השקט הזה עוד יהרוג אותי

dsc_0779.jpg

הייתי עייפה. שיעור הספורט הרג אותי. לא רציתי להפסיק וסחבתי בכח עוד חצי שעה. העייפות החלה כבר בשש וחצי, כשהתעוררתי. רציתי לישון עוד כמו ילדה בתיכון. קמתי בקושי וזחלתי אל המקלחת. הרגשתי שהרגלים צועדות קדימה אבל מהמותניים ולמעלה נשאר מאחור. תמונה מוזרה שלא קשה לדמיין. לא רציתי להתעורר ממש, אז המשכתי לגרור רגלים עם עיניים עצומות. בדרך כלל לאחר שלושה מטרים, העיניים נפקחות מאליהן, הכלבות קופצות עלי, החתולה תובעת את ארוחת הבוקר שלה ואין ברירה אלא להתחיל את החיים, להבדיל מהחלומות בהם ביליתי בשניות האחרונות. אבל היום זה לקח זמן רב מהרגיל, לבסוף העיניים נפקחו, הייתי חייבת לראות היכן האסלה. זהו, ראיתי את המוקשים שהותירה הגורה החדשה. פה קקי חביב, שם שלולית צהבהבה. כמה נחמד לקום בבוקר ולגלות שאני חייה במלונה של כלב או בחצר החריונים שלה. בכל אופן, כאשר הבחנתי בשינויים, נפקחו עיניי בעצבים ומיהרתי לנקותאת השיירים המצחינים.

