אלבניה עם שני ק-60 ואוטו

גולם, אלבנייה. מבט מהמלון לעת ערב

תראה  Golem איזה נוף.  מבט מהמלון לעת ערב

למי יש חשק לטייל? למי לא? מפליא אבל לא לכולם. ישנם כאלה שחושבים שראו כבר הכל ודבר לא יפתיע אותם כרגע. למרות זאת ישנם דברים שכן מפתיעים אותם, כמו העלמותה של דמות מחייהם, ככה פתאום בלי אזהרה מוקדמת, עליה במשקל ככה בלי הכנה לאחר שחיסלו את עוגת החג עם הקצפת הזו המדהימה… ועוד כהנה וכהנה… הפתעות מהסוג הזה.

כדי שלא לתת לאבק להערם עלינו, החלטנו לנסוע לאן שהוא, לא משנה לאן, רק לעוף מפה. אם ישאלו אותנו מה עשינו בקיץ לא נגיד שחלילה נחנו בכיף במיטה, אכלנו נחמד צהריים ביחד, קראנו כמה ספרים שדחינו עד לעונה זו של השנה, סידרנו את המחסן סוף סוף בכיף, טיפלנו בגינה בתענוג רב, הבטנו על התוצאות, נאנחנו בהנאה, אח"כ קינחנו בכוס גדולה של מיץ ליים עם מלא קרח. לא, השנה נגיד שקפצנו לטיול כמו כולם ונהננו מאד. אבל לאן לעזאזל. שום דבר לא מעניין. למזרח, אוף חם שם ולח זוועות. למערב, היינו ואין לנו חשק לראות עוד. הים התיכון? עד גילנו המופלג הספקנו לסרוק את כל איי הים התיכון ואם ישנם כאלה שקופחו, אז הם דומים לשאר. לאירופה? נמאס מהם על כל הקתדרלות שלהם ו'פינות החמד' בטוסקנה, פרובנס ועוד מהסוג הזה. האמת הכי נחמד פה בעמק….לא, לא,  אסור ליפול לשם, צריך לעוף לאן שהוא. הילדים מצפים שנארוז מזוודה. שזה בעצם להכניס את מטלטלנו המעטים לתוך קופסת קרטון מצופה על גלגלים ולעבור למקום אחר, בידיעה שכל חדר עלי אדמות יהיה פסיק לעומת מה שיש לי פה. אבל כאשר צריך, אז צריך.

ניגשתי לעבודה, שמעתי בחצי אוזן את המילה 'אלבניה'. וואלה, תמיד רציתי להציץ אחורה לשנות השישים של מדינת ישראל. הם היו קומוניסטים כמונו? היו. הם היו סגורים לעולם …כמונו? היו. כי לרוב העם לא היתה אפשרות כלכלית לברוח מפה. אירופה לא חיבבה אותם והם לא חיבבו את אירופה. וואו, בדיוק כמונו. אסור היה להם להחזיק מכונית פרטית, ממש כמונו. לא שהיה אסור, אבל לא יכולנו.
אחיי האלבנים הנה אנו מגיעים.

קראתי כמעט כל מה שהיה על אלבנייה. הייתי צריכה להכין טיול בשלושה ימים על מקום שאין לי פירור של מושג מה קורה שם, ערים, כבישים, תרבות, אוכלוסיה, מזון וכו'. קראתי את גיל חסקין שמאד עזר לי להבין מעט. קראתי עוד שני יומני מסע של הורים לילדים שהגיחו לאלבניה ממקדוניה או קרואטיה או יוון ונמלטו חזרה. ולבסוף הרכבתי טיול, חוברת מסודרת של מסלולים, ק"מ בין מקום למקום, זמני נסיעה, בתי מלון וכמובן אתרים. הרגשתי כמו פרנקשטיין, שום דבר לא נעלם מעיני ושום דבר לא יפתיע לוחמת בדרכים שכמוני.
שמתי בצד פרמטרים אחדים 'לא חשובים' כמו מצב הכבישים, זמני נסיעה שנערכו על פי מפת גוגל, שלא מכירה את אלבניה באופן אישי. ו..גיל המטיילים. פשוט שכחתי שמדובר בבני שישים.  לא שמתי לב שמאז טיול 'גולני' האחרון חלפו להן כך וכך שנים (ולא פה המקום לפרט). ועוד דבר חשוב זו הטמפרטורה הגבוהה שחנקה את ישראל וגם את אירופה. מה אפשר לעשות, הכדור הוא עגול (כמו שכדורגלן מצוי אומר) וקצת חום גלש לאזורים שאמורים להיות קרירים יותר.

בחרנו את האוטו הכי ג'יפי שיכול להיות לחברת ההשכרה. 'דצ'ייה' חדשה. לא אלאה את הקורא/ת בכישוריו אבל עלי לציין שהוא עמד יפה במטלה שהיתה להניע אותנו מקצה לקצה בכל אלבנייה. לדעתי הוא נכנס למגרסה לאחר הטיול. באותה הזדמנות לקחנו מחברת השכרת הרכב באלבניה 'JPS' שגם דיבר עיברית צחה, נשבעת. היה הכל. שני הבחורים המתוקים שנתנו לנו את הציוד הנ"ל התלהבו יותר מאיתנו והיו אדיבים עד מתרגשים.

ראוי לציין שהכבישים הולכים ומתחדשים באלבניה ומה שכתבו מטיילים אחרים בשנת 2014 אינו תקף לאוגוסט 2015. כך שזו ידיעה מעודדת.

אלבנייה בנוייה בצורה כללית משני חלקים עיקריים, מערב ומזרח והתנועה ביניהם קשה (כמו במוח הגברי). הרגשנו כמו חניבעל כאשר חצה את האלפים בדרכו להתנקם ברומאים. אלא, שמה שציפה לנו בצד השני לא היו הרומאים אלא אוכלוסיה מסבירת פנים, אדיבות ושמחה אין קץ, חביבים, בעלי חוש הומור, רגועים וסובלנים. פגשנו הרבה אנשים דוברי אנגלית ומי שלא, השתמש במימיקה ותנועות ידים כך שהסתדרנו מצויין. הסבל היה כדאי.

* המחירים: זולים בטירוף. מקווה שעד סוף הסיפור הם לא יעלו.

