תאריך תפוגה

images (1)

כאשר הגיע דוד בן גוריון לאלוהים במאי 1948 לקבל את ברכתו על הרעיון המדהים שהיה לו וזה להכריז על מדינת ישראל, נפל ההוא מהכסא ושאג "השתגעת? לא, לא, למה?". הוא הביט אליו קרוב קרוב, כמה שאלוהים יכול להיות קרוב, ואמר:" תראה, גם אני ניסיתי, המון, תאמין לי, וכפי שאתה מכיר כתבו על זה ספר ענק, לא טרילוגיה, אלא חמשתלוגיה, זה לא ילך, תאמין לי".
דוד בן גוריון, או כפי שהחברה קראו לו פשוט 'דוד', שתק לשנייה קלה וענה: א קול, אל תהיה תבוסתן, זה לא הזמן ולא המקום. ב קול (כמו שהילדים אומרים), מה שהיה אז זה לא היום. ג קול, האוכלוסיה שהיתה אז לא עברה את מה שהאוכלוסיה הזו עוברת. בשלב זה של הויכוח, השם כבר לא רצה להקשיב ונופף לו בכמה עננים כדי שיקשיב לדבר האל: "אתה תמים בן- גור קטן שלי, אתה לא מבין, העם הזה מגיע עם תאריך תפוגה, למדינה באזור הזה יש תכנית חיסול עצמי, זה לא יעזור לך, כמה שנים וזה פוף!! עף באויר ונעלם. אם תבדוק אחורה, תראה שכל כמה שנים, בפרקי זמן קבועים פחות או יותר, זה מחסל את עצמו, קם מהריסותיו ומתחדש, זה מה שיפה ביישות הזו. והאמן לי.." בחיוך של טעם טוב בפה, לחש קרוב יותר אל אזנו של דודי. " כל פעם יוצא משהו יותר טוב". השתרר שקט. ושניהם שתקו ובהו בשקיעת שמש של חודש מאי הנהדרת. דוד גרין, שלא היה כל כך ירוק בחיים הללו וכבר עבר מספיק וידע דבר או שניים,  הרהר בקצרה. הוא כבר חשב הרבה ואף אחד לא יזיז אותו מההחלטה גם לא 'השם ישתבח'.  -"טוב, אין לי זמן לדיבורים, מחר אני מכריז על מדינת ישראל ואל תבלבל אותי בסיפורי סבתא, על מה שהיה, ספר לי מה שיהיה". אלוהים צחק וכמעט נפל מהענן עליו ישב: "טוב, אין לי זמן לדיבורים" חזר אחריו בלעג. "לי דווקא יש המון זמן, אבל תקשיב, אני אוהב אותך, אחרת לא הייתי עוזר כל כך, תראה…יהיה קשה, באמת יהיה קשה, כמו בלידה…גם לי היה קשה כאשר בראתי את העולם, לא הכל הלך חלק, בני אדם הם יצורים מעצבנים" אמר בכעס עם קצת ברקים ברקע "כאשר רע להם הם בוכים, מבטיחים הרי הבטחות ונעשים נשמות טובות. אחר-כך אני מאמין להם ועושה להם טוב, הם גדלים ונעשים נבלות ושוכחים את כל ההבטחות ושוכחים מהיכן הגיעו ואז אני הורס הכל". אמר והיכה על …ענן מזדמן. דוד הקשיב ורצה להתפרץ (כפי שהוא עושה תמיד) ולהגיד שעם ישראל הרי נבחר, ולא סתם נבחר, יש בו משהו מיוחד "אגב, יש סיבה מיוחדת לשמו של בנו של נוח 'שם', האם זה קשור אליך אלוהים יקר?"  אלוקים המשיך: " מעניין שאתה מזכיר לי את זה, לא נוח לי להיזכר בפשלה שלי, אבל אתה זוכר את המבול הזה עם נוח וכל החברה?"    – "זוכר זוכר, אבל…" אלוהים הרים את אצבע אלוהים והיסה אותו "חשבתי שזה מה שינקה את כל החולרא שהצטברה ויתחיל טוב, ואכן התחיל טוב, אבל מהר מאד תוך תקופה קצרה של מאה מאתיים שנה, שוב התחרבן..".
דוד בן גוריון, הביט כלפי האל בעיניים נוצצות ואמר: "קונה!! תאמין לי, עבורי מאה שנה זה המון והיה כדאי, ועתה כאשר אני יודע את פרק הזמן אוכל להזהיר ולהיות מודע להרס העצמי של העם הזה, ונעבוד על זה, בחיי אלוהים".  אלוהים פקח את שני כוכביו לרווחה בתדהמה היטה את ראשו כלפי מאדים וביקש בעדינות מפחידה שלא להשתמש בשם שלו לשבועה. " יש עוד בעייה קטנה" אמר האב. "העם הזה שבחרתי, הוא רגיש, הוא מתכלה ביתר קלות מעם אחר, זה יקח פחות ממאה שנה, אז תשים לב…"
כבר לא היה עם מי לדבר משום שבן גוריון עזב את המקום ורק פלומת השיער הלבנה כעננה לבנה וקטנה, נראתה מרחוק.

מודעות פרסומת