אפריל 1936

בית עזוב

"אמא!!!" התרוצצה הילדה בבית בצעקות שבר. "אמאאאא!!!" בקושי נשמה. אימה הציצה מהמטבח, ניגבה את ידיה בסינרה, יצאה מהמטבח וצעדה לכיוון החצר המרכזית. על פי סערת רוחה של הילדה, הבינה שקורה פה משהו שצריך לבדוק. היא אחזה בכתפיה ושאלה מה קרה במבט חודר, שנראה מודאג למדי עד מפחיד. הפנים החוורות של בתה הקטנה, שבעוד כמה ימים ימלאו לה שמונה שנים סימנו שהסיפור לא הולך להיות קל. "נו, מה קרה??" דרשה. והילדה בקושי נושמת לאחר ריצה מהירה כל הדרך הביתה: "אמא, מלא ערבים…וכולם עומדים…." האם נבהלה : "איזה ערבים, איפה, מה קרהה??" החיים בשולי העיר תל אביב, קרוב ליפו, זימנו לא אחת מפגשים אלימים בין האוכלוסיות והצקות דו-צדדיות. אבל הכאב החד שחתך בבטנה של האם התריע שהפעם זה יותר מהצקות. "אמא, מלא ערבים בסוף הרחוב, שמה, בדרך לבית הספר…חזרתי….אי אפשר להמשיך…אז חזרתי!" אמרה במהירות כאשר היא עדין מתנשפת בחוזקה. האם שמחה שהבת הגיעה הביתה. קשה היה לחשוב שזהו דמיונה הפורה של הילדה. היא נסערת מדי. אבל איפה אח שלך?" שאלה בבהלה. הילדה לא ידעה מה להשיב ולשנייה שתקה והביטה אל עיניה של אמה. משהבינה שיכול להיות שקרה אסון החלה לדבר בקולי קולות "אני לא יודעת, לא ראיתי אותו, אני הלכתי עד דרך הגמלים, ז.א רחוב מוסתקים (אילת) ומשם חזרתי. לא נכנסתי לרח' יפו. אני לא יודעת איפה הוא, לא ראיתי אותו, יצאתי איתו בבוקר, אבל הוא הלך עם חבר שלו אחריי". האם הפסיקה להקשיב וחשבה מה לעשות תוך כדי הורדת הסינר והשלכתו על השייש במטבח. היא נגשה לחדר השינה הגדול, החליפה את נעליה, לקחה את התיק הקטן וליד הדלת הרימה כלפי הילדה אצבע והורתה לבת הקטנה: "את נשארת כאן, שמעת? אל תצאי מהבית. ואם משהו יבוא ואת לא מכירה, לא לפתוח את השער, את שומעת אותי, את מבינה על מה אני מדברת?" הבת עמדה כפופה מעט, מבוהלת, ידיה שמוטות לצידי גופה, חסרת אונים,הנהנה בראשה בפחד ועיניה שיצאו מארובותיהן נראו כמעט כמו עיני חילזון.

הילדה סגרה את השער של החצר. רצה אל המטבח שהיה אחד מהחדרים סביב החצר המרכזית. חלון המטבח פונה לצפון, לאזור שוק הכרמל של היום, היא סגרה את התריס במהירות והציצה מבעד לחריצים. כך ישבה כמה דקות. בחוץ אנשים רצו מבוהלים, משהו צעק שצריך לסגור את הבתים והתריסים. הילדה עמדה ושתקה. היא רצתה ללכת לשרותים אבל חששה לחצות את החצר המרכזית שמא משהו יפתח את השער ויתפוס אותה לבד בחצר. מה עושים. פשוט עומדים בשקט. פתאום ראתה את אמא שלה חוזרת ולאחריה רצים שני אחיה הגדולים. היא רצה אל השער ופתחה להם. הם נכנסו וסגרו אחריהם. האם חילקה הוראות. היא שלחה אותם לחדרים ואמרה להם להסתתר בארגזי העץ שהיו שם. הילדה המתוחה שאלה בדאגה את אמה: "אמא , מה עם בן ציון??" האם שהיתה עסוקה במחשבות של מה עושים, לא ענתה לה והבת המשיכה ושאלה בצעקות מה קורה עם אח שלה. פתאום כאילו התעוררה וענתה לה שלא מצאו אותו וצריך להתפלל שהכל יהיה בסדר והיא מקווה שהוא מסתתר ושומר על עצמו. האם עמדה במרכז החצר וצעקה על הבת שתכנס לארון שבמטבח ותהיה בשקט עד שתגיד לה מה לעשות. הבת רצה למטבח והסתתרה בארון הכלים, שם היא נוהגת להסתתר כאשר היא משחקת עם אחיה. היא ישבה שם בשקט וחכתה להוראות של אמא שלה.