בימי ראשון יש לי מטלות בזו אחר זו והיום ממש לא היו לי את הכוחות הפיסיים לכך. בערב, לאחר שעור הספורט ולאחריו הקניות, נחתתי בתשע ושלושים בספה מול המסך שאמור לבדר אותי, בתקווה להירגע ולנוח קצת. לקחתי לידי את הסריגה, כדי שחלילה לא יתבטלו אצבעותיי בעוד המוח נכנס לניוטרל. הרגשתי שאני צוללת לתנומה מתוקה. החלטתי לסיים את הבילוי בשעה מוקדמת מהרגיל ולעוף למיטה. וכך עשיתי.
באמצע הלילה התעוררתי. ראיתי את משה נח לידי עם עיניים פקוחות. שאלתי אותו אם הכל בסדר . הוא לא ענה.  חיכיתי כמה שניות והוא לא הגיב. הסתובבתי לצד השני. שיחלום לו את חלומותיו בשקט. לפתע חשתי כאב עז בבטן. חיפשתי מקום במיטה לנוח יותר טוב, אולי הכאב יחלוף אבל הוא לא הרפה. רציתי לקום, לשתות משהו, לשחרר את עצמותי, להזיז את החלקים הפנימיים, אבל לבסוף נשארתי במיטה ואכן הכאב חלף.
הבוקר הגיע והשמש חדרה בין חריצי התריס. לפי כמות וצבע האור מבעד לחרירי התריס אני כבר יודעת מה השעה. השעה היתה די מאוחרת. משהו כמו שמונה בבוקר. מכיון שלא מיהרתי החלטתי לנוח. משה קם מהמיטה מוקדם יותר. הוא התארגן וחזר לסדר את המיטה. עמד כמה שניות והביט עלי. שאלתי אותו מדוע הוא מסתכל והוא לא ענה והוא התפנה לתחנתו הקבועה כרגיל, למטבח להכין את קפה הבוקר. בינתיים המשכתי לשכב בשקט, מנוחה מתוקה נחה עלי וחבל היה לי לקלקל אותה. לאחר כמה דקות שוב חזר משה לחדר והביט שוב לעברי. "הכל בסדר?" שאלתי אותו והוא שוב לא ענה. הוא התכופף לעברי ונגע בכתפי. ביקשתי ממנו שלא יזיז אותי וגם הפעם, משום מה הוא לא הגיב. הוא החל לנוע במהירות ורץ אל הטלפון שלו. שמעתי אותו מדבר במהירות ובחוסר שקט. לא הבנתי מה אמר. רציתי לישון והוא די הפריע לי. לאחר השיחה ניגש שוב אלי ונער אותי בחוקה. "מה עובר עליך, הנח לי". צעקתי לעברו. הוא לא שמע אותי והמשיך לנער אותי בקולי קולות.
נרדמתי כנראה להרבה זמן משום שכאשר התעוררתי היו המון אנשים שלא הכרתי בבית. הם התרוצצו ומלמלו ג'יבריש שלא הצלחתי להבין. היו כל מיני מכשירים וחוטים ומבטיהם היו די חמורים, לטעמי. הם רצו מהסלון לחדר השינה ובחזרה. מה הם עושים פה לעזאזל, שאלתי את עצמי. צפיתי בהם כמו סרט. לשנייה קלה חשבתי שאני מביטה באיזה שהיא סידרה שהנושא שלה חדר מיון או משהו דומה. המשחק היה כמעט אמיתי. בפינה ראיתי את משה שותק ורועד. הבטתי לעבר החלון, השמש היתה די חמה לפי כמות האור.  קמתי מהמיטה ונגשתי למקלחת. הזרים האלה לא בדיוק זזו עבורי ונאלצתי להידחק בינהם. מה הם עושים פה. כנראה שמשה לא מרגיש טוב. צחצתי שיניים והבטתי במראה. משהו מוזר היה במראה, לא סגורה על זה אבל משהו חיוור. יצאתי מהמקלחת. החברה שעמדו שם החלו להתארגן ליציאה. משה ישב בקצה המיטה ולא דיבר. מבטו קפא לעבר המרצפות. הבטתי גם אני, לא ראיתי דבר שמשך את תשומת ליבי. שני חברה נחמדים נכנסו לחדר וביקשו ממנו להתפנות והוא ביראת כבוד ויאוש הקים את עצמו בקושי ונע לעבר הסלון. הם ניגשו למיטה, שחררו את גלגלי האלונקה, כמו מטוס בנחיתה, הרימו משהו כבד והניחו אותו על האלונקה ללא דיבורים. החברה האלה יודעים לעבוד בשקט ובתיאום, מדהים. הם כיסו את הדבר הכבד הזה ונעו לעבר דלת היציאה. מבטו של משה היה כמו כלב עזוב. מה קורה פה. ברור שהוא סובל, ברור שהוא נפרד ממישהו. נגשתי אליו, שמתי את ידי על כתפו ושאלתי אותו מה זה, מי זה. הוא לא ענה. אפילו לא סובב את ראשו לעברי. יצאתי החוצה להביט מה קורה בחוץ. אור אדום מהבהב שנראה היטב למרות השמש החזקה בהק ועוד הספקתי לראות כיצד מכניסים את האלונקה לאמבולנס. האמבולנס יצא לדרכו ואני נכנסתי הביתה. סגרתי את דלת הכניסה אחרי. משה הרים סוף סוף את עיניו בתדהמה ובהה הפעם בדלת. הבחור הזה בוהה הבוקר, מה קורה לו. עמדתי מול השיש של המטבח ורציתי לעשות משהו ולא ידעתי מה. אני יודעת שעושים משהו במטבח או איך שקוראים למשטח הזה ולא הצלחתי לזכור מה. הסתובבתי לאחור וראיתי את משה יושב ובוהה ברצפה. שוב ברצפה? מה יש שם בחריצים האלה שכל כך מושך את תשומת ליבו. הטלפון צלצל. הצליל היה צורמני למדי ואני רציתי לאטום את אזניי. הוא מלמל משהו בשקט וסגר את הטלפון. "אולי תסביר לי מה הולך פה?" אמרתי בנימה קצת כועסת, אבל הוא לא הגיב ושוב שתק. אני שונאת את השתיקות האלה שלו. תמיד שותק. יש לך משהו להגיד, תגיד, תסביר, אבל אל תשתוק. נמאס לי, לא ידעתי מה לעשות ועברתי לחדר השינה. חשתי עייפות נוראית והחלטתי להמשיך ולנמנם, מה יש לי לעשות כל היום, במילא חופשה, וכך עשיתי. התעוררתי לצלילים צורמים של אנשים רבים. השתגע הבחור, מסיבות הוא עושה לי באמצע היום.  משהו קורה לו, זה בטוח. אבל מה, אלוהים יודע. קמתי שוב מהמיטה ונעתי לעבר הסלון, אנשים רבים היו שם, חלק הכרתי וחלק לא. שכנים חברות שלי, משפחה שלי, חברים ומשפחה של משה, הילדים, הנכדים. יופי, יופי, עורכים מפגש ולא מספרים לי. רגע…חשבתי לשנייה קלה, אולי יש לי יום הולדת והשובב הזה החליט להפתיע אותי. איזה מצחיק, וואלה הצליח הפעם להפתיע אותי. החלטתי להתלבש קצת יותר הולם. נגשתי אל הארון והבטתי עליו. פתאום חשתי מן 'חלושס' כזה ולא מצאתי את הכוחות לפתוח מגרה או לקפוץ גבוה אל הקולבים. יצאתי אל הסלון ככה, איך שאני, עם חולצת טריקו ומכנס קל. הלכתי לאט, אף אחד לא שם לב אלי, גם האווירה לא היתה כל כך של יום הולדת או משהו כזה. פניהם של המוזמנים ושל משה לא היו בדיוק חגיגיים ועליזים, כפי שמתבקש. עמדתי מולו, מול משה כמובן, הבטתי על פניו האפורים. הבנתי שהבחור עצוב. שמעתי מלמולים שהלכו והשתתקו, משהו דומה להנמכת ווליום ברדיו. השקט הלך והשתלט. האמת היה נעים השקט הזה. פתאום הרגשתי סחרחורת, שוב לא אכלתי כמו שצריך, אין דבר, אשתה קצת מים, טוב אשתה אחר-כך, קודם אלך לשכב קצת. שמשה יביא לי כוס מים, 'משה' קראתי לו. הוא לא ענה. אני חייבת לנוח. נגשתי למיטה, האמת שבקושי הצלחתי, לבסוף זרקתי את עצמי על השמיכה ונרדמתי סססססססס……..

מודעות פרסומת