציות כגון אלה, אז התופעה תופסת תאוצה נרחבת. ואז הכל הולך, כולל נישואי קטינים עתירי נכסים לבוגר תאב בצע. …למה ככה? ואולי זו גישה סוציאלית, הלא בכך ינצל הקטין/ה בתמורה לאלפי דונם אדמה חקלאית, שני כפרים ואחוזה. חגיגות.

מן האגדות:
עוד דוגמא היא התברגות אנשים ממעמדות שונים למעמדות מעליהם ולכו תעצרו אותם. הסיפור 'חתול במגפיים' (וסליחה מכל אלה שתופסים כרגע את הראש ושואלים 'מה לעזאזל הקשר?') מראה תמונה מאד פשוטה של התברגות. החתול רץ אל האיכרים ומאלץ אותם להגיד לכל שואל כי השדות בהם הם עובדים שייכים לאדונו וכך הוא עובר ממקום למקום עד שמגיע לארמונו של הקוסם אותו הוא מחסל בעורמה של חתול מאפיונר. איך שהוא הדברים מתגלגלים כך שבן הטוחן העני הופך לבן זוגה של נסיכה שתמיד היא גם יפה מאד. אפשר לכנות זאת ניעות חברתית. כלומר מעבר חופשי בין המעמדות. 
ומה עם 'החלילן מהמלין' שסחף בניגונו את כל העכברים לים והביא גאולה לעיר שלמה. התושבים שהרגישו כבר טוב, רצו להקל בשכרו והוא החליט לחלל ולסחוף אחריו את כל הילדים ישר למים. (לאגדה זו יש קשר "למסע הצלב של הילדים". כן, היה דבר כזה ב 1212. החברה חשבו כי תמימותם של הילדים תבקע את הים לשניים והילדים יעברו בחורבה ישר לארץ ישראל. ופניהם החמודים של הילדים ימיסו את ליבם של הכופרים. אבל מה שקרה בפועל זה שילדים רבים מתו בדרך אל החופים. הים מסתבר, שלא ענה על הצפיות, לא נחצה ולא בטיח, אלה ששרדו את המסע, הועלו על ספינות. הספינות – חלקן נטרפו בים, חלקן נאספו על ידי שודדי ים ונמכרו לעבדים בצפון אפריקה ובגדד. אמונה- לעיתים מספרת סיפור מאד יפה למאמינים).

אפשר להעלות כהנה וכהנה אפשרויות של שבירת הסדר, שהיה קיים לפני המגיפה. קטאסטופות משנות סדרי עולם, או עושות סדר חדש. זה טוב או רע?

ומה עם קצת רעב?
הערבוב הזה בין שכבות החברה נוצרו גם כאשר איכרים אשר נותרו לבד עם דונמים שלמים שלא יכלו לעבדם, פשוט עזבו הכל והלכו לנסות את מזלם בעיר. לעומתם אנשי עיר אשר אדונם נעלם להם, לא היה להם את מי לשרת, עזבו את בית האדון וחיפשו מזלם בעיר או בכפר. אפשר לדמיין זאת כתמונה של תנועת אוכלוסייה בדרכים, כל מיני מאבדי ומחפשי דרך. כנ"ל בתפקידים בכירים יותר. גם תופס חלק בניעות חברתית. 
היעלמותם של מנהיגים דתיים, חברתיים, פוליטיים הביאו לסדר חדש אשר אולי היה טוב או רע. זה כבר שייך לסוג הדברים שרואים מאוחר יותר.
עמדות ניהול, שננטשו כי המנהלים מתו במגפה, ומפקדי צבא, ומלכים ונסיכות/ים (טוב, האמת שהייתה נסיכה אנגלית אשר בדרכה להינשא לנסיך ספרדי, קטפה אותה המחלה), רופאים, מדענים, מנהיגים ובישופים. כמרים מתו בהמוניהם ומנזרים ננטשו כי חיו בצוותא וטיפלו בחולים, וישנם סיפורים בהם השתלבו כמרים בכנופיות אלימות שהסתובבו באירופה. נחמד המעבר הזה. צריך לבדוק למה זה קורה.
אבל, לפעמים יש דברים טובים באסונות מעין אלו. החזקים שרדו והקימו דורות של גזעים חזקים עמידים למחלות.
זה קרה בתחילת המאה ה- 14 והיווה מכה ניצחת של הטבע וקריאת תיגר לשאיפתו של האדם להתרבות. לפניה, התאפיינה המאה ה- 13 בפיתוח כלי עבודה ושיפורם מה שהביא להגדלה בכמות המזון וירידה ברעב. מצב כזה עוזר לאוכלוסייה לגדול. והנה באה המאה ה- 14 והחזירה את המצב לקדמותו. לאחר ההלם הראשוני, החלו הנותרים לחזור לחיים ולעבד את האדמות הרבות והחיים נראו קצת יותר שבעים. כנ"ל לגבי הילודה. כפי שקרה לאחר מלחמת עולם- 2, ה-"בייבי-בום", גם כאן האוכלוסייה גדלה במהירות. ואז, אם חושבים על זה, המזון לא הספיק ואז היה רעב ואז אנשים מתו ואז שוב הספיק המזון והחלו ללדת ילדים וגם להאכיל אותם ואז שוב היה מחסור במזון ושוב אסון…

 

 

מודעות פרסומת