אורחת על ארבע

נורית

3. היא חזרה בלי הקולר האדום שהולם אותה. נראתה כאילו ערומה. שאלתי אותה היכן השאירה אותו. "עזבי את הקולר, העיקר…יש אוכל?" כך בערך היא שואלת כל הזמן. כאשר הגיעה לכאן לפני כחודש, שמנו אותה במקלחת. לא כדי שתתקלח אלא כי הוא חדר מספיק גדול עבור כלבונת שלושים ס"מ. שם תוכל להטיל את מימיה ושאר שאריות ושם בפינה תוכל לנוח בוילה שלה ועוד דבר, אוכל לא חסר.
מהר מאד הבנו שהיא אוכלת ללא הפסקה. החבילה הקטנה הזו הגיעה בלי המנגנון שאמור לעצור אותה, לא קיים. מלאת תאווה בלתי פוסקת (מכירה כמה כאלה…לא חשוב). הרחקנו את האוכל ממנה, סגרנו אותו בכספת ומדי פעם קיבלה חופן קטן להרגעת הרעב.
לימים היא יצאה מהמקום המרווח הזה ועברה למתחם אחר, יותר גדול. כדי שתוכל לפזר היטב את יציאותיה. במקביל אנו עובדים על נסיונות רבים לאלף אותה ולחטוף דלקת ראות.  בבוקר, כאשר יוצאים מוקדם מהשמיכה, צריך לרוץ מהר ולהוציאה החוצה. לפעמים זה עובד ומצליח. אלא שהיא מקצרת תהליכים ועושה את צרכיה על הדק. עוד כמה ס"מ ותעשי את זה על הקרקע הפוריה של העמק, אמרנו לה. אבל היא בשלה, מעדיפה על עץ טוב. ככה היא אוהבת את זה.
מהות חייה זו אכילה, כבר אמרתי. הוצאנו אותה מחדר האמבטיה אבל הרפלקסים שלה מובילים אותה לשם כאשר היא רעבה וגם כאשר היא לא רעבה. "בא לי לנשנש משהו", היא אומרת. כאשר נכנסים למקלחת או לשרותים או להתלבש, אנו מלווים במשמר כבוד. הגברת יושבת ומחכה. "יש לי את כל הזמן שבעולם, תמצאי לך את הזמן ותביאי לי מהגרגירים האלה מהצנצנת, אחר-כך, אלקק את הרצפה כדי לאסוף את השאריות ואחר-כך אמתין למנה הבאה". אני עומדת בפתח המקלחת, מביטה לעברה ורואה יצור קטנטן עם אופי ענק. ראשה מוטה הצידה בנסיון להקשיב אם המילה 'אוכל' תשתרבב לשיחה, מוכנה לשבת בסבלנות ולחכות לתענוג. איזה אורך רוח, כמה סבלנות, כמה דבקות במטרה. הלוואי עלינו עם ישראל. לעיתים אני מחליטה שלא תקבל אוכל ועליה לצאת. אני מרימה את קולי ואומרת בעדינות תקיפה:"החוצה, אין אוכל!" היא מבינה. היא יוצאת כאשר הראש כל הזמן מופנה אחורה, שמא אתחרט תוך כדי מלמול ממורמר של "בסדר, בסדר, יוצאת, מה את צועקת, תגידי יפה ואצא…"

2. האורחת הזו, שמה נורית. ויסלחו לי כל בעלי השמות הגזורים מהשם הזה. לא אני קבעתי את שמה כמו כל השמות בבית. עבורי היא כלבה קטנה, מלאת מרץ ילדות בלתי נדלה. אוכלת הכל (לאן נכנס כל האוכל הזה). היא לא בדיוק אוכלת, היא שואבת. כאשר אני חותכת את סלט הצהריים היא גורסת בהנאה את קצוות המלפפון המיותרות וטוחנת במהירות את פיסות העגבניות המיותרות כמו גורס מזון בכיור ואחר-כך מביטה למעלה ושואלת אם יש עוד. אנינת טעם, היא לא.
בימים אלו אנו מנסים לחנך אותה לעשות את צרכיה בחוץ. יש לה חוץ בשפע, אבל לדידה, המקום הטוב ביותר ליציאותיה, הוא הבית. לכן, בבוקר היא מקבלת את ארוחת הבוקר ו'הופ', מעיפים אותה החוצה. בתחילה היא המומה, רק לחצי שנייה היא המומה. לאחר מכן עושה את כל שביכולתה להסביר לי למה היא צריכה להיכנס. היא בוכה ובוכה ומיללת, ומטפסת על הזכוכית, מקפצת על שתי רגליה האחוריות, אם מסתכלים טוב אפשר לראות את מקורותיה 'הלמורים'. הולכת ובאה ושוב ושוב.וכאשר אני חושבת, שכבר מצתה את העניין, סיימה את צרכיה בחוץ ועתה רוצה להיכנס, אני מכניסה אותה. אבל, מה שקורה בעצם הוא אחרת. היא נכנסת, מחפשת מקום טוב לעשות זאת ומשאירה על הרצפה שלולית גדולה. מביטה לעברי במבט מתנצל:"מה רצית שאעשה, לא נתת לי להיכנס, התאפקתי הרבה זמן, למה את מצפה?"
עכשיו לכו תסבירו לה את הרעיון.