* בתי המלון שבחרנו http://www.booking.com  היו דומים למציאות בסטייה קלה של מלון אחד מתוך        כשבעה. מחירי המלון נעו בין 80 ש"ח לליילה עד 150 ש"ח הכי יקר.

* מחירי המסעדות, מצחיקים ואוכל טוב עד טוב מאד עבורנו. המרקים מצוייניים. למשל: 40 ש"ח לזוג עבור:    סלט, דג, מרק, צ'יפס, בירה, קפה וקינוח וכל זה כפול שניים. לא יכולנו להשאיר טיפ של 4 או 6 ש"ח, זה היה  נמוך מדי אז השארנו יותר.

* אינטרנט – מלבד מלון אחד, בכולם היה אינטרנט.

* תקשורת והתמצאות– כדאי לרכוש כרטיס SIM כבר בשדה התעופה ואם אין לכם למי להתקשר, אפשר להשתמש בזה כדי להתקשר למלון לפני שמגיעים. ניסינו להשתמש ב- WAYS אבל זה לא היה יעיל כמו מפה או ה-GPS. מיותר לספר שבסוף המסע המפה היתה מחולקת ל- 16 חלקים שווים. חומר גרוע למפה אבל עם הרבה נוסטלגיה. לבסוף שיחקנו איתה קלפים כאשר כל אחד בחר לעצמו איזורים החביבים עליו. 

* גברים – מגוונים. הגברים האלבנים די נאים. סלבים, משהו בין איטלקים לקרואטים.
* נשים – מופלאות, כמו תמיד.
* משטרה– בכל חור.
* תחנות דלק – כמו זבל.
* שטיפת מכוניות – כנ"ל.
* אמונה – רוב האכלוסיה מוסלמית. אבל איסלם לייט. בתקופה זו נעשים מאמצים להחיות את המסגדים ולמשוך אליהם מאמינים, מה שנראה עדין רחוק ממה שקורה בשאר אירופה.

IMG_1436

סלט בלקני רגיל וטעים

ליד ים, אכול דגים

כאשר רואים ים, זה מחייב לאכול דג

המדינה יושבת על החוף האדריאטי אשר מעברו יושבת השכנה היותר מקובלת בשכונה, איטליה. מה שמבטיח נדידת איטלקים לערי החוף הזולות של אלבניה, דבר המבטיח שינוי מהיר יותר בכל; במזון, בלבוש, באופנה, בכבישים ובתקשורת. המראה של בני נוער מחזיקים סמרטפונים וכל רגע בודקים אם ישנה הודעה, השתלט גם עליהם.

* בונקרים– האלבנים, למודי כיבושים, הגנו על עצמם במאה ה-20 בעזרת בונקרים. איך זה מגן עליהם לא הבנתי אבל אפשר לראות בכל פינה בונקר שנראה כמו פטריה. ישנם כ-750,000 כאלה, כך קראתי, אבל נראה לי שהמידע לוקה בחסר. כשספרתי, היו 748,000…

בטירנה בנו מהבונקר מוזיאון לזכר ימי הפחד של הדיקטטור אנוואר הוג'ה. וזה כנראה נסיון להציג משהו נוסטלגי לימים קודרים ומפחידים. ניסינו ביום האחרון להגיע לאתר אך לא הצלחנו, ה-GPS סחב אותנו סחור סחור לתוך שכונות של צוענים וממש כבר לא היה לנו כוח. מבטיחה כי בביקור הבא נמשיך לחפש. שמענו כי הבונקרים שימשו כמקום מחבוא לאוהבים לאחר שהגיעו למסקנה שבעצם אף אחד לא רוצה בכלל לכבוש אותם ואף אחד לא רודף אותם מלבד המנהיג וההורים כמובן.
* הקומוניזם שלהם לא דומה לזה של ברית המועצות מהסיבה הפשוטה שההוג'ה שלהם התחבר יותר לסין. כאילו, 'למה ללכת על משהו לא מוצלח, נלך על משהו חזק וטוב.

  • עכשיו שאני חושבת על זה….לא כדאי לפרסם את אלבניה כדי שכל אחד שאוהב מקומות כאלה לא יגיע לשם ויקלקל את היופי הבתולי הזה. ראה גיאורגיה.

המסלול:

יום 1:
– נחיתה ב- Tirana.
– נסיעה מערבה לכיון ערי החוף האדריאטי.
– ביקור בDurres, עיר נמל קטנה. בערב כל תושבי האזור מציפים את הטיילת. מראה מלבב. המקום משתנה מדקה לדקה, יש בנייה חדשה. אתרים ארכיאולוגים מטופלים, מסעדות וטיילת יפה.
– לינה בגולם במלון Villa Arber צופה אל החוף עם שקיעה נהדרת.

יום 2:

  • BERAT – נסיעה דרומה ל Berat עיר יפה להפליא בה כנראה נקבר שבתאי צבי (על פי גרשום שלום). מהווה מרכז הבקטישים. דת מעניינת. בבית התפילה אפשר לראות עזרת נשים, השארת נעלים בחוץ, סמלים של האסלם ומגן דוויד דרים בכפיפה אחת. הזוג הקשיש שמחזיק את המקום (הגבאים) היא בקטישית והוא מסלמי. סובלנות רבותיי. http://www.eco-tarbut.co.il/%D7%94%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A7%D7%98%D7%A9%D7%99%D7%9D.asp

  • עלינו לתצפית את המצודה בעיר, היה חם לתפארת! טיילנו קצת בעיר העתיקה. בכניסה ישנם כמה רוכלים שכבר מבינים בכמה למכור דברים שאנו לא צריכים ומציגים מחירים שסוחרי ישראל לא היו מתביישים לדרוש. המשכנו לנוע על ההר עד לצד בו אפשר לצפות על העיר העתיקה בעלת אלפי חלונות. מראה מלבב. 

    הגבאים, האחראים על המבנה.

    ב-Berat זוג נשוי, הגבאים, האחראים על המבנה. הוא מוסלמי והיא בקטישית.

    סמלים יהודים מוסלמים

    סמלים יהודים מוסלמים Berat בפנים עזרת נשים, כמו בבית הכנסת.

    Berat בית התפילה ולידו בית מדרש.

