עשר אזהרות והחלטה שגויה אחת

פיראטים-רוחב

פרק א. כוח עליון מזהיר אבל אני לא שועה לאזהרות

הזדקקות נואשות לטלפון סלולרי הביאני בדחיפות לחנות מוזרה אי שם ביער הירוק.
בקושי מצאתי את החנות. בתחילה טעיתי בכניסה, אחר כך סבבתי את כל האיזור. ואז ראיתי את החנות אבל לא מצאתי מקום חנייה.
שוב קיבלתי אותות לעוף משם אבל אז ראיתי מקום חנייה בתוך תחום מגודר ולא ידעתי כיצד להגיע אליו. אך קרה ומישהו פתח את השער דרכו נכנסתי ואיכשהו דחקתי את הרכב בין שתי מכוניות.

הגעתי לחנות. חנות, נו באמת, מחסן קטן. במחסן הנ"ל יושב איש כבן 47-50 ואולי יותר. עם קוקו של שנות השמונים. יש לו כיסא. לקונים לא היה. על השולחן בלגן כמעט כמו על שולחנו של ילד מתבגר; שקיות  פתוחות של מטליות לניקוי מסך, ניירות, טלפונים דמה שאמורים לתת מושג לקונה הפוטנציאלי, ועוד מיני ניירות וניילונים וחוטים ופלסטיקים. משמאלו עמדה קופה רושמת ומאחוריו ארון מתכת, כנראה כספת שהכיל מספר לא גדול של טלפונים, אבל זה כנראה גם מספיק לו. היתה לי הרגשה שהיו לו שמונה ידיים. הוא ניצח על העבודה; פה מרכיב, פה מנקה, שם מקליד פה מדבר, קצת עם האנשים קצת עם בטלפון והכל נעשה ביד שמאל. גאון ללא ספק. מה  שהיה חסר זה חיוך לקונים, אבל בשביל מה אם במילא קונים.
לא הייתי לבד, איתי עמדו בערך שישה אנשים. מדי פעם הופיע אדם והלך אדם,  אבל מפאת המקום הצר הם נראו כמו שנים עשר. לא היה מקום לנוח. עמידתנו הצפופה ליכדה ביננו והיינו שותפים לכל קנייה והתלבטות שנעשתה על השולחן ומסביב לו. לפעמים היה מישהו מתעייף ונשען על השולחן. היה קשה לעמוד הרבה זמן דבר שאותת לי ללכת משם  אבל בכל זאת נשארתי. אין מקום להתפנק, אם חייבים טלפון אז חייבים. בשביל מכשיר תקשורת צריך גם לסבול, לא ככה?

נו, הגיע תורי. רכשתי טלפון שלמזלי המשופר, היה בנמצא. לשאלתי, המוכר הסתובב על כסאו הביט לעבר הארון, עשה הצגה שהוא מחפש ואמר שיש לו. לאחר הצגת הדרמה הקטנה הזו, השמחה יותר גדולה, נכון?  
חוייבתי לרכוש גם ביטוח לשנתיים. למה שנתיים? בשביל מה? לך תדע כמה זמן נהיה פה, למה אני צריכה להתחייב לשנתיים עוד היום. עוד שנתיים לך תדע מה יקרה, עוד חזון למועד, אלוהים גדול. אבל לא עזר לי. כאשר רוצים להוויח עוד קצת מהלקוח, חונקים אותו בעוד 200 ש"ח, למה לא? נו, אז צריך היה לצאת מהחנות ובכל זאת נשארתי.

למרות אורות האזהרה שצפצפו לי בראש, דחקתי אותם מעיני ותהליך הקנייה המשיך.

פרק ב:

לאחר שהטלפון היה בידי, יצאתי בשמחה מהכוך לעבר ביתי. עד כאן הכל בסדר. בדרך ניסיתי להתקשר אך הטלפון לא פעל. לאחר חצי שעה חזרתי לזירת הקנייה והרי זה פלא, המכשיר כה נבהל מהמוהקני, שהחל לפעול מיד. כנראה שהיה צריך זמן עד שכל איבריו התיישבו כהלכה.

מאותו היום שמרתי על הטלפון החדש שלי כבבת עיני. לא נשמתי לידו. השתדלתי ללמוד אותו התפתחה ביננו ידידות מופלאה והכל היה נחמד.

פרק ג  העסיסי, התפתחות בעלילה:

ביום ה- 14 כולל שבתות, מצלמת הוידאו הפסיקה לפעול והוא הודיע לי שהוא מצטער אבל קשה לו להפעיל את המצלמה.
חשתי לעזרתו ונתתי לו לנוח, אלא שגם אחר כך המצלמה לא עבדה. ביום ראשון בבוקר, חשתי חזרה אל שלושת הגורמים: המחסן, התמנון והמוהקני.  הסברתי לו אל הבעייה. הבחור ניסה בעצמו ואכן אישר כי ישנה בעייה ואולי אקבל טלפון חדש. מאד הצטערתי להיפרד ממכשיר שזה לא מכבר למדנו להכיר זה את זה. אבל כאשר אין ברירה, אז אין ברירה. המוכר רשם מספר מילים המתארות את המצב ושמחתי לראות שגם הוא נוהג בעדינות במכשירי החדש. קיוויתי שזו תקלת תוכנה שרק צריך לעדכן ובמהרה המכשיר יחזור לבעליו.

