. ילדות בברה"מ

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. שעת ערב בכפר כרוחלווו (krochlovo) לא הרחק מהעיר פרם (Perm), יום נסיעה בשני אוטובוסים, שבהרי אורל. הימים ימי אוקטובר קרים 1960. הטמפרטורה צנחה לפני כחודש ועתה הגיעה לאחת עשרה מתחת לאפס. השלג מצפה יפה יפה כל פינה מאוזנת בשכבה עבה, שנראית כמו קצפת ומשווה לאזור מראה צח.

כבר אין סימן לשיחי הירקות, שמילאו את החצר הקטנה סביב הבית. ההכנות לחורף שגרתי כזה נערכו לפני כחודשיים והן כללו הכנת עשרות צנצנות של ירקות משומרים, כמו תפוחי אדמה, כרוב, גזר, סלק, כרוב, תפוחי אדמה, גזר, כרוב…ומיני שורשים כמו גזר, תפוחי אדמה, סלק… מזון דל זה יישמר במרתף וישמש היטב עד בוא האביב. לאחר הכנת צנצנות מעוקרות ואטומות אלה, אי אפשר למצוא בשוק דבר. לעיתים נראית מוכרת קשישה, הלבושה ברוב פריטי הלבוש שיש לה בארון, יושבת על ארגז עץ, מולה מן דרגש מאולתר, עליו היא מניחה גזר מצומק, שורש לבן כלשהו מצומק אף הוא אולי של סלרי שנותר במקרה בגינתה בצירוף עוד צמח לא ברור ושלושת החלקים האלה קשורים בחוט ברזל דק וחלוד. ערכות קטנות להכנת מרק. כמה קשה האדמה. כמה אכזרי הוא החורף במקומות אלו. אם יתמזל מזלה, תמכר הסחורה מוקדם בבוקר והיא תוכל לחזור לביתה להתחמם קצת. אם לא, תצטרך להישאר כך עד שעות אחר- הצהריים הבלתי נסבלות ואז תימלט עם סחורתה הדלה לביתה ותנסה שוב למחרת. בימי הקיץ הנעימים הצליחה למכור את פרי האדמה במחירים סבירים. עתה, אם רק היה אדם אחד שיעצור לשנייה, בשוק העלוב שרוב חנויותיו ודוכניו סגורים, אולי היה שם לב שיש פה מוצר קטן וחשוב לעין ערוך עבור המרק שלו לערב. עיניה של האישה מביטות לצדדים בחיפוש זוג עיניים להתפס עליהן. אבל, עתה כולם סגורים בבתיהם ומכינים עצמם לחורף ארוך וקר, שיימשך עד חודשי האביב המאוחרים. אנשים לא מסתובבים בחוץ כבר משעות הצהרים המוקדמות, אלא אם כן צריך לסלק את ערמות השלג מסביב לקירות הבית והכנסה, לנקות את הזכוכיות מבחוץ, להכניס עצים להסקה, או לרדת למרתף כדי להביא משם משהו כמו… צנצנת ירקות משומרים. בחוץ דממה. אפילו בעלי החיים נמצאים תחת מחסה מוגן מרוחות ושלג.

השעה שש וחצי בערב על פי המבט האחרון, שנשלח לעבר שעון הקיר. הבית כבר אורגן לקראת החורף האכזרי והמחיצות נסגרו. עתה כל חיי הבית יתרכזו בחדר אחד וסביב תנור גדול. המיטות הונחו צמוד לקירות וכל הההוויה תהיה מיטה, תנור, שולחן, תנור, אוכל, תנור. אוקטובר הוא חודש המכין את הנמצאים בו למה שעומד להגיע בינואר. כאילו אומר: "חכו, חכו, זה עוד כלום".

הרוח לא נושבת ועלה לא נושר. האור הבוקע מחלונות הבתים המצטופפים סביב הדרך הראשית של הכפר, משמשים כתאורת רחוב. בבית שלווה דוממת.  סבא איבן וסבתא קטייה יושבים לאכול את ארוחת הערב שלהם, תבשיל מהביל של ירקות מבושלים ופרוסות עבות של לחם לבן שזה עתה יצאו מהתנור. הבית חם ונעים. וכאילו דבר לא משתנה רק תיקתוק שעון האורלוגין הקטן, הניצב במרכז הקיר של החדר הגדול, מסמן את הזמן שחולף. השקט נקטע על ידי חריקה חרישית של כסאות, רחש שאיבת התבשיל אל הפה ופצפוץ קליפת לחם טרי. שלווה מוחלטת. כבר דיברו על הכל. שניים שיושבים ויש להם אחד את השני. כמו תאומים ברחם אימם.  שקט עמוק של שעת ערב באזור נידח נשמר לאורך הארוחה כאשר לפתע נשמעו בחוץ צעדים המועכים שלג טרי. צלילים כאלה נשמעים היטב גם מעבר לדלת עץ עבה ועליה וילון כבד לשמירה על חום הבית.  הזוג זקף את אזניו להיטיב לשמוע, שמא היו אלה רגליו של אחד השכנים, אך לא. זה נשמע להם יותר כמו צעדים מהירים כשל חיה עם כפות רגלים קטנות. הזוג נדרך וציפה להמשך. כף האוכל הונחה בעדינות כדי לא ליצור רעש מיותר וציפתה. הצעדים התקרבו לעבר הבית. בשקט כמעט מוחלט  באזור זה, כל רחש, כל נשימה נשמעה היטב. ואכן הנשימות לא אחרו להגיע וגם הצעדים על שלושת המדרגות העץ, המובילות אל דלת הכניסה. האורח לא חיכה להזמנה, לא הקיש על הדלת ולא ציפה לתשובה, אלא ניסה כמה פעמים להוריד את הידית עד שנענתה לו, ופתח את הדלת לאט לאט בחריקה אופיינית של ציריה. 

