תוקפנות מצטלמת הרבה יותר טוב

האבקות פומפיי

אם להשוות את הקבוצות המאכלסות את החברה בכלל, אז תסכימו איתי שישנם קבוצות מתונות יותר, וישנן תוקפניות יותר. וביננו , מי נראה רציני יותר? כמובן התקופניות, לא עשו אותם באצבע, והם לא נולדו היום, והם מכירים את כל הוואריאציות. בזה נסגר הנושא ופה אפסיק.

לאחרונה אני צופה יותר ויותר במאבקים בכנסת ורואה את רפיסותן של הקבוצות העדינות שמנסות בשארית כוחותיהן להאבק ולהגיד את מה שיש להם להגיד לכוח המוביל במדינה. אבל מה, לא צריך להגיע לכנסת בשביל זה, גם לא לישיבות הממשלה ולא עד לירושלים, אפשר להסתפק בלרדת לסופר ליד הבית, לתחנת האוטובוס, שם עומדים נציגיהם התוקפנים הזרועים בקרב העם המאכלס את ציון וכולם צודקים. תחושת הצדק ממלאה את קרביהם של הצועקים, הצודקים ובעיקר הפחדנים. זיגמונד פרויד היה אומר על כך כי בני האדם מובלים על ידי שני יצרים חזקים, יצר החיים ויצר המות ובעוד יצר החיים מוביל לאהבה, יצר המוות פונה אל ההרס העצמי או מפנה את היצר כלפי הסביבה. אבל מה, יש תקווה, אפשר לתעל את זה בעשייה, למשל בפעילות שאפשר להוציא דרכה אגרסיות, כדור-רגל למשל וכל ענפי הספורט שיש בהם מאבק עם הצד האחר. ועבודות שיש בהן שימוש בהרבה כוח.

אנשים מפחדים למות, כמובן. כולנו כולל אני מפחדים למות. אימי שידעה הכל היתה אומרת: כל אחד רוצה שיאהבו אותו, אין אדם שלא אוהב מתנות וכל אחד פוחד למות אפילו אם הוא כבר קשור לצינורות ולא זז במטתו. טוב, הבנתי אבל לא הבנתי כמה היא צודקת. עם שלם במצוקה פוחד למות. הוא מפחד כי את זה אומרים לו כל הזמן ויש מי שאחראי על המשפט הזה. ממה הפחד? מכל דבר! החל ממזון מקולקל, ממחירים גבוהים (מחר יועלה מחיר הבנזין), ממזג האוויר (סופה עומדת להתקרב), מהביטוחים שלא מממשים את עצמם, מזה שלא נהיה מעודכנים במכשיר הכי חדיש בעולם, מזה שלא יהיו לנו מספיק צוללות כדי לצלול מסביב למדינה. לעיתים נראה שבסוף בסוף, רק אנחנו נשאר פה באיזור, כי כל העמים חוסלו מסביבנו ונהיה עמוק בים בתוך הצוללות החדישות, וניתקע שם למשך כמאה שנה עד שיתחילו להתפורר וזהו.

אז מה עושים? לא מפחדים? וסליחה אבל עלי להזכיר שוב את אימי עליה השלום, שאמרה אם עלינו למות, אז מוטב פעם אחת ולא שבע פעמים. צודקת, ללא ספק. למה להפחיד אותנו שבע פעמים לפני שנמות באמת. שהרי היאוש, שזה החלק הנפשי, והשיתוק שאוחז אותנו בעקבות כך, כבר מציף אותנו הרבה לפני שכל המערכות הפיזיות נגמרות, כאשר משהו באמת פיזית מחסל אותנו.

