מארק בלוך

Marc_Bloch

בעקבות חיפוש הנושא של 'הפיאודליזם' הגעתי אל אדם ששמו מארק בלוך אשר חקר את נושא החברה הפיאודלית בימי הביניים. כמובן שזה מעניין ולו בשל היותו יהודי, צרפתי בתקופה בה לא היה מקום לאנשים מסוגו באירופה.

וקצת על האדם: מארק בלוך, היסטוריון ( 1886-1944), יהודי צרפתי בנו של פרופסור להיסטוריה רומית. עבודת הדוקטור שלו התמקדה במחקר המבנה הפיאודלי בצרפת. הוא בחן את תפקודם של מלכי צרפת כסניורים של נחלתם ובמיוחד את מעמדם של האיכרים המשועבדים כרובד המסד של החברה הפיאודלית. מחקריו התמקדו תחילה בשאלות של תודעה בחברת ימי הביניים. ספרו "המלכים התאומאטורגיים" התמקד בסגולות הריפוי שיוחסו למלוכה בימי הביניים יש בו משום תרומה ייחודית לחקר תפיסתה של המלוכה על ידי דעת הקהל, תוך כדי הדגשתה של ההילה העל-טבעית שהתפתחה סביב מוסד המלוכה, שאפשרה לה לגבור על תקופות ארוכות של שקיעת כוחה המעשי. יחד עם זאת, בלוך למד ולימד שהמסד לחייה של החברה הפיאודלית היה הכפר ולפיכך ריכז את תשומת ליבו בשאלות הקשורות בחברה הכפרית ובסניורה החקלאית בימי הביניים. ספרו "החברה הפיאודלית" הופיע בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אולם נמנע ממנו להגשים את תוכניות פיתוח המחקר לשיטותיו. בגיל 58  גויס לצבא הצרפתי והיה עד למפלתה בעקבות זאת כתב את ספרו "המפלה המוזרה". עם החלת חוקי הגזע, פותר ממשרתו והצטרף לתנועת ההתנגדות "הרזיסטנס" (בצרפתית זה נשמע אותנטי) אשר במקביל המשיך במחקריו  שהאחרון היה "מלאכתו של היסטוריון". חיבור מתודולוגי בעל חשיבות מיוחדת במינה. לאחר מלחמת העולם השנייה הובאו מחקריו וכתבי היד לדפוס על ידי ידידיו. תלמידיו ודור חדש של חוקרים חידשו את המחקר בסוגיות החברה הפיאודלית בהפעילם את שיטת המחקר שהוא פיתח. בכך היה מורה של דור חדש של חוקרי ימי-הביניים ולמרות החידושים במידע לאורך השנים עדין ניכרת נכונותה ומשנתו של ראייתו הכללית של בלוך.

בלוך הטביע את חותמו כחדשן בתחום אשר מלבד היותו יהודי וצרפתי, השתייך לתנועת המחתרת הצרפתית בימיה הקשים של צרפת, תחת הכיבוש הנאצי. עצם היותו יהודי וחבר ב'רזיזטנס', קבע את גורלו והוא נרצח על ידי הגסטפו ב 16.6.44 בעיירה טרוו (Trevoux) אשר במזרח צרפת.
יצירתו הגדולה "החברה הפיאודלית" היוותה חידוש בזמנו והייתה מהפכנית לדורו. חוקרים רבים התעסקו עם הפיאודליזם כמשטר מדיני, כשיטה כלכלית וכמערכת משפטית-מוסדית אך מקוריותו וגדולתו של בלוך היו בחידוש שיטות המחקר של נושא, כאשר כוונתו הייתה למצוא תשובות מלאות לשאלותיו ולגלות בחברה הפיאודלית את ריבוי הפנים, המתייחסים להיבטים השונים של פעילותה, משום כך הוא זנח את הטיפול באירועים הפוליטיים ואת הנוסחאות המשפטיות, שדורות של היסטוריונים, שהתמחו בתולדות המשפט ובהתפתחותם של מוסדות החברה, הקדישו להם את תשומת ליבם וחידשו בהם את חידושיהם. לעומת זאת הוא התרכז בחקר ההיבט האנושי, שהרי החברה הפיאודלית הייתה מבוססת על הקשר שבין אדם לאדם, כגון זה שבין הסניור ובין הוואסאל. באמצעות שיטת מחקר זו האו ביקש לחדד את מהותן של השלכות ההיבט האנושי על החברה, על הכלכלה ועל התרבות, כפי שהשתלבו בארגון המדיני של ימי הביניים והשפיעו על החלתם של סדרי המשטר והמשפט על הקבוצות האנושיות השונות בעולם הפיאודלי.(מתוך דברי פתיחה בספרו של מארק בלוך1886-1944 גראבויס אריה 1930, 'החברה הפיאודלית', ירושלים 1988)