קטייה ואיבן קפאו על מקומם. הם הביטו לעבר הדלת, שנפתחה לאט וליבם הלם למרות רצונם להשתיקו. גם הוילון בצבע בורדו דהוי הוסט בקושי. הפה נפער בבהלה והפתעה. בשנייה הראשונה הביטו לעבר הדלת ומבטם נתקל בחשכת הלילה, שנתגלתה להם מבעד לדלת.  אך משהורידו מבטם הבחינו בלובה הקטנה, שעמדה מחייכת. ילדה קטנה כבת שש, צמות בלונדיניות ארוכות ומבריקות, עיניים בורקות זוהרות, לחיים אדומות מהקור של חודש אוקוטובר וחיוך ענק מלא שמחה. היא הניחה את המזוודה הקטנה, שבידה ורצה אל סבתה לחיבוק חזק.

סבתא קטייה ראשונה נרגעה מהתדהמה וזינקה מכסאה, כמה שסבתא מסוגלת לזנק, לעבר החיבוק של נכדתה הקטנה והאהובה, שאך לפני שנה עזבה עם הוריה את הכפר ונדדו לעיר אחרת מרחק יומיים נסיעה. היא הרימה אותה ושקעה את ראשה בצוואר הילדה כאשר דמעות החלו לזלוג ולהרטיב את מעילה הקטן. גם סבא איבן, שההתרגשות אחזה גם בו קם מכסאו ועמד מול המחזה והיה מלטף בידו את ראשה של הילדה תוך כדי מחשבה, שהנה אימה של לובה תגיע אחריה. הוא ניגש אל הדלת והציץ החוצה. ושוב התמונה החשוכה חסמה את מבטו והוא לא יכול היה להבחין בדבר מעבר לאלומת האור, שנשלחה מהבית וסימנה מלבן אור על השלג ולא מעבר לזה. הוא תהה לפשר העניין והקשיב לשאלות זוגתו. "איפה אמא?" הילדה ענתה בפשטות שאמא בבית. סבא וסבתא הביטו עליה בתדהמה ואחר כך אחד אל השני. "מה זאת אומרת בבית?"

Map_of_Russia_-_Perm_Krai_(2008-03).svg

מחוז פרם, הרי אורל, רוסיה

 

2. "בבית" חזרה ואמרה לובה בפשטות. "ואמא שלחה לך את החבילה הזו". והיא התכופפה לעבר תיקה הקטן, פתחה את שני האבזמים והוציאה חבילה קטנה עטופה בנייר חום, קשור בגומי ישן. סבתא לקחה את החבילה, שמה בפינת השולחן וחשבה, שעדיף שהילדה קודם-כל תאכל משהו כדי להתחמם, אחר-כך תישאלנה כל השאלות.  הילדה היתה רעבה וצמאה וביקשה מים. היא נגשה לפינת המטבח ולקחה לה כיסא, שעמד בצד למקרה ויבוא אורח. הכיסא הכבד נגרר ברעש עד לשולחן ולפתע האווירה השתנתה. הכל קיבל ברק נעורים. כאילו משהוא שפך מים על פסיפס עתיק והצבעים התחדדו והצלילים גברו וחבטו בקירות הרדומים. משקט מוחלט, קלחה שיחה ערה בין השלושה. לובה התיישבה על הכיסא והחלה לדבר במרץ כאשר היא מסובבת את ראשה פעם אחת לעבר סבא ופעם לסבתא, שמזגה לה מרק ירקות נהדר והניחה לפניה על השולחן. לובה החלה לאכול במרץ והשניים הביטו בה בהנאה. אין דבר יפה יותר מלראות אדם צעיר ורענן אוכל במרץ.  "אמא אמרה שאני אשאר פה עד הקיץ עד אוגוסט והיא שלחה לכם מכתב". סבתא אמרה שכלל לא הגיע אליה מכתב אבל בטח יגיע. היא שתקה לשנייה קלה ושאלה בדאגה איך היא הגיעה לבד בשעת לילה מאוחרת זו. "נסעתי ברכבת!". סבתא וסבא הצליבו מבטים של שאלה. "אבל את לומדת בבית ספר, לא?" 

3. לובה לא הפסיקה לאכול, היא המשיכה לענות על השאלות תוך כדי לעיסה. לובה, שגדלה בבית סבתה כחמש שנים, הכירה את דרך החשיבה וההבנה של סבא וסבתא ודיברה לאט כדי להסביר. "הלכתי לבית ספר. היה לי קשה. לא הסתדרתי כל-כך . אני צעירה מדי. אז אמא החליטה שאני אצא מבית ספר. ואמא ואבא לא יכולים לשמור עלי בבית כי הם עובדים". לובה הפסיקה להסביר ותוך כדי מעקב עיניהם של הסבא והסבתא וצפייה להמשך הסיפור, בצעה חתיכת לחם טריה וריחנית והכניסה אותה לפיה. היא המשיכה עם פה מלא יותר להסביר:"אז אמא לא יכולה לשמור עלי. אז היא החליטה לשלוח אותי אליכם. אז באתי". היא סיימה בחיוך בתקווה שהבינו אותה. אבל לפי מבטם של הסבא והסבתא הבינה שמשהו פה לא ברור. "אה, כן, ואני אשאר פה עד הקיץ".

