השיבה

IMG_0712 הוא הגיע. לא הלכנו להביא אותו. חשבנו שיסתדר לבד. אם יגיע חולה, יקחו אותו כבר משם לבידוד וטיפול. אם אינו חולה, יגיע הביתה כפי שכולם באים. במונית (נזכרתי בשורת השיר " אם הוא כבר מת, מה אוכל לו כעת" של אסתר עופרים). כך סיכמנו ביננו ובינתיים הלכנו לראות סרט מטופש על טפשים מהסוג האידיוטי ביותר. לאחר הסרט אני לא בטוחה כבר מי טיפש ומי חכם, במיוחד כאשר הבנו מאוחר יותר, כמה כסף עלתה לנו המונית משדה התעופה הביתה- 750 ש"ח. קשה להאמין. בכל מקרה, הצליח להצחיק אותי, הסרט, לא המונית, ועל כך אני מודה ליוצרים. בימים אלו לצחוק בכיף- נדיר ביותר. אין שום דבר מצחיק. יש דברים חביבים, מהנים. אבל מצחיק?? דבר אינו מצחיק לא מחוץ ולא מבית. כאשר אני מקשיבה לאמנים שרים, אני חושבת שבאותו הזמן הם לא חשבו על דבר. הם חשבו רק על המוסיקה, כל כולם היה בכלי הנגינה, בצלילים, במילים היפות, אהבה, נוסטלגיה, געגועים, שמחה…האם אינם רואים טלוויזיה, לא שומעים חדשות? לפתוח טלוויזיה, זה לשפוך את המציאות והעתיד אל תוך הסלון, פה, ליד חדר השינה ליד המטבח. והעתיד והמציאות שמראים לנו בתקשורת, מה אגיד, לא משהו שמבטיח טוב. עשר דקות צפיה בחדשות וגופות שרועות לי בסלון ליד הספה, סכינים מגואלים בדם (למרות שכולם מתיחסים לסכין כנקבה אני מרגישה געגועים לסכין זכר, כמו מכנס אחד, גרב אחד וכו'), נשים שהוטרדו ולאחרונה גם הן מטרידות, גברים שהטרידו, ראשי ממשלה שסרחו, בנקים שגנבו, עורכי דין שתפרו תיקים, בעלי עסקים רעבים לכסף ועוד ועוד. למי יש כוח לזה?
אבל, רגע רגע, האם זה חדש, האם בשלושת אלפי השנים לפנינו חיו באושר ועושר ושקט על פני העולם. לא, כמובן שלא. אז מה השתנה. הידע. הידע, שורש הרע. והרי אין מהנה יותר מידע. אין יותר חשוב לחיינו מאשר ידיעה, מידע, הבנה. והרגעים בהם אנו מבינים משהו אנחנו ממש מאושרים…לכמה דקות. המשפט 'נפל לי האסימון', 'נדלקה לי נורה אדומה', 'הכתובת היתה על הקיר', משפטים של נביאי העולם החדש. הרי מעולם אדם לא ראה את העתיד, הוא רק עשה סימנים וקולות של נביא. הסתכלו בכוכבים, ספרו עצמות, קראו בקפה ונשארו ערים כל הלילה מעודף קופאין בדם,  בלעו סמים משכרים ושיקרו. אבל ברוך השם, כל זה הוחלף במידע אמיתי (האמנם?), ישיר, מהיר, מהימן (שוב האמנם?) בחדשות כמובן. בהתחלה סיפרו לנו בכיכר העיר, אחר כך על גבי ניירות ואחר כך ברדיו ואחר כך בטלוויזיה ולבסוף במחשב. בהתחלה פעם ביום, פעמיים ביום, כל שעה, כל דקה, כל הזמן. מה עושים עם כל המידע הזה. נו, אז אם איבדתי את המסנן ואני בולעת את כל הקיא הזה, מצבי קשה ביותר והוא מחמיר מדי יום… מה הקשר בכלל למה שאמרתי קודם, אלוהים… אני מערבבת את המוח, בוחשת את כל העיסה שם למעלה וחוזרת לסיפור. מה הקשר? ובכן העולם הגלובלי שלנו מפזר לנו דברים טובים ודברים רעים שבאים לפעמים בחבילות קטנות של חיידקים.
אם נוסעים לאפריקה וגם חוזרים ומשתדלים לא לנשום בערך שבוע ולא לגעת בשום דבר, להשתמש בכפפות גם כאשר לוחצים ידיים של אנשים חשובים שם, אז באמת אפשר להצליח שלא להדבק באיזה שהיא חולירע. אבל כמו פושע, יש תמיד פשלות. וכל דבר הופך למלכודת. ידית של דלת, ידית ברז, כפית של הקפה, מצעים במלון, משענות של כסאות, הבל פיו של השכן שיושב לידך במטוס ועוד מליון ועשרים אפשרויות אחרות. אז מה עושים בשדות התעופה בכל העולם כאשר הם רואים מטוס שהגיע מאפריקה? עוצרים את המטוס, עוטפים את כולו בשקית ניילון עבה וחזקה ומזרימים אליה חומר חיטוי. כן, רעיון מצויין רק חבל שיש שם כמה אנשים שלא יוכלו לנשום אחר כך. אז מה באמת עושים? מפנים את הנוסעים לטרמינל מבודד, בודקים לכולם חום וכך יודעים מי חולה. נו, ואם לאותו אדם הנושא את המחלה עדין לא עלה החום. אז אכלנו אותה והוא סוחב את החיידק/וירוס המאושר בקרבו ומעביר אותו הלאה, לאנשי ביתו. לילדים, לאחים, לבנות ובני הזוג, להורים, ליישוב, למדינה…בקיצור שמח.

כאשר הגיע הביתה קפץ עלי בחיבוק ונשיקה. נרתעתי. נבהלתי. אמר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי דואגת שלא למות. אין לי בעייה למות, השבתי, אבל לא ככה.
שאלתי: "נו, איך היה?" אמר: "אחלה". ידעתי שגרוע, אבל לא עד כדי כך. "מה אחלה, בדקו אותך בשדה?"  "בדקו חום". "איך בדקו חום?" "כמו שבודקים חום….בתחת".  "מממהה…לא מאמינה…את כולם? מאה איש עם מדחום בתחת?? לא מאמינה, אתה עובד עלי!"   "כן, עובד עליך, אבל תודי שזה מראה מלבב, מאה איש כפופים עם התחת כלפי מעלה ומדחום תקוע להם במרכז כמו נגני חצוצרה".
לאחר שבוע נראו סימני מחלה, קצת חולה, קצת עייף, כאב ראש, כאבים בשרירים אבל מה, חום לא היה. הכנסנו אותו לבידוד והעברנו לו אוכל מתחת לדלת. טוב, זה מוגזם אבל תפסנו מרחק סביר. ביקשנו אותו לדבר כמה שפחות ואם מדבר שלא יהיו אותיות ה' ע' ש' ועוד כמה אותיות שנושפות החוצה את החיידקים. לאחר בדיקה של האותיות והצירופים שלהן, החלטנו שפשוט ישתוק.
הוא ניצל היטב את החשד והמשיך לנוח במשך שבוע לאחר שחזר. גם אנו ניצלנו היטב את החופשה ממנו ונהנינו מהשקט.

מודעות פרסומת