פינה לזכר יצחק ג'יבלי, ג'יבלי הקטן

13/04/2013

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%92'%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%99

http://www.202.org.il/Pages/tagmul/peulot/azun.php

זהו עמוד בספר זיכרונות מ- 14 אוגוסט 1965. כנהוג באותם ימים, ילדים היו מוסרים את ספר הזיכרונות שלהם לכל אדם שהכירו, כאשר העריכו וחשבו שיהיה זה מן הראוי לזכור הוא אותם והם אותו. באותה שבת ביקרנו, הורי אחי ואנוכי אצל משפחת נחשון, שם היינו מבקרים מדי שבוע ובאופן קבוע, כי כך היה נהוג. אצל משפחת נחשון המיתולוגית מחולון (מול בית האבות), התארחו רבים וטובים, והיה זה במושגים של היום, מעין מועדון סלב, שבו אפשר היה לפגוש אנשים מעניינים, מנהיגים, אנשי רוח, ילדים של, ועוד. היו שבתות בהן הבית והחצר היו הומי אדם, מבוגרים וצעירים. מתחת לעצי ההדר והגוייבה ישבו, התהלכו, דיברו, אכלו, שרו וצחקו מהבוקר ועד הערב. ועדין לא הזכרתי את ערבי השירה, את הקומזיצים הגדולים ואת הטיולים. שפר גורלי שהייתי זנב לחבורה תוססת זו וילדותי מעוטרת בסיפורים לעיתים עצובים ולפעמים מצחיקים.

את ג'יבלי אני זוכרת כאדם חייכן, רזה וקופצני. תמיד דיבר וצחק. הגימגום שלו היה חינני ומסקרן בעיני. מעולם לא שאלתי למה הוא מגמגם, לא היה צורך, זה הגיע לאוזני במילא, בדרך מקרה כאשר אמא הסבירה למישהוא, שזה כתוצאה מישיבתו בשבי הירדני… די בהזכרת השם 'שבי ירדני' כדי שאחריו היה יגיע מן שקט כזה של מבינים. גם אני שתקתי והבטתי בפניהם של המאזינים להסברה של אמא. אחר כך בדרך כלל היו מופיעים הסיפורים אודות הפלמ"ח, יחידה 101, רחבעם זאבי, פלמ"ח, אריק שרון, יחידת הערביסטים, הסלע האדום- 'אלה איסטור', על 'פטרה' אסור היה לדבר בקול רם. את זה היו אומרים בשקט, כאילו דברו על מחלה. ללא ספק היה מרשים. עצם ישיבתי במחיצת הנשים, ספקה לי את כל הידע הדרוש אודות מקרים, אנשים, אירועים, כולל הסברים פסיכולוגים, נסיבתיים, היסטורים וכל מה שנקרא, 'האוניברסיטה של החיים'. הישיבה בשמש חורפית, תחת עצי ההדר, אכילת מיני תקרובת כמו 'ג'עלה', ג'יחנון, עוגות שוקולד, תפוזים מהעצים או מארגזי התפוזים עטופים בנייר פרגמנט חצי שקוף עם חותמת JAFFA (שהיו מיועדים כנראה לייצוא ואל הבית היו  מגיעים בדרכים לא ברורות). כל אלה זכורים לי כמתיקות של ילדותי בחולון. הישיבה היתה נמשכת עד שעותיהן האחרונות של קרני השמש. אז היו קמים קבוצות ויחידים, נפרדים מהיושבים בחיבוקים ונשיקות, מתקדמים לעבר הבית, אומרים שלום גם שם, עוקפים את הבית ויוצאים מסביב, עומדים עוד חמש דקות בכניסה המקורה, מתקדמים לעבר שביל היציאה תוך כדי דיבור עם בעלי הבית וחבריהם, עומדים עוד קצת ליד מדרגות הבית הפונות את הסימטה הקטנה, שוב מחבקים ומנשקים ואחר כך מתארגנים במכוניות ונפרדים בקושי, תוך כדי נפנוף ידיים.  שהותי במחיצתם יחד עם קהל הילדים המתרוצצים הבטיחו לי חוויות ילדות מעניינות. 

ספרי זכרונות מעין אלו מוצאים כאשר עושים סדר במקומות שכבר הרבה זמן לא ראו אור. חשיפה נעימה היתה זו עבורי ועבור הספר. בקשר למילים שנכתבו, ובכן…חלק התקיים. שרת החוץ, שהפכה לימים לראשת ממשלה, הפכה למעין פסיק גדול מאד לאחר מלחמת יום הכיפורים. אני, לא הפכתי למשהו יותר מגולדה, בעצם לא גדול מהרבה אנשים. ובנוסף גם לא הייתי יפה כפי שהובטח לי בספר הזכרונות… טוב, אולי יותר יפה מגולדה, אבל זו לא חוכמה, כל אחד יותר יפה מגולדה.

ניווט ברשומות

← אומץ ותושייה, אחד ממליוני סיפורים

שדה שיבולים →