סבתא קמה לכיור כדי לשטוף את הצלחות שלה ושל איבן. "אבל איך הגעת לכאן??" שאלה את הילדה. ללובה לא היתה בעיה להמשיך והיא עשתה זאת בסבלנות:"ביום הראשון אמא העלתה אותי לרכבת ונסעתי יום אחד ולילה אחד. בבוקר ירדתי מהרכבת והלכתי לאוטובוס….נסעתי נסעתי, קצת ישנתי והיה לי קצת אוכל בתיק, שאמא הכינה לי, ואחר כך ירדתי מהאוטובוס הזה ועליתי על אוטובוס השני ונסעתי, נסעתי ואחר-כך ירדתי והלכתי מהכניסה לכפר ובאתי לכאן והנה אני כאן". הסבא והסבתא נבהלו מהסיפור ושתקו. הם הביטו על הילדה וראו שהיא די שלמה ודבר לא קרה לה, אבל הרעיון, שילדה קטנה נוסעת על פני היבשת במשך יומיים, מחליפה רכבות ואוטובוסים לא נראה להם הגיוני ורצוי. "וכל זה עשית לבד לבד?" הילדה צחקה ואמרה, שאמה דברה על הרעיון בעבודה. אישה אחת, שהיא לא כל כך מכירה אמרה שהיא גם נוסעת בכיוון והיא תלווה אותה ותוריד אותה בכניסה לכפר ואחר-כך תמשיך עם האוטובוס לדרכה.

גם הסיפור הזה לא כל כך נראה להם, לבד ללכת מהתחנה אל הכניסה לכפר ואחר כך את כל הדרך בחושך, בקור, לבד, ועדין לא הזכירו את הזאבים שיכולים היו לתקוף אותה…שאלות רבות עלו בראש, אבל הם לא שאלו. הם הרגישו, שהם כבר מטרידים בשאלותיהם. יותר מדי לערב אחד. העיקר שהילדה הגיעה בשלום ורצוי שיתארגנו לשינה. 

4. נסיעה מ'סאראפול' ל'פרם' ברכבת.

נסיעה לפרם רוסיה

בבוקר התעוררה הילדה מוקדם. השקט העיר אותה. היא המשיכה לשכב במיטה הענקית, שסבתא סידרה לה בחדר הגדול והיחיד אשר בבית. עיניה נפקחו אך נדרשו לה כמה שניות להבין היכן היא. קולות קירקושיי הכלים נשמעו מהמטבח. סבתה מכינה לה בוודאי את הדייסה שאהבה. דייסה של חיטה עם הרבה חמאה וסוכר. ברגע שהבינה שבעצם אין היא צריכה להתכונן לבית הספר, אותו לא אהבה במיוחד, שהרי בעטיו הגיעה לכאן, עברה למצב ישיבה והביטה מבעד לחלון. סבתא פתחה את התריס האטום במחוץ כדי שקרני השמש תיכנסנה מבעד לזכוכית ותלטפנה את נכדתה בעיקצוצים עדינים. אור השמש שהאיר את פניה הבהירים ושערה הזהוב הקלוע בצמות שנפרמו בלילה, יצר מראה מלאכי כמעט שקוף של הילדה. מבעד לנוף הקר שנשקף מהחלון אפשר היה לראות את הגינה המכוסה ברובה בשלג קל יחסית, מלבד כמה עצים אמיצים שהתעקשו להחזיק מעמד למרות המאבק האבוד מראש בשלג הכבד.

לובה לא התמהמהה הרבה, מיד קפצה מהמיטה הגבוהה, נעלה את נעלי הבית של סבתא, שהיו גדולות ממידתה, אך לא גדולות מדי. לובה הקטנה, שמוצאה משבט ה'קומיפאריאקים'גאים בצפון הרי אורל, ולמרות גילה הצעיר, צמחה לגובה שעומד לעבור את סבתה והיתה זו התקופה הקצרה ביותר עבורה בה היתה נמוכה ממישהו.  היא גררה את רגליה אל המיטבח. סבתא שמעה את חריקות הנעליים וחייכה לעברה תוך כדי הנחת הצלחות על השולחן הקטן. 'נו, איך ישנת?'. הילדה לא ענתה אלא רק חייכה חיוך גדול, שהעיד על אושר ושמחה גדולה לאחר נסיעה כה ארוכה. היה משהו מושלם בבוקר כזה. משהו חדש ויחד עם זאת משהו ישן מוכר וטוב.  סבתא נגשה אל הקולב והורידה משם חלוק צמר מפוספס, אותו הניחה על כתפיה ההקטנות של הילדה. וחזרה אל הסיר הקטן. היא מזגה לשתיהן את הדייסה המתוקה והתיישבה ממול. הילדה רצתה שהבוקר הנעים הזה ימשיך לנצח. כבר הרבה זמן לא חוותה את החוויה הכפרית השקטה הזו רק היא וסבתא. לובה זכרה היטב כמה דברים היא יכולה לעשות אצל סבתא, הכל. היא הרימה את הכף עמוסת דייסת דורה ונשפה קצת כדי לפזר את האדים החמימים שעלו ממנה. אחר-כך הכניסה אותה לפיה וחשה שהגיעה לבית הנכון ולטעם הנכון. כן, לטעם הזה התגעגעה. 

5. בסוף השבוע האחרון של חודש ספטמבר,  אנה שמה לב שמשהו עובר על הילדה. היא ידעה שזה לא מה שצריך להיות. המורה הזמינה אותה. היא הגיעה לבית הספר הענק המאכלס כאלף תלמידים, ישבה ליד חדר המורים וחיכתה עד שהמחנכת תתפנה. בינתיים היה לה זמן להביט על הקירות. בכל מקום אפשרי תלויות היו תמונות גדולות של הדגל הסמוק, צילומים של עובדים שמניפים פטישים גדולים ומכים במשהו. 

ussr_flag

גברים חסונים וגדולים אוחזים דגלים עצומים ונשים יפות עם עצמות לחיים גבוהות ומבט אל עתיד בלתי נראה.  כן, בלתי נראה, חשבה.