    Berat בית התפילה ולידו בית מדרש

  • באותו היום, עדין נושמים, המשכנו בנסיעה דרומה בכביש פנימי, אשר ממנו לא רואים את הים אבל המראה של הנוף העצום הזה, שעדין אף אחד לא הרס אותו בנדל"ן באמת מפצה. הנסיעה היא לכיוון עיר החוף Sarande בדרך עוצרים במסעדה היושבת בתוך הסלע ממנו נובעים מי נחל המשקה את גג המסעדה ומצננן אותה להפליא (מזכיר את המסעדה שיושבת בסיבוב מעל קיבוץ פרוד). בשרותים אפילו לא סוגרים את הברז לא של האסלה ולא של הכיור, המים פשוט זורמים ברצף ושוטפים הכל בדרכם. גם הסועדים הזכירו הישראלים. אכלנו ושתינו משהו (לא זוכרת מה), אספנו כוחות ויצאנו לדרכנו דרומה.

  • Gjirokaster

    בהמשך הדרך עלינו למצודה Gjirokaster בעיירה הבנוייה כמו צמח מטפס על ההר ונקראת עיר אלף הגגות (אתר מורשת אונסקו). פה עלי לציין, ששמתי לב שבאלבניה התיירות בהתהוות, והיצירתיות שבבחירת השמות חוזרת על עצמה; ביקרנו בעיר אלף החלונות ופה עיר אלף הגגות… חייבים לעשות משהו בנידון. במצודה סיפורי מלחמות, כלי נשק, תותחים, 

    IMG_1547

    התותח במצודה כל כך ארוך, שלא נכנס ל frame

    מטוס ריגול אמריקאי ישן ומבצר שמשמש היום לאירועים כמו האופרה במצדה. פה כבר כוחותינו החלו להתדלדל, אבל לא אנו שנשבר. החננו את הג'יפ המהולל וטיפסנו ברגל.

    עליה למצודה

    עליה למצודה ב- Gjirokaste

מטוס ריגול אמריקאי

אפשר לתאר את הנסיעה דרומה כעלייה לרמה וירידה ממנה עד לעיר החוף. הגענו עם רדת הלילה, הבנו שלא נוכל להגיע למלון הלילה אם לא נעזר במידע מקומי. עצרנו במן חניה של מלון באמצע ירידה אל עיר החוף, לידנו עצרה מונית ממנה יצא בחור נחמד, לבוש היטב לבילוי סוער בחברת צעירה, לה פתח בכבוד את הדלת מהצד השני. בעודו צועד חבוק ומתרגש, קראנו לו. הוא יצא מגדרו לעזור לנו בעוד ההבטחה מחכה לו בסבלנות במעלה מדרגות המלון. לאחר שהבין את מצוקתנו, פנה אל הנהג והסביר לו את מבוקשנו בשפה של נהגי מוניות, נופף בחיבה לשלום וחזר אל היפיפיה שעדין חיכתה לו.  נהג המונית שלו נסע לפננו והראה לנו את המלון ב'סרנדה'. 'סרנדה' בערב יותר עמוסה ותוססת מכל עיר אחרת בעולם כולל תל אביב. ככככוווולם היו בחוץ. כולם נסעו כולם הלכו. הכבישים צרים מלהכיל, למרות אפשרויות החנייה הרבות, לא מצאנו קרוב למלון אפילו אחת, כיאה לעיר יפה ופעילה. השוטרים פינו כל הזמן מכוניות כדי שלא יווצר פקק ולנו היו שניות מועטות לשלם לנהג האדיב ולשלחו לפני שישלחו אותנו לבלות קרוב יותר, בחברת הנהג על רצפת בית המעצר. מצאנו חנייה במבוך איפה שהוא ליד בית דירות. משם צעדנו למלון שהיה מדהים. על המים, ורנדה יפיפיה על המרינה, העוברים ושבים התהלכו למטה, זיקוקי דינור עפו פה ושם, משהו כמו פסטיבל אשקלון אבל בלי הטילים מעזה. מיותר לספר שנפלתי כמו שק תפוחי אדמה ולא יצאתי מהמיטה עד הצהריים למחרת. המזגן היה מעולה. האינטרנט…? מי לעזאזל צריך אינטרנט.

  • קרוב למלון ישנו בית כנסת עתיק ויפה שאפשר לבקר בו. אבל איפה אני…. לא היה עם מי לדבר בבוקר.

IMG_1621

לשם המעבורת לוקחת את הנוסעים, סיבוב קטן במצודה, סיור קצר באזור וחוזרים

IMG_2942


לא, הוא לא התעלף, רק מרטיב קצת את המוח

IMG_2923

יוצא לבדוק את התירס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נפרדתי בצער מהמיטה והמזגן במלון ויצאנו לקצה הדרומי של אלבנייה. בדרך אפשר להבחין באי קורפו הקרוב לחוף האלבני.

בדרך דרומה ראינו אגם קטן ולחופו שדות של תירס. תירס זה תמיד טוב. יוסי ירד לבדוק את האשבולים, הסיק מסקנות והמשכנו בדרכנו.  

BLEU EYE

IMG_2995

"העין הכחולה"- מקום הנביעה. קשה להבחין במצלמה, אבל צריך להאמין…תמיד

לפני שעזבנו את אזור סרנדה, קפצנו לראות את האתר שנקרא 'העין הכחולה'.  העין הכחולה זו נביעה של מים מתוך האדמה. שאלתי את עצמי מה מיוחד בזה וכשהגעתי הבנתי. ראשית המים 'קרח'! שנית כל מי שאמיץ מספיק וקפץ לתוך בור הנביעה, מיד נזרק החוצה. לא כמו טרמפולינה אבל כמו כוח שלא נותן לחפצים להיות בקרבתו וכך למרות עומקה של הנביעה, אין חשש מטביעה. היו שקפצו. מי ששרד את ימי האימה של 'הוג'ה', קטן עליו.
* BOTRINT – ישנו פרק בתכנית טלוויזיה בריטית שנקראת Top Gear בה הם מגיעים ל'בוטרינט' ועולים על מעבורת מהסוג של 'עשה במו-ידיך'. חוויה מצחיקה. בכל אופן, הגענו לשם. האוטו עלה על המעבורת בלי ליפול למים בעזרת הנהג האמיץ ולמוד הנסיון. שאלנו נוסע נוסף כמה זה יעלה לנו. אמר סכום נחמד והחלטנו לעלות. כאשר שאלנו את המוביל כמה יעלה התענוג, נאמר סכום אחר- כפול. "אבל ההוא אמר לנו סכום אחר…" המוביל לא היסס וענה בתושייה "תשאל בצד השני כמה עולה!". קטע נחמד שהצחיק אותנו. הבנו את היצירתיות וירדנו מהמעבורת.

