'פיאודליזם' מאת פ.ל גאנסהוף

La_donacion_de_Pipino_el_Breve_al_Papa_Esteban_II

תמונה זו נועדה להראות את הדמויות ולא את האירוע

 משהו מן העבר, לא היום חלילה.
כאשר המצב הביטחוני נעשה קשה והמדינה האמינה שאוייבים מאיימים על קיומה, גייסו מנהיגיה כספים, צבא ונשק.

מכיון שלא באוצרותיה מספיק כסף, היא שילמה בנכסים, אדמות שלא היו שייכות לה אלא לגורם אחר, משהו שדומה למלווה ביטחון מרצון או שלא מרצון.
ז.א אם זה לא הולך בטוב אז לוקחים בכוח. ואחר-כך קרה מצב בו המדינה הרגישה רגשות אשם על העוולה וכדי להסירם מליבה העבירה את האשמה למלווה אשר בשל התנהגות שאינה הולמת, נאלץ להיפרד מכספים, נכסים, אדמות… שכן, בתוקף היות המדינה גורם בעל כוח, מותר לה לעשות הכל.
לימים, יצטרך הגורם השלטוני להחזיר את הרכוש, הכספים, לבעליו המקורי. אבל אם לא יהיה ביכולתו או שמא לא ירצה, יטיל מיסים על האוכלוסיה שלכאורה היא הנהנית העיקרית מהביטחון האישי שהוענק לה בעבר, כאשר הצבא יצא להגן עליה, וכך יסדיר את חובותיו כולם או בחלקם אשר היה חייב ו…הבעייה נפתרה.