103

תמונותיו חרושצ'וב לא נעדרו מהקירות. היה לה זמן לבהות במבטו השמנמן חלקלק ולחשוב על המידע שחשף אודות פשעי 'שמש העמים'. אותו 'שמש העמים' חי ונושם בחייהם של בני הזוג שעה שעה… היא הקיצה ממחשבותיה כאשר הבחינה במורה שעמדה מולה. אחר-כך  הסבה את תשומת ליבה כי : "לובה חולמת בשיעורים, אינה מקשיבה, ובמקום לכתוב היא כל הזמן מציירת. הילדה אינה משתתפת בלימוד וכל הזמן מביטה מבעד לחלון…" הדברים לא הפליאו את אנה. היא מכירה את ילדתה היצירתית, שיכלה לשבת שעות רבות ולשחק, לגזור, להדביק, לתפור, לבנות מכל דבר משהו שאף אחד לא שם לב שזה אפשרי, ולהיות בעולמה שעות רבות. הרגשה דומה וחשש היתה לה כאשר הוחלט כי הילדה תעלה לכתה א' יחד עם ילדי השנתון בגן. כבר אז נתגנב ספק קטן ועיקש כי היא צעירה מדי ובעיקר עדין רוצה לשחק. פיטר בעלה, שבדרך כלל לא מביע את דעתו הרגיע אותה ואמר, שאולי ישנם אנשים, שיודעים יותר טוב ממנה וממנו מה טוב לילדה. בעודו אומר משפט זה, השתתק לשנייה, אחת מתוך מליון שתיקות, בה נזכר בסיפורו האישי ואיתו השאלה 'האומנם?' . לאחר מכן, שקע שוב באותן מחשבות, שאף אחד בבית לא ידע  מהן. ואולי, והיא הביטה על ילדים אחרים, אולי דווקא בבית הספר היא תהנה והסקרנות שבה, תביא אותה להישגים יפים.

לבסוף הוחלט לשלוח את לובה לבית הספר. כל יום שעבר הרגישה אנה שמשהו טעה, או היא או הגננת או המורה, או הפקידה בעיריה, או המפלגה… בכל מקרה צריך לעשות מעשה ומהר. עם הבשורה הזו הגיעה אנה הביתה ושיתפה את פיטר בעלה. אלא שפיטר, גם הפעם, לא ידע בדיוק כיצד יוכל לעזור, שכן מעולם לא נדרש להחליט בנושאים מעין אלו ובעצם בכל נושא אחר. אנה ישבה עם עצמה והחיפוש אחר תכנית חליפית לילדה, לא נתן לה מנוח.  היא היתה צריכה להמשיך לעבוד. על חופשה שנתית או הפחתה במשרה, אין מה לדבר. הילדים הגדולים בבית, אחיה של לובה, לא יכלו לשמור עליה מפני שגם הם היו מסודרים במסגרות לימודים עד אחר הצהריים. לא היה לה רעיון. מה לעשות? לובה בת השש וחצי לא תוכל לחזור לגן הילדים וכמובן לא להישאר בבית, 'לא להקיא ולא לבלוע'. מה עושים? מחשבותיה התרוצצו בחיפוש פתרונות יצירתיים יחד עם האחריות של אחזקת הבית (כולל תיקונים ועבודות חשמל), פרנסה וטיפול בילדים שהיו מוטלים על כתפיה. הפתרון הגיע בחופשת סוף השבוע שעזרה לאנה לחשוב.

הרעיון לשלוח את לובה לסבתה עלה לגמרי במקרה, בשיחה על כוס תה שחור עם חברה שגרה קומה מתחתיה, ביום ראשון לפני הצהריים. זה קפץ לה כאשר החברה שאלה אותה שאלה פשוטה "תגידי, אין לך איזה דודה, סבתא, אמא, אפילו שלא גרה פה?" אנה הורידה את כוס התה, שכמעט לגמה ממנו, חייכה, קמה ממקומה, חיבקה ונשקה אותה ואמרה לה 'תודה'. החברה לא הבינה על מה אבל חיבקה אותה בחזרה. בניין קומוניסטי

 אנה עלתה במהירות לדירתה, פתחה את דלת הכניסה והודיעה ללובה שבעוד השבוע בערך היא נוסעת לסבתא. לובה שהיתה עסוקה באחד ממשחקיה, זינקה משמחה ורצה לחבק את אימה. "אמא, תודה, יהיה נחמד לראות את סבתא, מתי אנו נוסעות?" אנה היתה צריכה להסביר לה לאט, שעדין לא ברור כיצד תגיע לסבתא שגרה מרחק יומיים נסיעה, אך היא כבר תמצא פתרון. "בינתיים את ממשיכה ללכת לבית ספר כרגיל וכאשר תהיה לי תשובה, אודיע לך".

עבור לובה היתה זו הפתעה דומה לנסיעה לטיול נחשק. להיות עם סבתה היא אהבה מאד, איתה גדלה עד גיל חמש ולפני כשנה נפרדה ממנה לטובת מגורים בעיר אחרת, רחוקה ליד 'צ'ייקובסקי'. בעיר זו נמצאה עבודה טובה לאנה בבית הספר ולפיטר כחשמלאי בחברת בנייה. משרות וסיבות טובות ללא ספק.  