פרק ד, העסיסיות ממשיכה אבל בכיוון לא רצוי

חלפו להם יומיים של געגועים וקיבלתי צלצול חסוי מהחברה אשר מסבירה לי, שמכיון שחלפו יותר מ- 14 יום לא אקבל טלפון חדש. 
הופתעתי לשמוע. שכן, מתאריך הקנייה עד תאריך ההחזרה חלפו 15 ימים אמנם, אבל לא חלפו 14 ימי עסקים.
פעם חשבתי שאנשים יודעים קצת חשבון, עתה הבנתי למה ישראל נמצאת במקום כל כך רחוק במתמטיקה לעומת מדינות OECD. ומתמטיקה במזרח התיכון זו לא מתמטיקה אוניברסלית. 

ניסיתי לעצור את שטף הדברים והסברתי לה שלא עברו 14 ימי עסקים. והיא לא גמגמה ושלפה את נשק יום הדין כאשר הוסיפה, כי מכיון שעל המכשיר יש סימני מכות גם לא אטופל במעבדה שלהם במסגרת 'הביטוח לשנתיים שעשיתי', (לא שרציתי בכך).
מעולם לא הוגשמו כל כך הרבה תקלות בכל כך מעט זמן.
כמובן שנבהלתי. הבנתי שמדובר פה בהונאה מכיון שהמכשיר היה חדש ואף המוכר ראה זאת כאשר הבאתי אותו לתיקון. ואם היו עליו סימני מכות, היה לבטח שש לרשום זאת על טופס ההפנייה. אפילו בימי סלקום העליזים לא היו דברים כאלה. כמובן שמחיתי אך זה לא עזר לי. 

אחר כך התקשרתי לחברת אי-ליין וניסיתי לשאוב מהם ישועה, אולי יסייעו לי ביושר הבסיסי הטבוע בהם. אך שם הם דקלמו את מה שהקודמת אמרה. פשוט הם יושבים אחד ליד השני, כתף אל כתף,  באותו חדר וחוזרים על הדברים. אחר-כך הם סוגרים את הטלפון ומתפקעים מצחוק.  שם טענו שהם לא ממציאים וזו עובדה.  וכששאלתי מה המספר הסידורי של המכשיר, הבחורה סוף סוף גמגמה, שתקה לשנייה והבינה שאין באפשרותה אפילו לבדוק מה מספר המכשיר משום שהיא סתם מדקלמת משפט שגור מבלי שהטופס לפניה. הביטה לעבר המנהל שלה שהנהן לה בראשו עם עיניים עצומות, סימן לה בידו שתגלגל את השיחה יותר מהר והיא ענתה לי כי למחרת, כאשר אגיע לחור ממנו קניתי את הטלפון, אדע מהו המספר הסידורי. על זה היה שייקה אופיר אומר במערכון המקהלה: 'יופי נחמה'.

פרק ד' המחלה

תענוג אמיתי. הבעייה היא שמכיון שדעתי אינה נחה, הפה שלי לא מפסיק לדבר רק על זה בכל מקום שרק מקשיבים לי, וגם במקומות שלא רוצים להקשיב לי.
התחלתי עם המעגל הקרוב שלקחו זאת יותר קשה ממני. מי היה מאמין שיוציאו ממני 2300 ש"ח בעורמה כזו. זה כמו לקנות ממוכר שעונים ברחוב. ובמה זה שונה?
התחלתי עם המכולת השכונתית, עברתי לשופראסל, לאלה שעמדו איתי בתור ולא היתה להם ברירה אלא להקשיב לי, למתדלקים בתחנת הדלק בנשר, לרופא בקופ"ח וגם למזכירה, למוסכניק שהחליף נורה באוטו, לאנשים בטסט רכב שעמדו איתי בתור לתשלום, לפקידה של הטסט רכב, לאנשים במספרה, באטליז לכל האנשים הנפלאים שחיכו בתור הענק, שם דווקא התנהל דיון מעמיק. סיפרתי גם לפקידה בבנק לאומי וגם לאלה שעמדו לפני ואחרי. בקיצור העקיצה שנעקצתי השאירה בי חיידקים שרק אנטיביוטיקה חזקה תרפא אותי, אחרת אדביק את כל הצפון, הגליל המערבי, המזרחי ועמק יזרעאל. אה, גם את אנשי עמק חפר. 

לצערי, קראתי מאוחר מדי את דעותיהם של לקוחות פגועים כמוני שהופתעו ופרסמו את חוות דעתם בזאפ. הדעות נחלקות לשתי קבוצות דיכוטומיות. אלה שיוצאים מגדרם מרוב התלהבות ואלה שמזהרים שלא לנשום את האוויר סביב הסוכנות של אי-ליין. יהיה מעניין שאין אמצע לחוות הדעת כמו בכל סקר. 

פרק ה' החלום ושברו ואולי המשבר וחלום בהקיץ

אבל במחשבה מעמיקה יותר אפשר להבין זאת על רקע הרס מוסרי בכל שדרות החברה; 
מלמעלה זורמים להם הניצול, הרוע, הגזלה, השקרים וההונאות אשר מחלחלים לאט ובטוח לשכבות הנמוכות יותר. כמו כל מחלה.
והמשפט המאוס הזה 'אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו איזובי הקיר' מתנגן לי בראש.
הבעייה שבמקום הזה יחיו נכדי וניניי וכי מה אנו משאירים להם?

 

 

 

 

מודעות פרסומת