אז זהו, מה עושים עכשיו…סיבבנו את הרכב והבטנו סביב, מולנו עמדה עיר רומית עתיקה. שניכנס? יללה נכנס, לפחות כדי לשתות משהו ולנוח. העיר הרומית נשמרה בצורה פנטסטית. מומלץ לחובבי אבנים עתיקות. הלכנו והלכנו ועלינו וירדנו. לעיר יש חומה מושלמת ותיאטרון. כמה מבנים שלימים הפכו לכנסיות. העצים מצננים קצת את המקום ואפשר לשהות שם כמה שעות במיוחד אם רוצים לערוך פקניק.

IMG_3134

כנסיה בבוטרינט

 

IMG_1618

קורה נמוכה. כניסת האריות

IMG_3131

בוטרינט- תיאטרון רומי. אמרו שתהיה הופעה…

 

 

 

 

 

 

החלטנו להמשיך בדרכנו כי אצה לנו הדרך. לפי החשבון 'המצוין' שלי היה עלינו לחצות הרים ולהגיע אוטוטו (שעתיים שלוש)לעיר הבאה צפונית לסרנדה. אבל כפי שאתאר בהמשך, בפרק מפחיד במיוחד, זה לקח הרבה יותר, בעצם הרבה הרבה יותר. טוב, לא אציב 'ספויילר' כאן.

IMG_1648

בדרך לקרוג'ה

מכיון שסיימנו את המקום, והיינו גם רעבים. לשם כך הכנו מבעוד מועד מזון, בדקתי את השקיות שיוסי קנה בעיירה האחרונה היו שם פירות, שתיה, לחם, גבינה ו…בירה. בירה? שאלתי את יוסי, מה חשבת לעצמך כאשר קנית בירה, שניסע שיכורים, שנתפשט תוך כדי נסיעה פרועה ונזרוק חזיות דרך החלון?  הוא לא ענה. גם בלי אלכוהול הייתי מעולפת. החלטנו לצאת צפונה. היתה לנו מפה, היה לנו GPS וקדימה לדרך.
יצאנו צפונה לכיוון הדרך שכבר היינו בה אתמול בדרך לסרנדה. נחמד לנסוע בכביש שכבר היכרנו. בדרך עברנו על פני המסעדה הרטובה. אחריה הגענו לצומת שהייתה יותר כמו מזלג. כביש אחד הוביל צפונה לטירנה והשני פנה מזרחה לעבר קרויה או קרוג'ה KROC'E. הדרך מזרחה נראתה כפרית קצת. נכנסנו לעמק פורה, רחב ידיים ושטוח. מולנו נראה רכס הרים שרק אני ידעתי שצריך לעבור אותו ומעבר לו נמצא את האושר. הנהג לא היה עיף ולכן לא התנדבתי לנהוג. האוטו עבר מכפר לכפר, לשטח פתוח, לאדמות מעובדות לאדמות לא מעובדות, כאשר לאורך הדרך מלווה אותנו נהר נחמד, פעם רחוק, פעם קרוב, פעם נמוך פעם גבוה. ואנו….נוסעים, נוסעים, נוסעים. מזג האוויר לא הקל עלינו. והיה חם ויבש. הכביש היה צר ברוב הדרך, למזלנו התנועה היתה דלילה. כל פעם חשבנו שהנה הגענו, הנה תהיה זו הירידה האחרונה. הכביש טיפס 2000 מ' וירד אותם ואנו עליו. ככה לבד נסענו בכביש הנטוש הזה. ה GPS הוביל אותנו בגאון ולא היסס לרגע, לא התווכחנו איתו. בכל פעם הגברנו את המהירות במטרה להגיע, אבל לא הגענו. הרגשנו כמו חלום. פתאום שמנו לב לאיזה סוכה ככה סתם בשולי הכביש. איזה משוגע עומד לו בכבשן הזה? כמובן שעצרנו. ראיתי שהיה לו מקרר של גלידות. כשאמרתי חלום, התכוונתי לקיצוניות הזו. עצרנו. ירדתי להציץ מה הבחור מוכר. היו לו שם דיסקים של מוסיקה וסרטים. מי קונה פה? הוא היה לבד, אף אחד לא נסע על הכביש. הבטנו לצדדים כדי להיות בטוחים. הוא כל כך שמח לקראתנו ושאל מהיכן אנו. כאשר שמע שאנו מישראל, מהר שלף את כל המידע שיש לו על המוסיקה שלנו….איל גולן. הוא חיפש ומצא מיקס אלבני המשולב במוסיקה מזרחית וידע לשיר אותו. מכינים שעורים אלה, אפילו במקום נידח זה. צריך להבין, זהו הכביש היחידי מהדרום לצפון מזרח ואף אחד לא נסע עליו מלבד פה ושם חקלאים. איפה כולם? התבדחנו, שרנו, רקדנו, צחקנו, קנינו שלגון ממותג ידוע, הצטלמנו ונפרדנו ממנו לשלום כמובן שהבטחנו שעוד נחזור.

המשכנו לנסוע, נסענו, נסענו, נסענו, עלינו, ירדנו, האטנו, מיהרנו, והיעד לא נראה אפילו בלווין.  