בית דירות חרוצ'ובה
בית דירות חרוצ'ובה

6. אנה ופיטר עברו לסאראפול לפני כשנה. החיים בעיר היו נוחים. אנה קיבלה משרה טובה בבית הספר הקרוב לביתם ופיטר עבד כחשמלאי בחברה שהיתה עוברת מאתר בנייה אחד למשנהו. והתקופה, תקופת פריחה של הבנייה. כרוחצ'וב דאג למגורים. הוא אשר הוציא את התושבים מדירות החדר שהיו אופייניות לתקופה של קודמו,  לדירות נוחות יותר של שניים שלושה חדרים כולל שרותים ומטבח. לתנופת בנייה כזו נדרשו בעלי מקצוע כמו שרברבים וחשמלאים. פיטר היה אדם שקט ועבד במסירות ושקידה. השקט שאפף את נוכחותו של פיטר היה ברור לסביבתו ואף אחד לא ניסה להוציאו משם.

בלרוס 1930, או כפי שתושביו הפטריוטים מעדיפים, 'ליטא', משום הקירבה לשם רוס, רוסיה, אותו תיעבו. האזור החקלאי העצום והפורה היה מנוקד באחוזות ובתי כפר, בהם עבדו איכרים למחייתם. רמת החיים היתה צנועה ולא חסר דבר למשפחתו של פיטר, שעבדו הם והורי הוריהם בחקלאות. בערב אחד, בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה, בעוד המשפחה יושבת לסעוד את ארוחת הערב סביב שולחן עץ כבד, הגיעו משאיות ירוקות וגדולות. מן המשאיות יצאו אנשים אטומי מבע, פרצו לבית ותוך כדי מכות, צעקות רמות, גידופים וכינויי גנאי 'קולקים נבלות', ציוו על האנשים לעלות על המשאיות.'קולקים'- היה כינוי לחקלאים, שנחשבו לבעלי אדמות אמידים.  לסטאלין היתה תכנית ליצור מרחבי חקלאות, שייצרו כמות גדולה של מזון שתספיק לכל אוכלוסייתה של רוסיה. סטאלין לא אהב אותם והם הוגלו לאזורים נידחים למחנות כפייה מהם לא חזרו.

gulag_wa

את בתי האיכרים הרסו ונבנו קולחוזים וסובחוזים. היו אלה חוות גדולות שמטרתן היתה ליצר כמויות מזון עצומות. תכניות לחוד, ביצוען לחוד ותוצאותיהן לחוד. תכניותיו של סטאלין גזרו גזר דין מוות לאוכלוסיה באזור זה. מליונים מתו ברעב.  אבל, סטאלין אהב את הילדים. את הילדים הורה לשכן בבתי יתומים. ובשלב מאוחר פוזרו הילדים בין משפחות על פני מרחביה העצומים של ברה"מ. ילדים אלו לא ראו את הוריהם מאז נלקחו במשאיות הירוקות הגדולות. פיטר היה ילד כבן תשע כאשר עמד לפני אימוץ. ילד צעיר זה נלקח על ידי זרים, הועבר לבית יתומים עם עוד עשרות ילדים בוכים, צועקים ושותקים. ילד כזה לומד מהר להיות קשוב ולבדוק היכן כדאי לו ואיך ישרוד. והחיים הקצרים והסוערים לימדו אותו להיות בשקט. אין טעם לצעוק, אף אחד לא שומע אותך. חבל על הכוחות, צריך לשמור אותם למטרות חשובות יותר.

7. בגיל תשע וחצי הגיע לכפר נידח ליד העיר 'פרם' יחד עם עוד ילדים שנאספו מבלרוס. ברוסיה הקלומטרים נמדדים במאות. הנסיעות והנדודים היו מנת חלקם של הילדים והם הגיעו סוף סוף למקום בו החמלה שוכנת עד היום. הם נמסרו לטיפולה של מנהלת בית הספר, קטייה שמה, שהיתה אישה נמרצת, חזקה וחיה עם אימה בבית קטן, מאורגן היטב ומלא חום. חייה באותם ימים לא היו פשוטים. בעצם, חייהם של כל תושבי האזור לא שגו בשושנים. כל תושבי הכפר רכשו לה כבוד. עבורם היתה אישה זו סמכות עליונה בעיניני חינוך והוראה. קטייה קיבלה על עצמה את התפקיד לדאוג לילדי הקולקים עם הגעתם.  והיא עברה מבית לבית המליצה, שכנעה, ביקשה והתחננה, שאנשים טובים יקחו לידיהם ילד או שניים לאימוץ ויעניקו להם חיים חדשים וטובים יותר ממה שסטאלין הכין להם.  התמונה שהיתה מתגלית לאדם הצופה לעבר הרחוב, היתה אישה גדולה, לבושה היטב. שיערה אסוף בקפידה, שמלה פרחונית נאה, נעלי עקב והיא כולה הוד והדר ומאחוריה כמו ברווזונים, צועדים ילדים צעירים. לידה צעד ילד, שאחז בידה חזק חזק ואם קרה ולרגע ניתקה ידו מידה, היה אוחז מהר בבד שמלתה, לבל ינתק הקשר.  ילד צנום ושקט, שעיניו בחנו וידעו הכל. ידעו, שעליו להישאר עם האישה המופלאה הזו. למרות שלא דיבר, הוא לא הניח לה. בכל יום היתה יוצאת איתו למסעותיה וחוזרת איתו לביתה. בכל יום היתה חושבת מה יהיה עליו. אף משפחה לא התלהבה ממנו. הוא היה רזה וקטן ומראהו לא מבטיח כוח עבודה טוב למשפחה כפרית שהיתה זקוקה נואשות לידים עובדות. הוא לא יצלח לשום עבודת שדה בחברת בהמות גדולות.  הוא לא היה מאותם ילדים, שיודעים לשאת-חן בעיני ההורים העתידים. הוא היה שותק ומסתכל ומבטו היה חודר ויודע הכל. "מה יהיה עליך, ידידי?" שאלה אותו פעם, כאשר אכלו את ארוחת הערב שלושתם. הוא הביט בה ושלח מבט נוסף לאימה הקשישה ורק עיניו דיברו. ליבה נחמץ. ברווזון מכוער ומתוק שכמוהו. כך היתה הולכת ומפזרת ילדים עד אשר לא נותרו לה ילדים. בינתיים נקשר הילד אליה והיא אליו. וכאשר עמדה בפני החלטה לנסות ולשדך אותו למשפחה מאמצת, חשבה שיהיה זה ממש מיותר, משום שהוא כבר מצא משפחה, אותה ואת אימה במיוחד שיתכן שכבר לא תוכל להביא ילדים לעולם. וכך נשאר פיטר בביתן של שתי הנשים. עבור פיטר היתה קטייה, אמא לכל דבר. הוא לא שכח את הוריו, שנעלמו לו ביום אחד. עם השנים גדל הילד, התפתח ולמד מקצוע אך השקט שליווה את ילדותו אי שם בימי סטאלין, לא עזב אותו. אדם שקט וטוב לב שלמד עוד בינקותו, חוסר אמון וכאב פרידה.