אז מה בסוף? בסוף מוצאים פה אוכלוסיה שרוב הזמן בפניקה. וכשאיום מתממש, אז המפחידנים, אלה האמונים על המלאכה מהנהנים בראשם בתנועת "אמרנו לכם" ואנו העם מרכינים ראשנו בכניעה, אהדה והסכמה של "נכון, אמרתם וצדקתם" וכך אלה של ה"אמרנו לכם" מלטפים את ראשנו בהבנה ואומרים "לא חשוב, פעם הבאה שימו לב סביבכם, שאו עימכם כלי נשק, היו ערנים ובעצם תשמשו אתם בעצמכם כמגינים עבור עצמכם….כי אנחנו אמרנו לכם, לא ככה?"

מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי תעודת אחריות למוצר. קונים מוצר, למשל טלפון סלולרי ומחוייבים לשלם גם על האחריות לשנתיים "בשביל השקט הנפשי", כך כתוב באחריות.  ואז, כאשר קורה משהו למכשיר, הוא נשלח לבדיקה ואומרים שזה לא כלול באחריות. משום ש א. ב. ג. וכו'. נו, אז בשביל מה אנו צריכים לשלם מראש אחריות לשנתיים אם הוא מסוייג כל כך? כי זו חזות הכל. ואם ישנו מצב בו אנו רוכשים משהו שלא נחוץ כי במילא הוא לא ממלא את תפקידו, אז לשם מה הטרחה וההוצאה, במילא אטפל בבעיה לבד בעצמי.
רגע, התחלתי בתוקפנות וגלשתי למקום אחר….נכון, יופי נחמה. כדי להשיג את ההישגים הללו, חייבים תוקפנות שזה תערובת של שאפתנות, פחד גדול ותסכול. כדי להשיג שליטה, חייבים תוקפנות.
לפני שהתאומים בניו- יורק הופצצו, ולפני שהעם האמריקאי הבחין שמישהו שונא אותו ורוצה ברעתו, האווירה בניו- יורק היתה שלווה. מה זה שלווה. למשל בחנויות, שאלת משהו, קיבלת תשובה. אם שכרת דירה, בעל הדירה היה סובלני ומנומס למרות שממש לא סבל אותך. במכולת השכונתית התייחסו בכבוד לכל האנשים ולכל הצבעים.
יום לאחר נפילת התאומים (ותמיד רושמים את צירוף המילים 'נפילת התאומים' כאילו משמים הגזירה ורוח חזקה הפילה אותם). אז מיום הרצח של כאלפיים בני אדם ב 9.11, החשדנות, הכעס, חוסר הסבלנות והסובלנות, האנטיפטיה כלפי כל דרישה או שאלה ושאר ההסממנים הטובים של התוקפנות צפו ונתגלו בכל יופיים. ואז היו שחשבו שאולי טעו בחללית והגיעו לישראל במקום לארה"ב. כי בשביל מה לשבת שם מעבר לאוקיינוס אם התחושות הן אותן תחושות. פתאום לאף אחד אין סבלנות לעמוד בתורים, הפסיקו לחייך חיוך סתמי על כל דבר, איבדו את האדיבות המושרשת בכל אמריקאי וכל אחד שרוצה להיות אמריקאי. בקיצור, היתה תחושה שלאמריקאים, אם אפשר לקרוא כך לניו-יורקים, יש צבע קצת של המזרח התיכון, משהו דבק בהם.