IMG_1641

בדרך לקרוג'יה יש חקלאות

IMG_1528

דוכן באמצע שומקום: קצת גלידות, משקאות קרים, קצת דיסקים ומוכר סמפטי – מה צריך יותר

השאלה, למה ישנו כביש(גם כן כביש…) אחד המחבר את שני חלקי אלבניה מדרום?
והתשובה, למה לא? כי מה יש לאדם פה באחד מהכפרים האלה לעשות בעיר אחרת.
– נו, חברים מהצבא שחיים במערב, חברה מהטירונות, ידידה שפגשו אי פעם בפאב…
טוב, אז אין דברים כאלה. המושגים פה שונים. מי נולד פה – נשאר פה. ומי שנולד פה, אין לו מה לחפש במקומות אחרים, אלא אם הוא פעיל במפלגה הקומוניסטית, או פקיד גבוה, או שייך למשטרה החשאית או התברג איך שהוא לתפקיד מוביל במדינה וכד'.
עד לפני כעשרים שנה היתה עמדת שמירה של משטרה בכל יציאותיה של עיר ואם בכל זאת רצה אדם לצאת מגבולות מושבו, היה זקוק לאישור מהמשטרה. כך היה בעוד מקומות בו בורכו בקומוניזם משובח.
ועתה, לאחר הסתלקותו של המנהיג, אלה ירחמו, הוג'ה וכל השאריות שלו, הדברים משתנים ומשתנים לאט. ואני כבר לא בטוחה אם זה רע או טוב. בכל אופן רמת הפשיעה נמוכה יותר משאר מקומות 'חופשיים' בעולם. אז אולי לאדם יש מעט חפצים בבית, והוא נראה נהדר כי הוא לא אוכל הרבה, ויש לו ביטחון אישי כי אף אחד לא מאיים עליו כל הזמן ואף אחד לא כל כך רוצה לגנוב אותו, כי ….אין לו. ברור שישנם אנשים שיש להם יותר וישנם שיש פחות, אבל עצב בעיניים לא ראינו. להיפך, שמחה ותקווה שגם להם יום אחד יהיה טוב ושפע כפי שהאינטרנט מראה להם. אבל אל דאגה, עוד מעט זה יתנפץ להם בפרצוף. הנוער של היום יתבגר ויראה שלא כך הדברים מתנהלים. עם הזמן, הם יגמעו מרחקים ויגיעו מהר מאד לג'יפה של העולם המודרני והאכזרי. בינתיים הם שקעים בתמימות ותקופת התגליות הגדולות של העולם המודרני. הם מקבלים תקציבים שעוזרים להם לשפץ את הכבישים, הדרכים והערים והתחושה שלנו היתה קצת שנות השישים, אבל לפני 67. משהו בין תמים לתקווה גדולה. 