8.Vladivostok-to-Ulan_Ude.24

בסוף המאה ה-19, אימה של קטייה היתה צעירה מכדי להינשא והאפשרות הזו לא עלתה כלל בשל גילו ואלמוניותו של האב. מעשה האהבה האסור הסתכם בהריון אותו היתה צריכה להסתיר ולהישמר מחשיפה לעיני הכפר עד לאחר הלידה. ובשנת 1896, בשעה לא כל כך טובה ועל מוצלחת אי אפשר בכלל לדבר, נולדה קטייה. אלא שגם אז היה צריך להסתיר את קיומה והיה זה לא דבר פשוט בכפר, שכל אחד מכיר את כל אחד. מכיון שהמעבר לכפר או לעיר אחרים לא היה פעולה קלה ואפשרית, נמצא פתרון פשוט וזה להחביא את התינוקת במקום מסתור שלא יוכלו לשמוע את בכייה ולא לראותה משום חלון בבית. כל תקופת קיומה הראשוני של קטייה היה אפוף בסוד. היא הוחבאה מתחת למדרגות הבית. בחלל המשולש המשמש כמחסן. שם הושכבה התינוקת במשך השעות בהן הסתובבו אנשים בבית ומחוצה לו. קטייה הוצאה משם לעיתים רחוקות. סביר להניח, שהילדה לא קיבלה את כמות האור והחמצן הדרושים לגדילה והתפתחות נורמאלית, אך כוחה של קטייה היה כל כך חזק שהיא הצליחה להשלים את כל מה שהחסירה בימיה הראשוניים ואף יותר מזה. יום אחד, האם שמה לב לעין של הילדה. אפילו אם צעירה כמוה הבחינה שהנזק גדול. אי אפשר היה להזמין רופא אלא לנסות להתמודד עם הבעייה באמצעים הפשוטים ומסורתיים שנימצאו בבית. הטיפול לא עזר והילדה איבדה את ראייתה אך למזלה נפגעה רק עין אחת. זהו סיפורה של קטייה, נולדה כילדה לא חוקית, בלתה את שנותיה הראשונות במחסן, איבדה עין אחת ואין זה הסוף לתכניותיו של הגורל. לימים, הילדה גדלה והיה צריך ל'הוציאה לאור' לשם כך הומצא סיפור מסגרת כלשהו לחייה כדי לחבר אותה לבית, לאם ולסבתא. קטייה גדלה באהבה גדולה, התבגרה, נשלחה ללימודים וסיימה אותם בהצלחה.

הילדה הטובה, החרוצה,חדורת מוטיבציית אין קץ, התאהבה בבחור חביב ונאה בשם איבן. לאחר תקופה החליטו להינשא. בתחילה גרו עם אימה של קטייה ואז עלה הרעיון, שכדאי שאיבן יסע לעיר אחרת כדי ללמוד. העיר האחרת היתה רחוקה רחוקה וכפי שכבר הוזכר קודם, מרחקים ברוסיה מודדים במאות קילומטרים. ברור היה שהביקורים של איבן בבית יהיו נדירים, אך חשיבות הלימודים ובניית העתיד המשותף היו חשובים מכל דבר אחר. וכמו היונה של נוח, איבן נסע והגיע לאחר שנה לביקור ובתום השנה השנייה נשאר בעיר לימודיו שם הכיר צעירה אחרת שאיתה החליט לבנות חיים קרובים יותר. ומכיון שהיה זה יקר ובלתי אפשרי עבורו להגיע אל קטייה ולהיפרד כפי שצריך, שלח את ההודעה בדואר ואת בשורת הפרידה קיבלה קטייה במכתב. והנה היה זה המפגש הנוסף של קטייה עם גורלה. קטייה לא יכלה לעשות דבר בנידון, גם לא ניתנה לה האפשרות לעשות. היא קיבלה את הודעת הגירושין שהגיעה מקצה האחד של היבשת וענתה בחיוב מהקצה השני של היבשת.

במקומות שכאלה ובתקופה שכזו, חייבים לחזור למסלול החיים ולהמשיך הלאה. אין פנאי לחשוב, להתאבל, להצטער, לבכות…טוב אולי לבכות קצת, לא בדיוק לבכות אולי להזיל דימעה גדולה, שתיפול בדיוק על צמד המילים הנדוש 'שלך איבן', להרטיב קלות ולראות איך צבע הדיו מתפשט במהירות על הדף הצהוב שהמפלגה סיפקה. ואז נשארה קטייה ישובה על המיטה המסודרת, הרימה את ראשה לעבר החלון, חשבה קצת מה הלאה, נאנחה, קיפלה את המכתב ודחפה אותו איפשהו, היססה, שלפה אותו שוב קרעה אותו לחתיכות קטנות ונגשה אל הפח להשליכו. "נו, מה הוא כותב?" שאלה אימה. "שהוא לא מגיע השנה" השיבה קטיה. אימה לא שאלה יותר. כבר אמרתי קודם, במקומות כאלה לא שואלים הרבה, מבינים מהר. חוץ מהשאלות של הק.ג.ב.שלא מבינים מהר וצריכים הרבה שאלות והרבה תשובות. ואז, נשארה קטייה עם אימה והמשיכה בחייה כמורה ואחר כך כמנהלת בית הספר של הכפר. ואיבן? הוא נשאר עם אהובתו החדשה, הקים איתה משפחה פלוס ארבע בנות.

