נפלאות

 1006197_10200959847251354_1292551811_n

הלוואי והיתה לי מורה כזו

"את מקשיבה לי?"

שקט, היא לא עונה. מביטה בעינייה הגדולות והיפות מבעד למשקפים ולא עונה. היא מקשיבה, אבל לא לי. אני מביטה אליה ובוחנת את פרטי פניה, שבעצם די דומים לאחיה ובכל זאת שונים. מדי פעם פינה בשפתיה מתרוממת כאילו שואלת 'מה הולך פה?' כמה מעניינת הילדה הזו, כמה היא רוצה להצליח. היא רוצה הכל. היא לא מפסיקה לרצות. בעודי מהרהרת בילדה הבועטת הזו, שלא מוותרת לעצמה בדבר, היא פונה אלי וצועקת: "נו…". כמעט כמו סטירה שמנערת אותי ממחשבותיי.
אני מחייכת אליה ושואלת: "נו, באמת נו, אני מחכה לך".
היא מסתכלת עלי ומחייכת. באה אלי בטענות, שאין לה זמן ויש לה מבחן ביום חמישי והיא לא תספיק. הצעתי לחזור על כל מה שקראנו ביחד. פרקים א, ב', ג'. היא מנסה לחזור על מה שקראה תוך כדי דפדוף. מחפשת רמזים באוסף המילים, שמונחים לה על הדפים כמו עדשים קטנות ושחורות. אני שואלת שאלה כדי למקד אותה. היא מוציאה מילים מהר בלי קשר כדי להרגיש, שאכן נעשה פה מאמץ מצידה. היא רוצה, רוצה מאד, רוצה מאד מאד. אני ממקדת אותה בשאלות ורמזים כמו מאמן האבקות הצועק לעבר המתאבק שלו הוראות לתוך הזירה.

מהצד ממלמל מישהו את התשובות לשאלותיי. אני מבקשת ממנו להפסיק כי זה מפריע לה. הוא צוחק והולך לשחק בלגו. אבל, גם משם הוא עונה את התשובות והיא חוזרת אחריו בשמחה. מיד היא מבינה, שעשתה טעות ומתחילה לצעוק: "הוא מפריע לי, בגלל זה אני לא יודעת…".  אמרתי לה שהיא חייבת לחוות את חווית הנבירה במוח ומציאת התשובות, משום שהיא כן יודעת אותן, ובמבחן היא תתבקש לעשות זאת.
"נו, אז תשאלי אותי, נו כבר, אין לי הרבה זמן עד המבחן ואני לא אספיק, נו כבר…"