אמא עמדה במטבח אף היא והציצה מבעד לחרירי התריס. אפלולית פנים הבית הסתירה את נוכחותה מעיני ההולכים ושבים ברחוב, והאור הבהיר של אמצע אפריל שחדר מבעד לתריס יצר על עיניה ובגדיה פסים לבנים. היא רעדה מפחד שמא קרה משהו לילד הקטן. בבוקר יצא לכתה שלו ולא חזר. ביפו ערבים עומדים וחוסמים את הדרך. חרדה מעין זו עברה עליה בשנת 1929. היא כבר מכירה את ההרגשה כאשר שומעים סיפורים על התקפות הערבים פה ושם מהשכונות הערביות ביפו וכפר שלם. מה עושים. בעלה בעבודה  יצא מוקדם מאד. הילד לא הגיע והיא משותקת וריקה מרעיונות, מחכה לסימן כל שהוא מה לעשות. משהו צריך לקרות. בעודה מחשבת תהליכים ומחכה שהפתרון יפול לה סוף סוף כמו הודעה משמיים, הבחינה בילד שצועד לו בקצה הרחוב ילד שמח עם הילקוט על גבו והוא מביט לצדדים, נעצר להרים אבן קטנה. ממשיך לצעוד לו ללא חשש. נשמתה כמעט פרחה. הילד הזה חייב לתפוס ריצה ולהגיע הביתה במהירות. כל שנייה חשובה. היא יצאה מהמטבח במהירות לעבר השער. פתחה אותו בזהירות והציצה לימינה ואחר כך לשמאלה, יצאה וקראה לבנה שירוץ מהר ככל האפשר. הקטן הבחין באימו והבין את ההוראה. הוא החל לדלג בחדוות ילד בן שש. בהגיעו לשער, תפסה האם בזרועו ומשכה אותו, כמו חבילה, מהר פנימה ונעלה את השער.  הם נכנסו במהירות למטבח. "מה קרה, איפה היית, למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" תוך כדי שאלות היא בדקה וסובבה אותו לראות אם לא נפגע או נשארו בו אי אלו סימנים. הורידה לו את התיק ותפסה בכתפיו כדי לרכז את תשומת ליבו לשאלותיה. הבעת פניו השלווה הפתיעה את האם. הילדה שישבה בארון הקשיבה ולאחר מכן פתחה קצת את דלת הארון. בן ציון הקטן הבחין בה מציצה מהארון והחל לצחוק. האם שהיתה נסערת רצתה לדעת פרטים, משכה בכתפיו ותפסה את סנטרו. "תסתכל אלי, מה קרה, איפה היית?" -"אמא, הייתי בבית ספר וחזרתי". איך שהוא דבריו לא הרגיעו אותה. "איך היית בבית הספר, מתי, איפה, איך חזרת?" השאלות של האמא הצליחו לרכז את תשומת ליבו למרות הצחוק ששלח לאחותו בארון. "הלכתי לבית הספר, כי יש בית ספר כל יום" והאם המשיכה:" ו…"  -" בבוקר, פגשתי את משה כהן, השכן והלכנו יחד לבית הספר, בדרך פגשנו את דוד, הבן של הירקן חוזר מבית הספר, הוא אמר שאין בית ספר. ואז לא האמנו לו, הוא תמיד כזה שקרן, אז המשכנו ללכת וגם התאומות של משפחת מאשט חזרו ואמרו שאין בית ספר, אבל גם הן כאלה מעצבנות, אז המשכנו לביתצפר. ואז הגענו לסוף הכביש וראינו בכניסה ליפו ערבים עומדים בשורה ומחזיקים ידיים ואז משה אמר שהוא מפחד וחוזר הביתה. ניסיתי לשכנע אותו להמשיך ללכת אבל הוא לא רצה וחזר הביתה, איזה פחדן המשה הזה. נשארתי לבד. רציתי לבדוק אם אין בית ספר. אתמול המורה הבטיחה לנו, שתיתן פרס למי שלא יאחר לשיעור. רציתי את הפרס. אז הלכתי. הגעתי לערבים. הם דיברו ביניהם ומשהו נתן להם פקודות בערבית והם ענו לו. לא יכולתי לעבור ביניהם. הם עמדו עם רגליים ככה, פתוחות". והוא מראה לאימו איך תוך כדי פיסוק רגליו. האם שמה את ידה על פיה בבהלה."אז נכנסתי מתחת לרגליים שלהם…" האם פלטה אנחה כבדה וחיבקה את הילד. בן ציון הביט באמא שלו והרגיע אותה :"אמא, אל תדאגי, לא קרה שום דבר, הם לא שמו לב אלי". – "בסדר, בסדר" אמרה האם ודרשה לדעת מה אחר-כך. "אחר-כך, הגעתי לבית הספר וראיתי, שבאמת צדקו דוד הבן של הירקן והתאומות של מאשט, אף אחד לא היה בבית הספר". האם לקחה אוויר ושאלה:"ומה עשית?" בן-ציון החל לחפש בתיק משהו. הוא אמר לה שהוא רעב ומחפש את הסנדביץ' של ארוחת העשר. "אה, הנה הוא, איזה מזל, כבר חשבתי שהוא נפל לי מתיק". הוא הוציא את הכריך, קילף מעליו את נייר העטיפה ובדק מה יש בפנים. "אמא, את יודעת שאני לא אוהב דג מלוח בסנדביץ', למה שמת לי, אחר-כך כולם צוחקים עלי…" הוא נגס מהכריך ביס ענק, יותר גדול משהפה יכול להכיל. סידר את כובע הבארט והביט מחייך אל אמו וראה אותה במבט של סימן שאלה. "מה?". – "מה, מה, מה אחר-כך?" הוא ענה לה, לא לפני שקרע עוד ביס מהכריך ובפה חסום ענה:"הגעתי לכתה. אף אחד לא היה. אף אחד לא היה בבית הספר. יצאתי משם וחזרתי הביתה וזהו". גם תשובה הזו לא סיפקה אותה והיא נשארה שואלת. – "אבל אני לא מבינה איך עברת את הערבים שעמדו ביפו". – "נו, אמא, הגעתי לאיפה שהערבים עמדו, היו שם מלא, חלק רכבו על סוסים וירו באוויר, ואז הגעתי לאלה שעמדו והחזיקו את הידיים ולא נתנו לעבור ואחר כך הגעתי הביתה וזהו". האם שלא ידעה אם לפחד או להירגע שאלה עוד שאלה קטנה ובשקט. "אבל איך עברת את הערבים שמחזיקים ידיים ו…" – " אה, עברתי להם מתחת לרגלים, כמו, שהגעתי קודם…" האם הניחה לילד שדאגה ופחד לא היו חלק מהרפרטואר שלו. נשמעה דפיקה על השער. האם המבוהלת הכניסה את בנה, שאך זה חזר מהקרב וניצל, לתוך ארון הסירים העמוק. היא המשיכה לעמוד בשקט, הילדים צחקקו בתוך הארון והיא ציפתה לנקישות הבאות.

