יש תקווה או סוג של אופטימיות

IMG_1091במשחק 'מבוך' זה צריך לנהוג זהירות, זריזות, מהירות וסבלנות. כן, יש משחקים כאלה, בעצם כל המשחקים הם כאלה ובעצם כל החיים הם כאלה. החיים כמשחק והמשחק כמו החיים. כל חיינו אנו משחקים תפקידים ופיעלויות, לא ככה?
לדוגמא. הלוח עליו מונחת הגולה עשוי חורים. מה שנקרא 'נקבים, נקבים', כמונו. על האדם המשחק להגיע מנקודה לנקודה (חשוב לא לדלג על נקודה)על פני הלוח מבלי ליפול לאחד מהם.
אם יפעל מהר מדי יגיע מהר אמנם אל הסוף, אבל זה לא יחשב לו, כי לכל נקודה יש מספר וצריך לבקר בו ללא קיצורי דרך, ובלי ליפול לחור שלידה. אם יפעל לאט מדי ישתהה ויהסס, הכדור יגיע מהר מאד אל החור ויעלם אל הלא נודע, אלוהים ישמור.
אציין שני פרטים לא פיירים: א. הכדור חלקלק וכבד, משטח העץ ממש לא. טוב, גם החיים זה לא אירוע פיירי. ב. הלוח נע קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה. זה אמור להקל על השחקן, מה שבכלל לא מקל אלא מקשה, כי הלוח מונח על לוח נוסף, שניהם עשויים עץ והתנועה של עץ, כמה גמישה שתהייה, קצת לא עדינה וכל תזוזה לא חלקה, מפילה את הכדור. נו, אז צריך להתמודד פה גם עם החומר.
המשחק מזמן הרבה מפחי נפש, אכזבות והרבה "אוף" נשמע בחלל החדר. לראות ילדים נאבקים לפתור את הבעייה, מעלה תקווה כי יהפכו לאנשים, שנאבקים על דברים שחשובים להם (אלא שהמאבק עם קופסה מעץ לא דומה למאבק עם אנשים, חוקים, זכויות ועוד). ילדים רבים לא צלחו את החוויה ונטשו את המשחק למשהו יותר תלוי מזל ומתגמל, מלטף אגו ורכרוכי כמו משחק קלפים 'טאקי'. רק ילד אחד, אמיץ, נחוש, עקבי ובעל הרבה אמונה, שהדברים יכולים להסתדר, אם רק נתמיד ונפתח מיומנות. הוא הצליח והגיע די יפה לאמצע הלוח מבלי להינגף כבר בתחילתו. כן ירבו.
"ולמשהו שונה לגמרי" (מונטי פייטון) אך דומה לחלוטין: ראיתי בטלוויזיה (טוב, זה ממש לא חדשה מרעישה) את הקרחונים הנמסים בקוטב ודוב כבד ויפה מונח על אחד הקרחונים, ששטים על מים קפואים ומנסה להבין מה עליו לעשות, כיצד להיפטר מהצרה הזו ולעלות על חוף מבטחים מושלג, שנראה לו באופק. תיאורתית, ואני מדגישה תיאורתית, כי אני ממש לא מתכוננת לנסות זאת לא בבית וגם לא שם, אם משקלו היה קליל יותר ומחשבתו בהירה יותר (כמו לילד שמשחק ב"מבוך") והוא היה אומד את משקל גופו, כושר הניתור שלו, יכולתו הפיזית לשאת את גופו הכבד, מביט לצדדיו, בוחר לו קרחונים, שהוא חושב שיוכלו לשאת אותו, מדלג מקרחון צף אחד למשנהו ומגיע בשלום לגדה של האגם/ ים / נהר. אבל הוא לא. למה, כי הוא נשמה טוב וחמודה, שמבינה רק מצע קשה או מים רטובים, אבל לחשב, לאמוד, לנתר ולתמרן ? את זה הוא לא ראה מעולם אצל דובים רק אצל הפינגווינים, שקופצים למים במנוסתם מכלבי ואריות הים או לוויתנים, שמזדמנים לאזור פעם בשנה וגם להם זה לא תמיד מצליח.
מה עשה? לא עשה, חיכה לנס, המשיך לשוט והביט לצדדים במבוכה. אולי זכר את הסיפורים של הסבא שלו, שסיפר לו על חוויה דומה אבל 'תהרגו אותו', הוא לא זוכר את סוף הסיפור. לבסוף הקרחון ניער אותו והוא נפל, קפץ למים הקפואים. עכשיו, אם היתה זו אני, הייתי הופכת לקרחון ססגוני בנוף הלבן הזה. הדוב לעומת זאת, המשיך לנוע לכיוון מסויים וראשו צף מעל המים. הגיע לקרחון ענק ובטוח, התנער בחוזקה, כמו שדוב קוטב יודע לעשות ומחק את האירוע מזכרונו. אחר-כך, המשיך הלאה לחפש קצת דגים.
עכשיו אני חושבת: אם הוא יודע לשחות, ולא קר לו בכלל במים המזעזעים האלה, אז למה הוא עמד על הקרחון שעה שלמה, כילה את זמננו ואת רגשותינו סחט? נפשי יצאה לקראתו בניסיון לעזור לו ובסוף הוא בכלל לא היה זקוק לה, סתם נהנה להתעלל בי.
ולמה אני מבלבלת ת'מוח פה, כי ככה אני תמיד. אבל חוץ מזה כאשר ראיתי את הדוב חשבתי על חיה אחרת. למשל על הסיפור עם החמור. נו, זה שבעל החמור החליט למכור את החמור שלו והוא הבטיח לקונים הפוטנציאלים כי החמור ממש לא צורך הרבה מזון, כך שהוא ממש זול לתחזוקה. ניגש אליו אחד הקונים ושאל איך זה יכול להיות שהחמור לא אוכל הרבה. סיפר לו כי בכל יום הוא מרגיל את החמור לאכול חצי מהכמות, הכל מחושב היטב, הכל מתמטיקה אצלי, הוא כבר נמצא ביום הרביעי, כך שנראה לו שעד יום שבת הוא לא יזדקק לאכול בכלל. הקונה הביט אל החמור מלא התפעלות. 'וואלה, אחלה חמור, אבוא בעוד יומיים, אביא לך את הכסף, בינתיים אל תמכור אותו'. כמובן שבעל החמור הסכים. ביום החמישי האכיל את החמור חצי מהכמות של יום רביעי. וביום שישי בבוקר הוא קם לראות מה שלום החמור המקסים שלו והינה התפגר האידיוט כפוי הטובה. ישב בעל החמור וחשב מה לא עשה טוב. הגיע הקונה המאושר והביט באכזבה בפגר. 'מה קרה?' שאל. 'תאמין לי, אני ממש לא מבין איפה טעיתי, הכל היה מחושב. עוד יום אחד וכבר היה חי בלי לאכול בכלל…'
ומה הקשר בין הסיפורים? ברור שיש , אבל עדין לא עליתי עליו…. אה, כן, א. יש תקווה. ב. לא חושבים כמה צעדים קדימה…כן, נראה לי קשר הגיוני. ולמה זה בכלל חשוב, כי כל דבר שאנו עושים או חושבים, צריך לקחת בחשבון את התוצאה. בקיצור: סוף מעשה במחשבה תחילה.

מודעות פרסומת