הפיצוי לאכזבות הגיע בשלב בו היתה לקטייה משרה טובה כמנהלת בית ספר. מקומה ותפקידה בכפר היה מעבר למשרתה. מעמדה היה כשל 'מוכתר', אם אפשר להשוות זאת כך. לא היה שני לה כאשר היו צריכים להחליט החלטות חשובות בכל נושא. את חייה הקדישה במסירות לקהילה. היתה פעילה מעלות השחר עד חצות ותמיד למען הכלל. את האושר שלה מצאה בטיפול בכל ילדי בית הספר ותושבי הכפר היוו עבורה משפחה.

בשנות השלושים המוקדמות, כאשר סטאלין חילק את ילדי הקולקים לכל דורש, היה זה ברור שהתפקיד של מציאת בתים חמים וטובים עבורם יפול עליה. כך הגיע לביתה פיטר הקטן ואצלה נשאר והיה  החזר למה שנלקח ממנה עשרים שנה קודם.

9.

קטייה ואימה דנו באימוצו של פיטר. מה רע יכול לקרות, כמה רע יכול להיות שעדין לא היה לנו?  להיפך, אולי משהו טוב יגדל בבית הזה ויביא אושר אור ושמחת נעורים. שמשהו אמיתי ייבנה פה לעזאזל. השתיים רוו נחת מעצם נוכחותו של הילד המקסים הזה. הן הביטו בילד, שאכל את ארוחת הערב שלו בתיאבון בריא וצעיר, בהתלהבות רבה כמו רוצה לבלוע את העולם. הוא הביט אליהן, פעם לזו ופעם לזו וחייך עם פה סגור ומפוצץ באוכל. והן? הן הביטו בו וצחקו. הוא העביר מבט מאחת לשנייה וצחק אף הוא. כמעט נחנק. שתי נשים מאושרות הביטו אחת לשנייה וידעו את התשובה. הוא נשאר. "אתה רוצה להישאר איתנו?" שאלה קטייה ואימה הינהנה בראשה בחיוך כאילו רומזת לו את התשובה. פיטר הרים את ראשו מהצלחת, והתרגשות אחזה אותו תוך כדי נסיון לבלוע. עיניו התמלאו דמעות משמחה, פניו הרצינו והוא קם אליהן לחבקן. בקושי הצליח לבלוע. הוא ענה בחיוב חנוק. 

פיטר נשאר בבית הנשים. השלושה הרגישו משפחה. סבתא של פיטר שלא נישאה וילדה ילדה בהיותה בעצמה ילדה. אמא שגדלה בבית שבתחילה החביאו אותה אחר כך הגדירו אותה ולבסוף חיה רק עם אימה. לימים נישאה ובעלה עזב אותה למען אישה אחרת. וילד נטוש להורים שנחטפו לאחד מתוך מאות גולגים ביבשת אסיה הענקית, שהגיע בדיוק לבית הנכון. לפיטר נכונו חיים טובים מפנקים ועשירים, דבר לא היה חסר לו. הוא למד בבית הספר של הכפר וחברים לא חסרו לו. הוא גדל לנער אהוב, רכש השכלה וכשהגיע לבגרות מצא אהבה. היתה זו אנה, נערה נמרצת כמו אימו המאמצת. בת כפר חסונה משבט הקרמייקים.  כאשר הגיע פיטר לגיל 18, נשלח לחזית. האהבה בין השניים היתה גדולה וחזקה והצליחה לשרוד את מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה חזר לכפר כרוחלובו והמשיך את חייו מהיכן שפסקו. גם אנה חיכתה לו. הם נישאו וילדו שלושה ילדים. 

רבים לא חזרו מהמלחמה. ובמשך כל שנות המלחמה ולאחריה היו אלה הנשים שניהלו את הכפר. החיים לא פינקו את אותן כפריות והן עסקו בכל מלאכה בשדה ובבית. אך לאחר המלחמה עם חזרתם של החיילים טיפין טיפין, הגיעו גם גברים אחרים, שהוגלו כעונש, מאזורים אחרים. העונש גרם לזריקת מרץ לכפר, ששיווע לידים עובדות. גברים מיוחדים אלו היו בדרך כלל משכילים, אקדמאים שהוגלו ממקומות בהם נענשו מסיבה זו או אחרת, או שהיו משכילים מדי, או שהעזו להישאר בחיים בשבי, או שהואשמו במעשה בגידה זה או אחר. הטבע והג'ונגל האנושי ממשיך במסלולו ולו יש חוקים אחרים, שאפילו סטאלין לא יכול להם. הגברים התקבלו בברכה ושמחה על ידי הנשים, שנותרו לבד בכפר ובאיזור במשך כל שנות המלחמה. לאחר תקופת ריצוי העונש היו שחזרו למקום מגוריהם הקודם והיו שבחרו להישאר. וזה מה שקרה בערך לגברים של הכפר. במלחמה הארוכה שהתנהלה על כל אירופה, נהרגו רבים. אלה שהחזיקו מעמד ,חזרו. אלה שהחזיקו מעמד ונפלו בשבי, גם חזרו אבל לא לביתם אלא הוגלו לאזורים נידחים במקום מיוחד שהשלטון בחר עבורם.  המחסור בגברים יצר בכפר ובערים מסביב תשוקה עזה להמשך הדור. הגנום האנושי המשיך בדרכו המוזרה, דבר שהביא לתוצאות מרשימות. עירוב אוכלוסיה זה תרם רבות להשבחת גזע צפוני זה וקמו להן משפחות בעלות צאצאים מעורבים. גם בביתה של קטייה נקלט ילד מיוחד, פליט קולקי צעיר אשר לימים גם הוא הספיק להינות ממנעמי המלחמה. ולבסוף חזר לביתו ונישא לאנה. 