טוב, זה נראה כי המסע הסתיים כאן, מה שלא כך היה. המשכנו לנסוע באותה דרך חמה, משהו בין 30 מעלות לארבעים מעלות. לא בטוח אבל כך הרגשנו. הערב החל לסמן לנו כי אנו כבר מגזימים בנסיעה ונראה כי עברנו את הגבול לירדן, טוב, לא לירדן אבל באמת הגזמנו. בדקתי שוב את ה GPS אמצעי הביטחון היחיד משום ששום אדם לא נמצא בסביבה כדי לעזור. לאחר עצירה קלה בדרך לרענון, מבט למרחב הפורה, מימין כפר רחוק ושדות, משמאל שדות והרים, מאחורינו השמש בשקיעה ומלפנינו עתיד לא ברור. החזרנו את העצמות למקומן הישן ועלינו שוב לרכב, לנצ'ייה, אחלה אוטו, מכיל, בטוח, מרווח, נוסע, לא צריך יותר מזה. הכביש נכנס בהמשך לתוך כפר. קצת ציוויליזציה. היתה חתונה. אנשים לבושים 'חגיגי' (מילה ישנה אבל ממש מתאימה לתמונה). מוסיקה נשמעה. הנשים צעדו פה ושם כאשר הן מביטות אל האדמה כדי לא למעוד. הגברים צועדים, בגאון עם המבט למעלה כמו מבינים הכל על החיים, והמוסיקה בקולי קולות מכניסה את כולם למצב של הפסקה של החיים ומעבר לסרט של כמה שעות ואחר-כך שוב יכנסו לשלוות חייהם. החברה פה חוגגים את מסיבת חייהם, הם התקלחו, תפרו בגדים חדשים, התאפרו, הסתרקו והתרגשו ואנו….מה אתנו? אנחנו כרגיל, ממשיכים לחלוף על פני חייהם של אנשים אחרים במהירות שמזקינה אותנו, או מצעירה אותנו לפי התיאוריה של איינשטיין. הלילה ירד והאורות דלקו בכפר, הם עוד ימשיכו לחגוג, להרים ידיים ולרקוד, לנופף בכוסות ולשפוך את תכנן אל כרסיהם, לשוחח ולצחוק ואנו ניכנס אל תוך השממה בחושך גמור ורק הלווין היה איתנו.
חצינו את הכפר בחצי שנייה ונכנסנו לעלטה. הלווין המשיך להראות לנו כי ישנה דרך, אבל לא ראינו אותה. הגענו למרחב בלתי תחום ולא כל כך ידענו להיכן להמשיך. בארץ זרה אני לא רבה ומתווכחת עם המכשירים, לכן המשכנו ישר. ה- GPS הראה דרך ברורה, המציאות הראתה מקום רחב ידיים כמו מדבר בלי שום דרך. מה שהיה חשוב זה לחצות אותו במהירות כדי להגיע לאיזה שהוא מסלול ברור יותר. טסנו ללא ידיעה לאן, כמו נסיעה במדבריות המלח. הנסיעה ארכה זמן ארוך מכוח הסיבולת שלנו, אבל אין ברירה, מקסימום נתקע עד הבוקר באוטו ואז אולי התמונה תהיה שונה. אבל לא נתקענו. האוטו חדש, מיכל הדלק לא נתרוקן, אוכל ומים יש מספיק, ו…אורות מרחוק מהבהבים. האורות הם של רכב אמריקאי. איך אני יודעת? יודעת, מה אפשר לעשות. רכב אמריקאי, נדיר במדינה זו, ואם עדין לא סיפרתי, אז זו מדינת 'מרצדס'. לכן, אם זו מדינת 'מרצדס', מה עושה לו רכב אמריקאי בשממה החשוכה פה. הדבר היחידי שעלה לאישי ברגע הראשון: שודדים!!!! "אני לא עוצר!" אמר בנחרצות. "ואם הם זקוקים לעזרה, כמונו?" – "לא עוצר!!" שאלתי מדוע והיה שקט, לבסוף זה יצא: "ישדדו אותנו, יאנסו אותך ואותי ירצחו……….." מעניין חשבתי "למה אתה כזה שלילי, אולי יאנסו אותך ואותי ירצחו" הוא הביט אלי בבעתה.
הרכב שלנו התקרב במהירות לכיוונם. הם היו על אותו מסלול שהלווין כיוון. כאשר חלפנו על פניהם במהירות, חשבתי לשנייה מה הם חושבים וראיתי בדימיוני את פניהם ההמומים כאשר לא עצרנו להם. אם היו אלה שודדים, וודאי קיללו אותנו שלא עצרנו, אם הם סתם תיירים שהלכו לאיבוד, אז וודאי הצבע בפניהם הוחלף ללבן וביאושם אותתו לנו לחכות להם על ידי הבהוב האורות. אבל איפה אנחנו… טסנו והיינו בכזה שוונג שגם אם רצינו לעצור, לא יכולנו. במראות ראינו שהם דולקים אחרנו מה שחיזק את ההרגשה של הנהג כי אכן הם שודדים. אבל אני נשארתי בסברה כי אלה תיירים, שאבדה דרכם בתוך המרחב והם פשוט משוועים לעזרה. אף אחד לא יגיע אחרינו, כי אין אף אחד מלבדנו בכביש, ואם הם לא יעקבו אחרי הרכב שלנו,  לא יגיעו לשום מקום ויסתובבו סביב ללא הכוונה על פני מספר קילומטרים ו…
בקיצור, הם רדפו אחרינו. ואני כבר נכנסתי לסרט האימה הזה והחזקתי חזק את הידית שמעל הדלת, הרגליים שלי בעצם היו באוויר ואני כלל לא ישבתי. הנהג היה מתוח ונחוש והוא חתך את האוויר במהירות, שאפילו מתכנני הג'יפ של דצ'ייה לא שיערו שהוא יגיע למהירויות כאלה. אני לא רוצה לרשום כמה קמ"ש נסענו… שלא יודלף חלילה לרשויות. בקיצור, בעיקבות ההימלטות הגענו מהר אל היעד. נכנסנו לעיר שקטה ורגועה, הלכנו על קצות האצבעות. העיר הבטיחה אתרים לרוב אבל אנו כבר במקום אחר. הגענו למלון. נחמד דווקא. מכיון שהיינו עם מנות גדושות של אנדרנלין, ועדין נמצאים במתח של הנסיעה, השקענו מחשבה גם בחנייה. גם היא לא היתה נטולת מחשבה… היכן לחנות כך שלא יראו אותנו. מי יראה? נו, אלה שרדפו אחרינו…   לבסוף החלטנו להחנות מול דלת המלון, ככה, בצד. הוצאנו את כל החפצים. לא השארנו פירור, מתוך מחשבה שאוטו וודאי יפרץ, ויעלם לפנות בוקר. נכנסנו למלון אשר בו קבלו אותנו בחיוך. אבל, משהו שם לא עבד טוב. זה נראה כאילו החברה מתחזים שם. הבחור בקבלה היה צעיר מדי, יפה מדי, כאילו מישהו ביקש ממנו להחליף אותו במשמרת. בעצם הפרענו לו בצפייה בטלוויזיה. הוא פה ככה, כדי לצאת ידי חובה. נתן מפתח, מלמל כמה מילים ושלח אותנו לבד לחדר בקומה השנייה. עלינו כמו ילד שההורים שולחים אותו לחדר. עלינו. הרגשנו קצת מוזנחים. עדין היה חם. החום היה בכל מקום. בלובי, במעלית, בחדר…היי, בחדר. היה צריך להיות מזגן. יש מזגן. עושה דווקא רעש של מזגן. אבל לא מקרר. מזגן ישן שראה ימים טובים יותר. הזמנו את איש הקבלה. ששלח בחור אחר, אחד מהחברה שלו, כנראה הבטיח לו שיראו יחד את הכדורגל בלובי ומדי פעם יעלה לאורחים הנודניקים. הוא עמד בדלת ושאל מה הבעייה. אמרנו לו. הוא ניסה ללחוץ על השלט, כאילו שהוא מתקן משהו, או רוצה לחקור אם אנו דוברי אמת והרי מה זה משנה. אם לא עובד, אז לא עובד, צריך להביא משהו אחר, חדר אחר, מאוורר ועוד אופציות של מלונות רק כדי להשביע את רצון הלקוח. אבל מה, פה זו בעייה. מצד אחד הוא נשלח לעשות הצגה, מצד שני מחכים לו שם החברה למטה, לטלוויזיה, משחק כדורגל. הבחור הביט בחוסר אונים ולא ידע מה להגיד או לעשות. שאלנו מה יש לעשות כי חם בחדר. אמר: "פתח חלון". – "אבל גם בחוץ חם ורעש". הבחור עשה תנועה של לא יודע מה לעשות. כאשר אבדנו אבדנו. הלכנו לישון עם חלון פתוח. פתאום שמנו לב שכל החדר הזה מוזר וכל המלון בכלל מוזר.הכל ישן. כאילו מפואר אבל מפואר ישן. כאילו הקימו את המלון מהחורבות ובנו תיפאורה לכבודנו, בכניסה הונחו שני זוגות נעלי בית, כאלה שמקבלים במלון, נחמד, נכון? אבל מה, מישהו קיבל אותם באיזה מלון והביא אותם למלון הזה. ז.א כל אורח שהתארח לפני, נעל אותם. קטנונית שכמוני. נעלי בית רצית? קיבלת! המיטה רכה וקשה למצוא בה תמיכה לגופנו הדואב, מייבש השיער לא עבד, על האסלה הונחה פיסת נייר 'בכאילו', כמו במלונות גדולים שרוצים להראות שהחדר והשירותים עברו ניקוי ואף אחד, אבל אף אחד לא ישב עליה לפנינו… כאשר נכנסנו לא ראינו שום אורח אחר…זהו, זו ההרגשה…בעצם אפשר שרק אנו במלון. בחוץ התסובבו צעירים צחקו ודיברו מתחת לחלון שלנו. עוד מעט ויתנפלו עלינו. הם בכלל תכננו את זה… מאז הדרך ההיא….הם יכנסו דרך החלון ישדדו אותנו ויברחו, טוב, קודם יעשו מה שיעשו…ברררר…. נכנסתי למיטה, הייתי הרוסה. יוסי ניסה להיכנס אף הוא, אבל המזרון נע כמו מיטת מים. אי אפשר היה להירדם. הוא עבר לרצפה. מה רע. רצפה קשה יותר, קרה יותר ורגועה יותר. נרדמתי.