"עם תום המאה השביעית ולקראת אמצע המאה השמינית היתה המלכות הפראנקית נתונה במלחמה בלתי פוסקת כמעט. לעלייתו לשלטון של "פפין" נתלוו כמה שנים של מלחמת אזרחים. שוב ושוב היה צורך בפעולה צבאית נגד 'אלאמאנים', 'באווארים', 'אקוויטנים' ו'פרובסאלים', שנהגו במידה רבה של אוטונומיה אזורית ותמיד היו קרובים להיעשות עצמאיים לגמריי. כן צריך היה לצאת למסעי מלחמה נגד אויבים זרים כגון ה'פריזים', ה'סקסונים' וה'מוסלמים'. כדי להקים חיל מספיק של לוחמים חמושים היטב ושיהיה אפשר לסמוך עליהם, הגדיל 'פפין' השני במידה רבה את מספר הוואסאלים ועוד יותר ממנו הגדיל את  מספרם קארל מארטל. שניהם העניקו אחוזות קרקע לא רק כדי להבטיח לוואסאלים את אמצעי הקיום שהיו זכאים להם אלא גם כדי לאפשר להם להצטייד בציוד הצבאים הנחוץ, עתה שחיל-הפרשים היה לנשק המכריע ועלה בכסף רב, וכן כדי להקים להם קבוצות של לוחמים אחרים התלויים בהם. אין ספק שברוב המקרים ניתנו אחוזות אלו בבעלות שלמה. מסתבר שמקצתן היו חלק מן הירושה המשפחתית של 'פפין השני' ו'קארל מארטל', ומקצתן אפשר שהיו אחוזות מלכות אבל ברי הוא למדי שהחלק הגדול היו רכוש הכנסיות, הקתדראלות והמנזרים שבממכלה. גדול עד להפתיע היה עושרה של הכנסייה הפראנקית במקרקעים, ואפילו בתקופות קדומות פנו אליה המלכים לעיתים קרובות לסיפוקם של צרכים דומים במצבי-חרום דומים.
משנתפסו אחוזות כנסייתיות על ידי 'פפין השני', ויותר מכן על ידי 'קארל מארטל', ניטל מן הכנסייה  מקור הכנסותיה החשוב ביותר והחמיר עוד יותר המצב המדאיב של אי-סדר שנמצאה שרוייה בו באמצע המאה. בכל מקום נשמעו קובלנות על ירידת המשמעת הכנסייתית, על מומיה המוסריים של הכהונה על החריגות בעבודת-האלוהים הפומבית, חדירת אמונות הבל ומנהגים של עכו"ם לדוגמה ולליטורגיה, ועל ההתפוררות הארגונית של ההירארכיה הכנסיייתית. כאשר החלו 'קארלומאן' ו'פפין השלישי' ("הגוץ"), בניו של 'קארל מארטל', לפעול בהשראתו של 'בוניפאציוס הקדוש' כדי למצוא תקנה למצב דברים המזיק כל כך לחיי הדת של נתיניהם, נאלצו להמציא פתרון לבעיית הקרקעות המופקעות של הכנסייה.
התרופה גובשה בשלוש ועידות פראנקיות שהתנכסו במשך שלוש השנים הבאות. להלכה, אמרו להחזיר את כל הנכסים שיצאו מרשותה של הכנסיה, אך למעשה היא קיבלה בחזרה רק חלק זעום ממה שניטל ממנה. הסכנות שעדיין איימו על המדינה מבחוץ מנעו ממנה כל אפשרות לשלול מן המעמד הצבאי עושר כה רב, ועל כל פנים לא היה מעמד זה נכון ביותר לוותר עליו. לפיכך הוחלט כי השליט – באותו רגע מסויים היה זה ראש החצר, אך בתקופה מאוחרת יותר, המלך – יחזיק ברכוש הזה, וכי יעניק אותו כבנפיקיום לוואסאלים המחזיקים בו  כבא ממילא. אם במות הוואסל עדין יהיה מצב כזה שהשליט זקוק לחיים, נאמר בצו שהוציא 'קארלומאן' במועצה של לז-אסטין – רשאי יהיה לחזור ולהעניק את הנחלה כבנפיקיום לאיש אחר מן הוואסאלים שלו. הוואסל לא היה צריך לשלם לשליט, אדונו, שום דמי-חכירה בעד החזקת הבנפיקיום, התחייבותו היחידה כלפיו היהת השירות שהיה חב לו בתוקף מעמדו כוואסל. אבל כדי להבטיח את שמירת זכויות הקניין של הכנסייה על רכושה לשעבר, הוסכם כי אחוזות אלו, המוחזקות בחסד השליט בידי הוואסאלים שלו, תוחזקנה בעת ובעונה אחת גם בחזקה פרקאריאלית מן הכנסיה אשר לה היתה זכות הבעלות עליהן. המחזיק ישלם דמי חכירה לכנסייה, וינוסח כסכם של פרקאריה. כעבור שלושים וחמש שנה קראו למענקים פרקאריאליים מסוג זה 'מענקים פרקאריאליים' שנתנות בפקודת המלך, להבדילם מאלה שנוצרו על ידי הכנסייה מטעמים משלה.
סימניו העיקריים של המצב החדש מאמצע המאה התבטאו בכך שעכשיו היה
– מספר הוואסאלים בכל רחבי המדינה הפראנקית, וביתר ייחוד באזור שבין הלואר והריין, גדול בהרבה משהיה בעבר;
– בתוכם היה אחוז גדל והולך של וואסאלים של ראש החצר, שעד מהרה נעשו ווסלים של המלך;
– ולבסוף, שהוואסאלים של ראש החצר,
– של המלך
– ושל שאר אישי-המפתח מקבלים היו לעיתים קרובות יותר ויותר מענקי קרקע מאדוניהם בצורה של בנפיקיה לכל ימי חייהם
ובעבורם לא שילמו כל דמי חכירה.
בנוהג זה של נטילת רכוש הכנסייה חלה התפתחות נוספת כאשר, סמוך לאמצע המאה, כפה 'פפין השלישי' על כל הכנסיות של פראנקיה חלוקה רשמית של נחלותיהן. רק חלק מנחלותיהן נשאר בחזקתן המעשית; החלק הנותר, לפעמים החלק הגדול יותר,  הוענק על ידי המלך לוואסאלים שלו בצורה של בנפיקיה לכל החיים בתנאים שעתה זה תיארנו אותם. כדי לפצות את הכנסייה הפראנקית במשהו על הפסדיה, חייב 'פפין' את כל תושבי הממלכה בתשלום מעשרות.
(מתוך 'פיאודליזם' מאת פ.ל גאנסהוף)

מודעות פרסומת