בחירות

362777099378183103no

"בחו'ל אין סמרטוטי רצפה וגבינת קוטג' כמו בארץ, אין. לא יעזור כלום, אין! " היה זה משפט קבוע אצל המשרתים בחו'ל או יורדים למינהם. בשביל סמרטוט וקוטג' צריך קשרים אצל הטייסים של אל- על או אורחים, שמגיעים לביקור אצל החברים של החברים של השכן של חבר מעיר אחרת. הבעייה שהסמרטוט לפעמים מתבלה. ואז, לא מחליפים אותו באחר, כי אין אחר, וממשיכים להשתמש בו עד שהוא נראה כמו השם שלו, ממורטט, עלוב ונכלם. אבל עד שאין סמרטוט חדש, לא זורקים. ולסמרטוט יש הרי אורך חיים מסויים שהוא נוסחה קבועה בין עייפות הסיב וכמות השימוש בו. מתנהגים אל הסמרטוט לפי מצבו. בהתחלה כאשר הוא חדש, משתמשים בחדווה כאילו אין מחר. לאט לאט מסתמנים בקיעים, קרעים פה ושם, חוסכים בנקיון, מחפפים בניגובים להקל ולחוס עליו מעט. הסחיטה נעשית יותר עדינה ומתחשבת. בכל פעם שנקרע חוט, כאילו נגדע עוד וריד בלב, מלווה באנחה כבדה שנפלטת מאמצע החזה, פה ליד הלב, דקירה קלה ומחשבה מתי ואם בכלל יבוא סמרטוט אחר. האגדה שלסמרטוט מהארץ אין תחליף כמו איזה אמונה תפלה, תמיד היתה צפה ועולה כאשר עומדים מול אותו סמרטוט עלוב וחבוט. פעם הראיתי לחברה את הסמרטוט אולי תחמול עלי והיא תתרום לי מהאוצר שלה. והיא באמת עשתה סימנים של רחמים והשתתפות בצער אבל לא הציעה תחליף: "וואו" אמרה והוסיפה " אין, אין על הסמרטוטים מהארץ". עד שיום אחד זה קרה. הסמרטוט שהיה כבר קטן מרוב חסרון חומר, נגמר לי בידיים. אי אפשר היה למרוח את הרצפה, הוא התפורר, סיביו נאחזו בכוחות אחרונים והסתבכו במגב ומבטם השקט הביע 'סוף' של משהו. רק צלילי המקל שנשמעו על הרצפה העידו על ריק. זהו, זה נגמר. הגיע היום הנורא. הבטתי על הסמרטוט ורציתי לבכות. ידעתי שזה יגיע. הפרידה היתה קשה. תמונות חייו הצעירים עברו לי במהירות מול עיניי המנצנצות…'אין תחליף, אין תחליף' זה מה שהדהד בראשי.

כך ישבתי זמן מה. פתאום תפסתי את עצמי. מה קורה לי, השתגעתי? כולו סמרטוט! חתיכת בד. כן, חתיכת אריג שסופג, זהו …חתיכת אריג שסופג. כל אריג בעל סיבי כותנה יספוג. באחת השתנו פניי, תפסתי אותו, מרטתי אותו מן המגב למרות התנגדותו, השלכתי אותו אל הפח ולא הסתכלתי לאחור בדרכי אל ארון הבגדים (למרות ששמעתי אותו גונח בקולי קולות ומשתמש באותן טכניקות בהם החזיק אותי שנים).
נגשתי למגירה, חיפשתי איזה חולצת טריקו עם הדפס לא רלוונטי לאותן שנים, משהו מהבחירות הקודמות, שלחתי אליה מבט החלטי. והיא החלה לצעוק:"למה אני?". אחר כך פנתה להגיון שלי: "תראי, אולי תזדקקי לי בבחירות הבאות…" לא הקשבתי לה "קדימה!" קראתי לעברה "מהיום את הסמרטוט החדש, זהו !".
משהו צריך היה לקחת את העניינים לידיים. מחאותיה הסתיימו בבועות אוויר שנפלטו בעת טביעתה במי הדלי. לאחר שהמים נספגו לה בורידים וכל תאיה היו מלאים עד אפס מקום, הוצאתי אותה וסחטתי אותה בהנאה, מתחתי אותה יפה על פני מגב הגומי ונאנחתי בהנאה. כמה טיפשה הייתי לפני כעשר דקות. 10 דקות מפרידות בין חוכמה לטיפשות. עשר דקות ויש תגלית. חייבים להגיע לתהום, לאין מוצא כדי למצוא פתרון טוב ופשוט יותר.

מאז השתנו חיי. בהתחלה היה צריך להתרגל למפגש הבד עם המרצפות או הפרקט, אבל עם הזמן מתרגלים, לכל דבר מתרגלים. זכרונות הסמרטוט שליווה את חיי משך שנים רבות, נמוגו. מסתגלים, ואפילו מכירים ביתרונות חדשים. צריך לאזור אומץ ולהעז להחליף.  כל דבר, אפילו סמרטוטים.

מודעות פרסומת