למחרת התעוררנו וראינו שהכל במקום. אספנו את חפצינו וירדנו למטה. מזל שנזכרתי שהחבאתי את הכסף, כמעט השארתי אותו למנקה. ככה, טיפ. היא בוודאי היתה מגיעה הביתה עם הכסף, בעזרתו היתה שולחת את שני ילדיה לאוניברסיטה. נו, אם זה היה עוזר למישהו, דיינו.
בבוקר המלון נראה יותר מצועצע ממה שנראה בלילה. על הקירות היו מזכרות, תמונות, חפצים, דברים לא קשורים ובלגן. בעל המלון הגיע ולטענת יוסי הוא התנצל ועטה על פניו הבעה של תמיהה. גם חלק איתו את המצוקה שיש לו עם תורני הלילה, וכל מיני התנצלויות ופליאה על המזגן שלא עבד. אבל כאשר הגיע יוסי לקטע של מייבש השיער שלא עבד, הוא ממש הזדעזע, על זה הוא לא ויתר, זה היה קצת מוזר ומצחיק. ובתמימותו לא התעצל לעלות לחדר ולהראות כיצד המייבש עובד.על המזגן הוא לא התעקש. אחר כך הוא סיפר ליוסי איך הוא שימר את המלון, ומקווה להצליח וכו', בקיצור שבה את ליבנו. כבר הרגשנו רגשות אשמה כאשר יצא מגדרו כדי לפייס אותנו. הביא לנו מטעמים מיוחדים, שם ברקע מוסיקה ישראלית, אחר כך הוא הראה ליוסי את החנות שבה יהיה אפשר לרכוש כרטיס זיכרון או סוללות. הרגשנו כבר יסורי מצפון על שהתלוננו. כאשר יצאנו לדרך התחבטנו אם לכתוב באתר המלונות את חוות דעתנו האמיתית או הרחמנית. אמרתי כי עלינו לכתוב את האמת למען ההגינות כלפי שאר המטיילים. "השתגעת!! צעק עלי כאשר ידיו אוחזות בהגה, ראשו מוטה אלי ועיניו בכביש. "את רוצה להרוס לו את החיים?" נכלמתי ושתקתי. חלילה לי אם אלבני אחד יאבד את העסק ועוד בגללי. המשכנו לנסוע בשקט.
יוסי המשיך לנהוג, פתאום הוא נזכר שבעל בית המלון בכלל לא אח שלו, והוא מעולם לא הכיר אותו, ואולי עצם ההערות יגרמו לו לשפר את המקום. לבסוף הוחלט לכתוב את האמת. רשמנו את חוות דעתנו ובהערות ציינו לטובה את בעל המלון החביב, נו, הערה בונה…
האמת שהביקור במלון עולה בכל פעם כדוגמא לבלוף. זה תמיד מצחיק. בעצם, מזל שעברנו את החוויה המוזרה הזו.
היססנו אם להישאר בעיר שמבטיחה כנסיות יפות. התעייפנו. היה לילה קשה רווי מתח והרי באנו להינות. החלטנו לעלות צפונה, לשנות אווירה. סבבנו קצת את העיר ויצאנו לדרך. "ההרים נראים גבוהים יותר, בדרך חזרה". הדרך היתה קלילה ונעימה, כאילו נפתרנו מאיזה עול שהעיק עלינו. החלטנו לנסוע לנוח מעט על פני איזה אגם נינוח – אוכריד למשל. בבית, עוד בתכנית הרגילה, היססנו לגבי מקום האירוח; האם להשאר בחוף אלבני ואח"כ לעלות לצפון מערב, או שמא לצאת לחוף מקדוני, שכרוך במעבר גבול מסורבל, כיאה למדינות קומוניסטיות, אפילו לשעבר, תהליך יציאה ארוך, ניירות, תשלום, אישורים, ביטוח לרכב, מבטי שוטרים, גחמות וג'סטות של שומרי גבול למיניהם וכדומה. מה שהכריע את הכף, היה מזגן. בחוף האלבני חסרו כמה מזגנים. ישנו מנזר וכנסיה על החוף, מקסים, אבל בלי מזגן (אוגוסט בלי מזגן, משול לקייטנת דאע"ש בסוריה). ישנם שני מעברי גבול. אחד מזרחי והשני מערבה אליו, בינהם מפרידים כמה הרים (כרגיל), צריך לרדת דרומה כדי לעקוף אותם (בררר….היינו כבר במשהו דומה). בדרך למעבר המזרחי נגלה אגם יפה, מפגש של שלושה גבולות; יוון, אלבניה, מקדוניה. האזור נקרא 'פוסטק' Pustec  אוטונומיה מקדונית בתוך אלבניה (בערך 200 ק"מ מרובע). פה ושם נראה דגל מקדוני. על שפת האגם נגלה כפר קטן ( מן טבריה של פעם), מאתיים איש בקירוב. נכנסנו אליו מתוך סקרנות. בכפר נראו פה ושם תושבים. התקדמנו לאט עם הרכב השחור, שכל כך בלט, כמו מפלצת בסביבה נעימה ועדינה. עצרנו בצד,  דממת מעמד סיני. שום דבר לא זז, שקט הטבע החריש את אזננו לאחר כיבוי המנוע. מולנו צעד לו זקן אוחז בעז קשורה לחבל ואישה רכובה על חמור, מחכה למישהו, אולי לנהג. שניהם הביטו עלינו בתמיהה. IMG_1662ישנם קטעים לא סלולים, מעניין מה קורה פה בגשם. לא היו שם בתי קפה, לא מלונות, ברוך-השם. הזכיר לי את רעננה, שכונת יד-אליהו בתל-אביב של שנות השישים, משהו עדין כזה, תמים, חמים, טוב, באמת היה חם מאד. על אחד הבתים נגלה לנו שלט קטן 30X30 ס"מ, עליו כתובת 'מוזיאון'. איזה מוזיאון זה, מה מציגים שם, מה גודלו, את התשובות קיבלנו מבעלת הבית. אישה צעירה בערך 37, שהחליטה להקים מוזיאון, מי אנו שנפריע לה. המוזיאון הציג כלי בית ישנים, כלי עבודה עתיקים, מפות, מפיות, רדיו ישן, בקיצור, מה שיש לי במחסן. היה נעים. הגברת, בעלה ובתם בת ה- 12 בערך, היו לבביים, ישירים, מחוברים לפייסבוק, שזה אומר חשיפה למידע. בהחלט מעבר מהיר קדימה. וביננו, מה זה קדימה בכלל. לאחר סיור קצר בפינות הסלון הקטן, יצאנו החוצה והוזמנו לסוכת הגפנים, שם הוגש לנו מיץ לימון, רקיאה (משקה אלכוהולי מקומי), פירות והרבה חיוכים. דיברנו, הילדה תירגמה פה, הם הבינו שם, כנ"ל אנו. לבסוף השארנו תשלום כניסה, אמרנו שלום ונפרדנו לנצח. היתה זו נקודת אור אנושית. הדברים שעושים את הטיול.

