שדה שיבולים

DSC_0192

לובה קוצרת לאלומות בטרם יעלם השדה

שדה השיבולים מול ביתי, מחכה לקוצרים. הכל מצהיב ואפילו כבר צבע החום וכמעט מכוער מתחיל לפגום פה ושם בים הגואה הזה. הרוח של הימים האחרונים נושבת מעליו ויוצרת גלים מקסימים. אפשר לשבת שעות ולהביט בשקט בשקט במרחב הצהוב חום הזה.  שלא יגמר. הימים האלה קצרים מאד. הרי השדה הזה לא ישאר לנצח. יש לשבת ולהינות מהמראה כל עוד הוא פה. ראיתי בהוולדו, צפיתי בילדותו, שמעתי אותו גדל מדי יום, אורחים (נחשים, עקרבים, עכברים, אנשים) באו והלכו ממנו, חלקם ביקרו גם אצלי בחצר ובבית. תמונות הזהב היפות, שהשתנו מדי יום נחרטו בזיכרון שלי ובמצלמה. תמונות שדה אלו הצטרפו לעוד הרבה צילומים, שעיקר הרגש וההנאה מושקעים בלחיצה על מתג הצילום. אחר כך, צופים בהם ובוחנים אותם מבחינות מקצועיות, אור חושך, צבעים קרים חמים, חדות. ולבסוף חושבים מה אחרים ירגישו/יחשבו עליהן. אבל העיקר העיקר והחשוב ביותר זה הרגע הראשון בו רואים את הנוף ורצים להביא מצלמה. מעניין מה היה פעם, כאשר לא היו מצלמות. מה חשבו והרגישו אז? אני מניחה שאותו הדבר. רק בלי להנציח זאת כל הזמן. ובלי להאריך את החוויה מעבר למצב הטבעי שלה. היה  דווקא נחמד.

שדה השיבולים הרומנטי הזה מחכה לקוצרים. ציפיתי לאיכרים של 'ברויגל', לבושי מכנסיים רחבים, בצבעים חומים וצהובים. חיכיתי לחלוצים של א"י, לבושי לבן חובשי כובעים ומטפחות לבנות. אבל הם הגיעו בצורת מפלצת ענקית. שמעתי רעש של מטוס נגרר על סף ביתי. יצאתי החוצה בבהלה וראיתי קומביין ענק מגלגל את שיני המתכת האדומים שלו ומתכונן לנגוס בשדה היפה שלי. לצפות בזה, זה כמו לצפות בהרס. כואב, ואולי חדש מפני ישן, ואולי השלמה עם התהליך הטבעי של החיים והרי לא לשם כך התכנסנו? הרי השדה נועד כדי שישתמשו בו ולא כדי לספק את תענוג תמונות הטבע שלנו בעולם.

אבל משהו אחר בטבע עצר את המפלצת, לא אני, בחיי שלא אני. המפלצת נסעה קצת לאחור, קצת לפנים, גלגלה שיניים ועצרה. והיא עצרה ממש ליד המרפסת שלי. לאחר מכן, הורידה ראשה הענק, נאנחה בכבדות ועצמה את עיניה. "תעירי אותי כאשר יתבהר" צעקה לי בנחירת תבוסה.

חייכתי ונכנסתי הביתה. שתחכה לה…

מודעות פרסומת