וחזרנו לתוקפנות המקומית, אמש צפיתי בישיבת ממשלה. ראיתי שם שר חשוב אשר קיבל מראה חדש. מן זליג כזה. פעם הוא עסק ביופיו של העולם ואפשר היה לראותו מחייך לכל מראיין שהיה מוכן לצלם אותו ופריזורה שלו. עתה הוא עוסק במשהו אחר, בקושי האמיתי של החיים והם בני האדם. התפקיד השתנה ואיתו ההצגה ואולי להיפך. לא היתה הרגשה של ניהול שיחה רצינית במטרה להגיע לאיזה שהוא הישג, פתרון בעייה כל שהיא. זה דמה יותר לויכוח של דיירי בית משותף בהתכנסות חצי שנתית על נושא מאד חשוב, על המנקה של המדרגות. כולם רצו והסכימו שהמנקה ינקה את המדרגות, אבל כולם גם התווכחו על משהו לא ברור. בעצם רצו להוציא תיסכולים. היה קשה להבחין מיהו המבוגר האחראי כי האמירות היו כאלה שהסתכמו ב "כן, כן, שמענו עליכם". אבל יותר מהכל נראה הרבה פחד, תסכול שהדברים לא מסתדרים כפי שהובטח. נכנס לכאן המשפט שאומר 'אם בכוח לא הולך, אז ילך עם הרבה יותר כוח', אבל במקום כוח, אפשר ליצוק מילים רבות ופופולריות כמו תוקפנות. וזה נשמע כך 'אם תוקפנות לא מקדמת דבר, אז אפשר להשתמש בהרבה תוקפנות, זה בטח יעזור'. על פי תיאורית תסכול-תוקפנו שהגה דולרד 'תסכול כמחסום בלתי צפוי בדרך להשגת מטרה נחשקת',תיאוריה שזכתה לביקורות משום שעל האדם עומד העונש כאיום על תוקפנותו. הגיוני, אבל מה אם אותו אדם כלל לא חושש מהעונש, או כלל לא רואה בהתנהגותו האלימה כמעשה שיש עליו ביקורת? טוב, אז אוותר על ההשוואה הזו. וישנם כאלה שיגידו שהתוקפנות מתגלה כאשר יש מאבק על מקורות ומשאבים דלים, להלן שטחה של מדינת ישראל עליה רבים שני עמים ויותר.

בינתיים, עד שהסיבות להתנהגות זו יתבררו, אנו נעשים 'נבלות'. אף אחד לא מסתתר מאחורי מילים יפות, אף אחד לא מתהדר בשפה סובלנית, כולם יורים ויורקים מילים גדושות שנאה כלפי כל מי שלא מתאים לנו. הכל מותר. וכל אחד מגלה שזה שהכיר שנים כאדם מסוג מסויים, הפך את עורו, כמו סושי 'אינסייאאוט'. ולהרמת הגבות בתמיהה עונים לי 'כן, כן, אין מה לעשות, כאשר מישהו בא לחסל אותך, אז אין ברירה אלא להשיג אותו'. רגע, רגע, רגע, איפה הפתרונות האחרים? איפה ההקשבה לצד האחר? איפה הנסיונות לגשר על הפערים? איפה היצירתיות של המנהיגים? איפה ה'לבוא לקראת'? שום דבר, עידן הסובלנות תם ונשלם ובמקומו הגיע עידן התוקפנות. כולנו שלופי אקדחים עם אפס סבלנות. כולנו בשמירה מתמדת ואפס אמונה.

נו, ואחרי כל זה, מה אנו משאירים לדור הבא? המחשבה הזו צריכה לעמוד מול עיניהם של המנהיגים שבחרנו, שגם הם יעזרו לנו להשאיר לצאצאנו חיים טובים יותר. כאשר הזאטוטים מביטים אלינו מלמטה למעלה, וטועמים מהרעל הזה הממלא את הסלון שלנו, זה מחלחל להם בורידים ומעלה את אחוזי השנאה כלפי האחר לרמה שיהיה קשה מאד לדלל בדורות הבאים (אלברט בנדורה, תאורית הלמידה החברתית). ועכשיו עוד סיפור של אמא שלי היקרה ז"ל,וחזרנו: כאשר הקוף אוכל אגוזים, הוא קודם כל בודק אם זה יוצא בצד השני והכוונה היא, שלפני שאנו מתנפלים על זולתנו באמת הצרופה שלנו, ראשית צריך להבין שלפני שזה משפיע חזק על על זה שעומד מולנו, זה משפיע לרעה על ילדנו וילדי ילדנו. אז אנא ממכם, הרגעו.

מודעות פרסומת