פיאודליזם

נושא זה מקשר אותנו לתקופת ימי הביניים מאמצע המאה התשיעית במערב אירופה ועד תחילת המאה ה י"ג. פיאודליזם הינו צורת שלטון בו ישנם שני גורמים עיקריים: סניור וואסל. וזה בנוי לאורך שדרת שכבות האוכלוסייה בצורת פירמידה. למשל, המלך הוא הסניור העליון, הוא מעניק פיאודה (סוג של שכר) לאלה שנותנים לו שרות למשל אבירים שישמשו לו כצבא, אצילים שישמשו לו כיועצים ולפעמים אף ממון. אותם בעלי התפקידים המוזכרים, מהווים סניורים עבור אלה מתחתם וגם להם יש וואסלים ויהיו אלה אותם אנשים שיעניקו להם שירות ובתמורה יקבלו מענקים בצורה של אדמות, אחוזות, כפרים וכו'. ואלה האחרונים ישיגו לעצמם אנשים אשר ישרתו אותם וגם הם יקבלו משהו בתמורה. ובסוף בסוף יהיה זה אותו איכר לעיתים חופשי לעיתים צמית (זה המחובר לאדמה ולא יכול להשתחרר) האיכר אשר יעבד את אדמותיו של האביר או האציל, יקבל הגנה, קורת גג, מזון ולבוש וכן הלאה וכן הלאה. אוכלוסיית האיכרים היתה הגדולה ביותר ולכן מהווה המסד של החברה. החברה היתה בנוייה עליהם. ונתאר מצב בו האוכלוסיה הגדולה יוצאת בהפגנה ומחליטה שהיא מסירה מעליה את העול, כל החברה תקרוס. ככה זה, לא? זה אמנם קרה, אבל מאוחר יותר, כאשר התנאים הכלליים הביאו אותם לידי מרד ושינוי. מתי? פייייייי….הרבה מאות קדימה. בינתיים הם לא רצו להיות רעבים וחסרי הגנה ודאגו ליום המחרת, או לאותו היום. הרעיון של 'מגיע לי חיים טובים יותר', התפתח אי שם מאוחר יותר. כל דבר בעיתו. מתישהו, הרעיונות מתבשלים ומשתנים כמו הר געש ולבה רותחת אשר בשלב הרתיחה זה מתפרץ ועושה שינוי. אבל תישאל השאלה: מה היה להם כל כך רע, לאיכרים? היה להם בית, היתה להם הגנה, היה להם מה לאכול. נכון, זה לא רע מלבד גחמותיו של האדון ואת זה שהוא החזיק בפוליסת הביטוח הכלכלי והבריאותי של האיכר.  לאדון היו זכויות יתר. לא הכל עבד כפי שנצפה בשל קיומן של קטסטרופות כגון מות, מחלות, בצורת, מחסור בזרעים, גשמים ללא הפסק שגרמו לריקבון שהביאו לרעב וכהנה וכהנה. דבר נוסף, האיכר היה שייך לאדונו ואסור היה לו לעזוב את נחלת האדון ולחפש עבודה בנחלות אחרות (מזכיר קצת את המדינות הקומוניסטיות במאה ה-20 בהן היה צריך לקבל 'ויזה' כדי לצאת מהעיר, ברה"מ, מזרח אירופה וכדומה). ונאמר שהשדה לא הניב וצריך לשלם לאדון את שכרו בשקי חיטה שנשארו במחסן, אז משלמים ונשארים רעבים עד השנה הבאה, במאמץ רב לא למות בדרך. ואם האיכר שייך לאדונו, אז גם זוגתו וילדיו שייכים לאדונו….והוא השופט העליון מבחינת האיכר. אז אין חופש ואין אוכל, אבל יש קורת גג ויש הגנה מפני רעות חולות כמו שודדים, פולשים, או מאבקי שליטה בין אחוזה לאחוזה או בין עיר לעיר, שכן, אירופה שמתהדרת היום בהומניות לעומת הלבנטיניות הפרועה פה ושם, היתה פעם 'סמטוחה' לא מנומסת של מאבקים פנימיים על פני מאות שנים. ומי שאכל אותה בגדול היו אלה השכבה הגדולה ביותר והמסכנה ביותר בחברה, נכון, האיכרים. להם שרפו את השדות והבתים, בזזרו את האוצרות היקרים שהיו להם בכנסיות, אכלו את הפרה היחידה שהיתה בכפר, צלו את כל התרנגולות שהיו בסביבה, כי הצבא שעתה עבר פה, מאד רעב ומישהו צריך להאכיל אותו. 
אחד המקרים בהם הצליח קצת האיכר לנער את התופעה של הצמדות לקרקע והיה זה סוג של בחירה, היו מסעי-הצלב (מסוף המלניום הראשון 1096), אליהם הצטרפו אלפי איכרים אשר לא היה להם מה להפסיד והעדיפו טיול ארוך ב'אירופה הקלאסית' עם קצת פוגרומים ביהודים (יהודי מגנצה למשל) בגרמנייה עד ארץ ישראל על פני שיעבוד ומצע רך לאכזריות אדונם.