32_big

 IMG_1663

יצאנו מהכפר ועלינו על הכביש המתפתל לעבר מעבר הגבול המזרחי, זה הקרוב. הדרך עולה ועולה והאגם עם האי השולחני הולכים ומתרחקים. הגענו לגבול. אנשי הגבול היו חביבים, חייכנים ומתוקים. כמה משוגעים מגיעים אליהם במשך השנה…הם הבינו את המצב שבו היינו, חסרון הנייר ורוד. כן, לפעמים נייר ורוד אחד קטן קובע את גורלך. הם הציעו כי נחזור למעבר הגבול המערבי, שנמצא ממש קרוב במבט של ציפור, אבל כדי להגיע אליו צריך לעשות סיבוב גדול כי…יש הרים בדרך. וכך עשינו. חזרנו, סבבנו, בדרך שוב ראינו את הכפר הרגוע, שביקרנו, וסוף סוף הגענו למעבר הגבול. אנשי הגבול היו חביבים, יצאו מגדרם כדי לעזור לנו. הנפיקו לנו במהירות את הנייר הוורוד המיוחל והופ, יצאנו. נופפנו להם לשלום והבטחנו לחזור.
משונה. איפה הגחמות, איפה הכעס, איפה החשיבות העצמית. ממש לא בני אדם. הכביש עליו נסענו לעבר חופה של מקדוניה סבב את האגם המקסים שנקרא 'אוכריד'. גן עדן. כנרת כפול ארבע לפני שהמים ירדו. ענק. קשה לראות את החופים הרחוקים. חלק כמו זכוכית. בדרך עצרנו לבקר במנזר על שם 'סנט נחום'. מזכיר את כפר נחום ליד כנרת. נו, ברור שיש קשר. טיילנו במתחם. יפיפה. לא צפוף כמו באתרים מפורסמים באירופה, אבל למקום הקדוש, עם הדלקת נרות ותפילה קצרה, היה תור. האזור כולו עשיר במעיינות חמים. שוב, אני מזכירה את ה'חמים'. עד עתה כאשר אני כותבת מילים אלו נהיה לי חם. טוב, באמת חם היום. המקום נבנה בהמשכים, כמו כל אתר מהסוג הזה והוא עשיר במיבנים ומגדלים. המקום נמצא בגבעה הצופה אל האגם המדהים. לא צריך הרבה כדי להינות. אפשר לשבת בצל, להביט לעבר האגם ולחשוב מחשבות טובות. טיילנו, שתינו ממעיין נובע באחת הפינות, אולי נהיה צעירים בכמה שעות, ישבנו פה, הצטלמנו עם טווסים שהסתובבו שם

בכנסיה על אגם אוכריד מקדוניה

יוסי, הטווס ואני

נחנו ויצאנו אל הכביש המוביל לחוף הצפון מזרחי כאשר כל העת האגם 'הפנינה של הבלקן' נמצאת משמאלנו. באגם שוחים להם דגים עם קשקשים מיוחדים שתושבי המקום יוצרים מהם תכשיטים חביבים למדי במחיר צנוע. הכחול הצלול הזה משמאל, השמים התכולים מעל, המזגן הנהדר באוטו, השיבו את רוחי.
הגענו לעיירה היושבת על שפת אגם אוכריד. חיפשנו את המלון הקטן. לא מצאנו. נכנסנו לחנות המכולת בסביבה. המוכר התקשר לבעל בית המלון שנמצא במסעדה על שפת האגם. הבחור הגיע. בחור חמד. מלא אנרגיה. ישבנו בפינה חביבה בצל ושתינו מים קרים. שוחחנו. כבר הכרנו את כל קורות חייו. ישנם כאלה שיומרו 'אכל ת'ראש'. לא אנחנו. בחור צעיר שעבר הרבה. עכשיו הוא והפילוסופיה שלו על החיים. לא משנה. החדר שניתן לנו היה מקסים, צופה לאגם. בערב יצאנו לאכול במסעדה ששייכת למלון. היה מקסים. אווירה של נופש אמיתי. המים הבהיקו. רחש מעבר המים מהאגם הקטן אל האגם הגדול העביר רחש בין העצמות. ברקע נשמעה תזמורת ושירה מקומית, קצת מזכירה יוונית או יגוסלבית. פספסנו משהו. ראינו פתאום רפסודה שתה לה במים באגם הקטן, עליה אנשים ישבו ושוחחו, איזה שף בישל או הגיש מזון והתזמורת המלטפת איתם. אוף. כל כך רציתי את זה. טוב, נדחה למחר. אנו עדין פה. למחרת הגענו והיתה חתונה גדולה. לא קיבלנו הזמנה ולכן לא נכנסנו למלון. אוף. זה לא יקרה. בבוקר התחלנו לנוע מערבה לעבר טירנה וצפונה משם לפארק קומבטר. הגענו לאתר חביב בפארק. סוסים חופשיים, צעירים משחקים במגרש דשא רחב עם גדר לבנה שמקיפה אותו ומסביבו שני מלונות כפריים. יותר נינוח מזה, אין. בעצם זהו אתר ממנו יוצאים מטיילים לטיולי אופנועים, ג'יפים והליכה בפארק הענק שמחבר שתי מדינות. נחנו יומיים. ערכנו טיול רגלי באזור בעזרת מדריך מקומי. וחזרנו לעבר שייט באגם/ נהר kuman 

מודעות פרסומת