"שרה, תפתחי, זה אני", נשמעה צעקה מהרחוב. היא רצה אל שער הברזל ופתחה מהר את המנעול. בפתח עמד חיים בעלה. היא קפצה אל בין זרועותיו בהתרגשות. "סוף, סוף" פלטה. כל המתח, העצבים והפחד שישבו לה בחזה, נמוגו בשנייה והיא הרגישה, שהדם מתחיל לזרום ואיתו יעילות המחשבה. אב המשפחה נכנס במהירות, הוא הורה לאסוף כמה פרטי לבוש וחפצים ולצאת אל העגלה שעומדת בכניסה. "קדימה, עוזבים לפתח תקווה, מהר מהר" האם אספה מספר דברים חשובים כמה לחמים, שאפתה באותו הבוקר, פירות ירקות, סדינים, בגדים, קשרה הכל בתוך שתי ציפות גדולות, שהועמסו על העגלה. ארבעת הילדים כבר היו עליה. הגדולים הבינו את משמעות האירועים אבל הצעירים היו מרוצים מאד ולא חשו שום פחד אלא להיפך, שמחה על ההזדמנות לנסוע בעגלה לטייל. האם והאב עמדו ליד השער לפני הסגירה, הם שלחו מבט אחרון ולא ידעו כי לא ישובו לעולם לבית הנפלא הזה, הבנוי בצורה של חצר מרכזית וחדרים סביב. הבית ליד הים מדרום לעיר יפו בו גידלו את ילדיהם משנת 1927. הם נעלו את השער ועלו על העגלה. "מכונת התפירה, חיים, מהר, שכחתי אותה. היא נמצאת בחדר הכביסה" חיים רץ אל הבית והביא את מכונת התפירה הרכוש החשוב ביותר (בשנת 1977 עברה לרשותי וממני נגנבה בשנת 1992, אני עדין מחפשת אותה). הם ישבו על העגלה והביטו איך ביתם מתרחק. הבית הגדול והמרווח הצטמצם למפתח ברזל גדול.  הבית נהרס ב-1948 תוך כדי הקרבות ביפו. במקומו קיימת היום חורשה ותחנת אוטובוסים במתחם הצמוד ל'שוק הכרמל'. בכל פעם שעברתי בסביבה בחברת אימי, נהגה היתה לספר לי על החיים באותו הבית והאירועים, שליוו את ילדותה בארץ ישראל.

מודעות פרסומת