אני שוב שואלת את אותן שאלות ששאלתי קודם, הפעם מכיוון אחר משהו כמו : "אם היית עושה משהו רע, והיית יודעת שתענשי על כך קשה, מה הדבר הראשון שהיית עושה?"
והיא בוהה בי ולא מוצאת את התשובות. ואני מחכה ומחכה. אני נותנת לה רמז ואז היא קופצת בשמחה גדולה: "הייתי בורחת??"
הרגשתי שהגעתי אל הנקודה האבודה שלה. ואז אני מהר עוברת לשאלה הבאה "אז מה לדעתך עשה משה כאשר הוא יודע, שפרעה רודף אחריו כי עשה מעשה שאסור לעשות?" היא צוחקת באושר וענתה כי ברח למדיין. והיא עדין מרוכזת ועונה לעניין וכך אני מצליחה להשחיל עוד שתי שאלות ולפתע המעיין יבש. היא שוב במקום אחר, מקשיבה למישהו שקולו גבר על שלי.
אני מניחה את ידי על כתפה ושואלת שוב. אבל , נראה לי שדקות הבאות יהיו אבודות. החלטתי לחכות לתחנת הריכוז הבאה. קמתי להכין כריכים עם שוקולד לחברה. אני שואלת מי רוצה וכולם, משום מה, קופצים. באותה המולה היא מתעוררת וקוראת לי לשוב מהר למקומי כי אין לה זמן והיא לא תספיק. אני מבקשת ממנה להתאזר בסבלנות, ולאחר שהגשתי לכולם את הכריכים חזרתי אליה. היא חייכה והחלה לדפדף בספר. "יש לי שאלות בחוברת". היא אומרת. שמחתי ואמרתי, שזה ממש יכול לעזור לנו להתרכז בחומר לקראת המבחן.
"את חושבת שאספיק?" היא שואלת בדאגה. הבטתי עליה. חשבתי כמה יגיעות מתייגעת זו. ממשיכה במאבק הזה יום יום. להתמודד עם צורת למידה, שהעולם כפה עליה. היא יודעת הרבה על הכל, אבל לא בדרך הזו. הכל בא לה בדרך אחרת. הכל היא קולטת, מה שחשוב ומה שלא חשוב, והרי כולנו כך. דבר לא נעלם ממנה. רואה ומרגישה כל דבר. היא תצליח, אולי לא בדרך שכולם עוברים, אבל בדרך שלה, בטוח!
אני מביטה עליה הרבה זמן ובוחנת את התנהלותה. הביקורת העצמית שלה גבוהה. שום דבר ממה שהיא עושה, כמו כתיבה או ציור, דבר לא עובר את מבחניה הקשים, הכל בלתי נסלח. היא רוצה הכי יפה, הכי טוב. המתח הזה, מפריע לה לחשוב ומונע ממנה להשתפר. כי אם אי-אפשר להיות בשלבים הראשונים, הקשים, המתלבטים, עם הטעויות הגדולות, שמשם מתקדמים, מתקנים ומתקדמים, לעולם לא תוכל להיות בפסגה שהציבה לעצמה. מה עושים?
-"נו, אני לא מספיקה, בגללך!" היא קובעת בנחרצות ואני מחייכת. הרגשתי שהגענו לתחנת הריכוז הבאה, בה יתכן ואצליח להכניס עוד פסקה קטנה בסיפורי התנ"ך.

בשלב מסוים עצרנו הכל ויצאנו החוצה. הילדים אספו מכל הסביבה חפצים, שאחרים זרקו ובנו לעצמם מחסה עם כל השכלולים. שם היא היתה המובילה. שם היא אומרת מה לעשות וכולם נשמעים לה. אני רואה אותה סוחבת אריח קרמיקה גדול, בקושי צועדת אבל מתעקשת להעבירו. "זה הפרקט שלי!" – היא מודיעה לנתיניה. הם מסכימים, אף אחד לא מתמרד. היא מצווה עליהם לשים את השולחן המפואר במקום הזה! עליו יונחו אריחי הקרמיקה (שקיבלו את השם החדש 'פרקט') ועליהם יונח אגרטל ובו פרחי בוגונביליה מהחורשה הקרובה. כולם עפים לכל עבר, כדי להביא עוד חפצים וגרוטאות.  מישהו רוצה להעתיק את האימפריה למקום אחר. זה לא מוצא חן בעיני המנהיגה, אשר מיד מודיעה שהיא פורשת עם החפצים שלה. היא 'מחרבת' את השולחן, לוקחת את אריחה הקרמיקה ומודיעה, שהם שלה והיא הביאה אותה.
נראה לי שאף אחד לא הרגיש בחסרונם והם מניחים לה לפרוש. אלא שאין לה לאן להעביר אותם והיא מביטה בחבורה, שנדדה למקום אחר, שם יצרו מבנה חדש מעניין.
-"טוב, אני אביא לכם את האריחים, אבל…" והיא מתנה זאת במשהו שלא הצלחתי לקלוט. גם בזה לא היתה להם בעייה, והם הסכימו.
ושוב אותו תהליך בו היא מביאה את אריחיה איתה ומתחילה לפזר פקודות. מזלה, שאף אחד לא מתקומם, ככה אנחנו הנתינים…

מודעות פרסומת