וביום אחד בהיר החליט אחד המלכים לעשות משהו מהפכני וזה לגבות מיסים מכל נתיניו. והוא מתחיל במפקד אוכלוסין ונכסים. בכך נסלל נתיב ארוך וקשה עד אחרון האיכרים  דרך האצילים, האבירים, בעלי האחוזות והאדמות. בכך גבה המלך ישירות את מיסי הממלכה, והיה השופט העליון והמחליט לגבי כל אדם ואדם בממלכה. בעקבות זאת השמיט את כוחם של הסניורים. דבר זה הכעיס אותם מאד מאד. ומה יצא מזה? נכון, סוג חדש של חופש לאכרים. האמת שהם החליפו אדון קטן באדון גדול אבל בכל זאת היה בזה יותר חופש. וכאשר האיכר הרגיש שהאדון הקטן פוגע בו באיזה צורה, יכול היה להתלונן בפני האדון הגדול, המלך, והדברים היו באים לידי משפט. למרות שבמשפטים מעין אלו, לעיתים הטו את הכף לטובת האדון הקטן אבל הדרך לצדק היתה יותר פתוחה. האיכר היה מחויב למלך ולא לאדונו הנודניק. המלך שלח שופטים לכל פינה בממלכתו, ניהל משפטים צודקים. והכי חשוב, גבה מיסים ישירות מהאדם ולא הותיר כספים בדרך, אצל האצילים. ומה יצא מזה, האצילים החלו לאבד זכויות וכוח.
נו, אז מה רע במלך? בשלב זה היה טוב. המלך העניק סוג של חופש לאזרחיו. נחמד, לא? והאדונים/סניורים, מה יצא להם מזה? הם מאד כעסו, כמו תמיד. ובשלב מסויים, כאשר היה להם מלך חלש יותר, והם ידעו זאת, הם הפעילו כוח חזק אשר הכריח אותו לחתום על חוזה השומר על זכויותיהם.
*
הרשו לי לקפוץ שוב אחורה: איך התפתח הרעיון של נותן חסות ומקבל חסות?
ובכן, כאשר לשלטון המרכזי אין את המשאבים והיכולות לנהל את הממלכה והוא נזקק לאחרים שיעניקו לו שירותים, משהו כמו האצלת סמכויות, משהו כמו 'עמותות'. למלך גם אין את השכר כדי לשלם ללוחמיו כי הוא לא בדיוק גובה מיסים בכמות הראויה או שאין לו אוכלוסיה מספיק חזקה כלכלית ממנה יגבה מיסים, או שאין לו את הכוח הפיסי לגבות מיסים שזה סוג של אכיפה של חוקים, או שהוא מבזבז את כל הונו על אלוהים יודע מה, או אין לו את ההון הראשוני כדי לבצע גביית מיסים כי הכל קרס ומישהו נרדם באירגון, או לא הבין איך מארגנים מערכות גדולות מהסוג הזה. לכן הוא מעניק להם מה שיש לו בשפע והן אדמות שירש מאבותיו, תארים וזכויות יתר ולמה יש לו את כל אלה, כי הוא מלך בזכות האל, ואיך הוא מקבל זכות זו? על ידי משיחה (משוח בשמן כמו דוד המלך) והכרה מאת גורם דתי אשר יש לו יד ורגל בשמים, מישהו כמו האפיפיור באירופה או בישוף באנגליה. ומזה אנו מבינים מדוע המלך זקוק לאותו איש קדוש, שיעניק לו את הזכות הזו ומדוע הוא חושש להסתכסך איתו (מלבד מקרה פה ושם של נסיון להמעיט בערכה של האמונה הנוצרית ועל כך נענש, ראה מקרה 'קנוסה').
אם רוב העם מאמין באמונה שלמה בקיומו של האלוהים, והמלך לא רוצה להחליק מכסאו, עליו לשחק את המשחק ולהעניק הגנה, תמיכה והכרה לאמונה, בכך ישיג אהדה מכל הכיוונים. האמונה כי המלך נבחר מלמעלה כל כך היתה חזקה עד כי המלך בעצמו האמין בכך והשתמש בזה יפה מאד. גם היום ישנם אנשים אשר מתרוממים כלכלית קצת יותר מהאדם הממוצע ומרגישים כאילו הם נוגעים באצבע הקטנה של אלוהים ואין עליהם, ולא רק היום גם פעם פעם 'המלך מידס' (מהמיתולוגיה היוונית: אשר הרגיש כי בכל אשר נגע הפך לזהב עד אשר נגע בבתו האהובה ואף היא הפכה לזהב ובכך הפך אושרו לאסונו..) טוב שוב נסחפתי.