עם חלוף השנים, משתנה המציאות פעם לאט ופעם מהר מאד. איתה משתנים הסיפורים ומתקבלת מציאות שלא חזו מראש. איבן, שהיה בעלה של קטייה (והתגרש ממנה לטובת נישואין לאישה אחרת) שמר על הקשר במשך כל שנות נישואיו. בנותיו גדלו ופנו כל אחת לדרכה. אשתו נפטרה והוא ניצב מול מציאות לא נוחה של בדידות. גם קטייה נותרה בבדידותה משום שאמה נפטרה ובנה המאומץ פיטר עזב עם אשתו ובתו לעיר רחוקה. לכן הרעיון לחזור ולחיות יחד היה יותר מהגיוני. וכך היה. פיטר הופיע בפעם השנייה, אותה החמיץ לפני שנים רבות ומאז חיו להם השניים כמו זוג יונים.

10.

soviet-backyard

התמונה למעלה יכולה להמחיש בדיוק את החיים בשכונות, שנבנו בתקופתו של ניקיטה חרושצ'וב, בשבילכם 'חרושצ'וב'. המחשבה שצריך לבנות לאוכלוסיה דירות נוחות שיכילו את כל מה שדרוש לאדם, היא מחשבה נכונה סה"כ. מה יש להגיד נגדה. ילדים שחיו בשכונות העירוניות האלה נהנו מחיי חברה פעילים. השכונות נבנו בצורה של קומפלקס בן ארבעה בניינים כאשר חצר מרכזית גדולה נמצאת בתוכם מהווה מתחם פעילות עבור המשפחות. וכאלה היו פזורים בכל רחבי ברה"מ. בכל חצר גדולה כזו היו מגרש משחקים, מתקני שעשועים עשויים אמנם ברזל מכוער, שהצבע בהם הלך ודהה, נשכח ואיבד מיופיו, אבל למי אכפת. בחופשות היו הילדים מאורגנים בקייטנות, שבני נוער מגיל 12 ובוגרים יותר ניהלו והדריכו שם. הכל בא מרצון טוב, סדר ועזרה לזולת. ההורים לא הוטרדו מתשלומי עתק לקייטנות. גם את הארוחות קיבלו בקייטנות אלו. הסתדרו. הכל נראה נהדר. נכון שהתשלום היה כבד בסופו של דבר בעתיד, אבל העתיד נראה רחוק ולא ברור. בכל אופן לילדים היה טוב וזה מה שחשוב. 

הילדה לובה, שבינתיים חזרה מהכפר והשתלבה במערכת החינוך בעיר 'צ'ייקובסקי' לא השתתפה בקייטנות אלו. בכל סוף שנת לימודים, ביום האחרון שלה, עם קבלת התעודה, היתה נוסעת בדרכה הקבועה אל כפר הולדתה. סבתא קטייה וסבא איבן חיכו לה מדי שנה בתחילת חודש יולי. גם לחבריה לא היתה סבלנות לחכות לאותו ערב בו היתה יורדת מהאוטובוס. הם היו תופסים את מקומם על ספסל התחנה כבר משעות אחר הצהריים המאוחרות. את המסלול מהתחנה אל בית סבתא עשתה רק פעם אחת לבד באותו ליל אוקטובר הקר. מאז, היתה מלווה עד הבית על ידי חבורת צעירים. שם היתה מתקבלת על ידי סבתא וסבא, עוברת את מסכת החיבוקים, מספרת ושומעת חדשות, חוטפת משהו לאכול ומקצרת ברגליה הארוכות, בצעד אחד, על פני שלושת מדרגות העץ, אל חבריה. 

לסיכום:

אוקטובר 1960 הסיפור מתחיל עם לובה הקטנה בת השש, שמגיעה לכפר של סבתא קטייה וסבא איבן .

אחר כך מגיע ההסבר, איך קרה שהילדה הקטנה נשלחת על ידי אימה אנה ואביה פיטר לדרך כל כך ארוכה, יומיים נסיעה.

ושוב הסיפור מפליג לתקופה מוקדמת יותר והוא סיפור חייה של קטייה: זו התינוקת הבלתי חוקית, שנולדה לאימה בסוף המאה ה-19.

ובהמשך מוסבר הסיפור העצוב של קטייה כאישה צעירה: בעלה, איבן,  שנסע  ללמוד בעיר רחוקה הכיר אישה אחרת, התגרש מקטייה ובנה משפחה חדשה.

1930 בלרוס:  מסופר סיפור חייו של אביה של לובה, הוא פיטר, שמתגלגל, בהיותו ילד צעיר, מאזור בלרוס עד הכפר בהרי אורל 'כרוכלובו', שם הוא מאומץ על ידי שתי נשים קטייה (זו סבתא קטייה) ואימה.

לאחר המלחמה,  פיטר נישא לאנה. אנה זוגתו בת הכפר הקרמייקים 'כרוכלובו', ויחד הם יולדים שלושה ילדים ביניהם את לובה.

 

מודעות פרסומת