*******
יש לנו אורחת על ארבע. חדשה. קטנטונת 30 סנטימטר לא כולל זנב. יפה להחריד. שחורה ומבריקה. סבתא שלה ג'ק ראסל ואבא שלה בולדוג צרפתי. שושלת יוחסין מכובדת. צרפתי, לא סתם. היא פה לזמן קצוב עד שמישהו ייקח אותה. בעצם ביתנו משמש כטרמינל. כולם מתלהבים אבל חוששים לקחת על עצמם אחריות ליצור המתוק הזה. הבעייה שהזמן מחבל ברעיון. אסור למשוך זמן. היא כזו מעצבנת. היא רצה מקיר לקיר בנחמדות של צעירים. לועסת כל דבר. מעבירה דברים ממקום למקום. מתקיפה את החיות שדרות פה. החתולה האגואיסטית שונאת אותה וכל הזמן צועקת כלפיה שלא תעקוב אחריה. ורד הפינצ'רית, גם איבדה סבלנות ושואלת אותי כל הזמן מתי באים לקחת את הייצור הילדותי הזה. פשוט נטע זר. מלאה בחדוות נעורים. מצחיקה ומתוקה להחריד. שיקחו אותה כבר.

כמדי יום אנו יוצאות לטיול קצר בצהריים. הודעתי לורד שאנו יוצאות ואמרתי לה שניקח את הקטנה איתנו. היא לא ששה לעניין אבל לא כל כך היתרתי לה להחליט. פניתי לקטנה והודעתי לה שהולכים לטייל. לקחתי את הרצועה האדומה וקשרתי אותה לצווארה. היא לא התנגדה, להיפך, קפצה על המקום בשמחה ובקוצר רוח.  ורד הביטה עליה בתיעוב, הפנתה את ראשה החוצה ורצה לפנינו כאשר מדי פעם בודקת אם אנו עדין מאחור. יצאנו. מזג האוויר היה נעים, חמים ורך. היא עצרה לכל דבר חדש. הריחה כל דבר.בעיקר קקי של אחרים. בחנה את המראה, שוב הריחה, בדקה מהיכן וממי זה, מה אכל וכו'.  עצרתי, הנחתי לה לבדוק ולעשות סקר ראשוני. הלבשתי לה את הבגד שסרגתי והיא נראתה כמו נמר. נמר קטן, קטנטן. עברנו ליד הבית של סבתא שלה. הן עמדו זו מול זו בתדהמה וסקרנות. בעצם מעולם לא ידעה על קיומה ולא ראתה אותה בחיים (בערך חודשיים). סבתא שלה שמחה לביקורי ורצה לקראתי כדי שאלטף אותה. עצרתי לשנייה, העברתי ליטוף ושאלתי לשלומה. היא לא ענתה רק עברה למנח שכיבה על הגב וביקשה עוד. הקטנה משכה אותי הלאה, היו לה עוד כמה מוקשים להריח. התנצלתי והמשכתי בדרכי. מרחוק הביט עלינו אחד שחור וגדול. הוא הראה נכונות להתקדם לעברנו. זה לא נראה טוב וגם לא בדיוק מצא חן בעיננו. אנו לא מכירות אותו ואין לנו כל עיניין איתו. גם ורד לא אהבה את הכוונה שלו, ולמרות גודלה היא יודעת היטב כיצד לשדר כוח. בצעדים מדודים אך נחושים קרבה אליו לאט ונמוך. הוא נעמד לשנייה, חשב לרגע שבעצם, מי זו הקטנה הזו שמאיימת עלי, סתם זקנה, והחל לרוץ לעברינו כאשר הוא עוקף את ורד כמו כדורגלן מוצלח. גם את זה ורד לא אהבה, דלקה אחריו והתקיפה אותו כאשר היה ממש קרוב אלינו. השחור הזה התאהב בקטנה. לא יודעת למה, אבל משהו הזכיר לי איזה זמר…טוב, לא משנה.  הוא רצה משהו ממנה שלא יכולנו להתיר לו. היא החלה לצרוח בפניקה כאילו מישהו נשך אותה, הרמתי אותה מהר על ידי והפניתי לו את גבי. הוא לא ויתר ותוך כדי נביחות, תקף אותי. תפס בחולצתי וניסה לקרוע אותה ממני. חוויה מעניינת, מעולם לא חוויתי מישהו שמנסה לקרוע ממני את החולצה. מה הלאה, לאן נגיע? ורד קפצה עליו באכזריות של דוברמן ותקעה בו את שינייה הזקנות. הוא נבהל. היא נבחה אליו וצעקה לו שלא יעז להתקרב. נסיון כושל נוסף והחלטה של נסיגת הכוחות לעבר ביתו, מרחק שלושים מטר מאיתנו, תוך כדי גרגרורי איום של ורד כלפיו. חששתי שהוא יתקיף את ורד האמיצה, הרמתי אבן וזרקתי לעברו. האבן פגעה בגופו והוא ברח. חייכתי לורד ואמרתי לה, שכנראה עדין יש סיכרוניזציה  בין היד לעין. ורד חייכה בסובלנות ונתנה לי להרגיש שאני זו שהברחתי אותו. המשכנו בדרכנו כאילו לא קרה דבר. הקטנה בזרועותי המשיכה לרעוד בבהלה. לקחו לה מספר דקות עד הפניקה הבאה, בעיקר משום שכל הילדים שירדו מהאוטובוס התנפלו עליה בהתלהבות. ילל'ה, שמישהו ייקח אותה כבר. עוד מעט לא נוכל להיפרד.

מודעות פרסומת