וכל זה מתנהל בתקופת המאה התשיעית שהתאפיינה בפלישות אכזריות לאירופה מכל הכיוונים. מדרום הגיעו המאמינים בדרך האיסלאם, ערבים או מסתערבים; ממזרח באו ההונגרים; ומצפון – הסקנדינבים. שזה מצב די מלחיץ ומעמיד את הממלכות במצב של מלחמה תמידית והתרוששות כלכלית לשם מיגור האוייב המאיים להרוס את הקיים.
*
ולמה כל הטרחה הזו? השאלה שתמיד נשאלת, האם יכול להיות מצב בו יחזור המצב פעמים בהסטוריה (סליחה שאני מערבת פה דאגות אישיות) כמו מלחמה על אותם שטחים, דרישה של אותה טריטוריה, דרישה לעצמאות, חשש מפלישות והשפעותיהם, מחלה שחוזרת שוב כמו הדבר או המגפה השחורה ועוד אירועים לא חביבים כאלה.
כדי שהדברים יתקיימו שוב, צריכים להתקיים אותם תנאים כדי להגיע לאותה תוצאה. כמו עוגה מוצלחת אשר כדי לחזור עליה, אסור לפספס במרכיבים והטמפרטורה ולהימנע מיצירתיות (לא יודעת מה איתכם אבל זה מה שקורה לי).
נו, אז מה צריך כדי לקיים שיטה נושנה זו של פאודליזם.
צריך קצת פלישות,
קצת קריסת השלטון המרכזי,
הרבה אמונה בכוח עליון ונציגיו עלי אדמות
וכמובן עוני לא יזיק (מרכיב חשוב בחיזוק השלטון) וגם יכול להועיל (כמו אבקת מרק לכל תבשיל).

philoto1

פרט 'הרקליטוס', מתוך 'אסכולת אתונה', רפאל (1510-1509) פרסקו בותיקן ותמונה נחמדה בספריית אורנים.

כדי להרגיע את עצמי אני חושבת כי "אי אפשר להכנס לנהר פעמיים" (הרקליטוס 500 לפנה"ס) 

שזה בגדול נכון משום ש"הכל זורם" ובכל פעם תמונת המצב שונה. על כך צריך לשמוח לכאורה אבל גם להיות עצובים משום שמי יודע מה נקבל עם התערובת הבאה.
אבל למה להיכנס לפניקה, אולי היה בפאודליזם בכל זאת משהו טוב…או, וכדי לבדוק זאת הגעתי למארק בלוך.

 

 

מודעות פרסומת