לגברת מרקל יש קשר למטאורים

Meteor

היא יצאה מביתה, עטופה היטב בבגדים חמים, מעיל טוב אחד בעל רכיסה כפולת כפתורים, ממלחמת העולם השנייה. "אח, אני אוהבת את המעיל הזה" מלמלה בינה לבין עצמה.  צעיף, אחד מיני אלף שסרגה, למרות השוק המשפחתי הרווי בצעיפים. "נו, אז מה אם יש לך כזה, קחי עוד אחד בצבע אחר", כך ענתה כאשר הביאה לאחד מבני המשפחה צעיף חדש שסרגה. תמיד יהיה זה צעיף הסרוג בסריגה עדינה, אחידה ומסודרת, בחוט דק ויפה. תמיד אותו הצעיף, פס ארוך ברוחב עשרים סנטימטרים באורך של מטר וחצי. זה מה שידעה לעשות משך כל חייה. "אני אולי סורגת את אותו הדבר, אבל עושה את זה הכי טוב שאפשר". נכון, צודקת. את ידיה כיסתה באביזר נוסף חשוב מאד , חותלות לידיים. טוב תמיד. "מה זה?" נשאלת שאלה. והתשובה: "חותלות רגליים יודעים? נו, אז יש גם חותלות ידיים" במיוחד לחיילים במשפחה. כאשר חבילות נשלחו לכל עבר, לכל בן, נכד ששרת בצבא, היתה החבילה נפתחת בתדהמת הנוכחים, שתהו מהו אותו פריט לבוש סרוג כל כך יפה. הבעייה היתה כאשר לא כל צבע התאים לאירוע ולאותו חייל שקיבל אותו. למשל יכלה לשלוח חותלות יד בצבע ורוד עדין לחייל גולני. קרה מקרה, בו אחד מהנכדים שעמד במסדר, חמוש בחותלות יד, עמל וטרח הרבה להסתירן מתחת לשרוולים ואפילו הצליח בכך עד הרגע בו פקד המפקד את הפקודה : "עמוד דום!!". בקור העז של אותו היום התלבט הרבה אם להשתמש בחותלות היד ולבסוף החליט, שאכן יום קר כמו אותו היום, מצדיק שימוש בחותלות של סבתא מרקל שדאגה לו כל כך. הוא לבש אותם, וכדי שלא יבלוט צבען הורוד עדין, דחס אותן פנימה מתחת לשרוול של הגופייה הטרמית אותה לבש. אלא שבעת ביצוע הפקודה "עמוד דום!", הצמיד במהירות את ידיו לצידי גופו, וחותלת הצמר אחת, שחליטה לבדוק את מזג האוויר גלשה להמפרק היד לכיוון כף היד. הוא לא שם לב לכך אבל מישהו כן. "מה זה צריך להיות?" שאג לעברו המ"כ. היה צריך להסביר למפקד כיתה את פשר החותלות דרך סיפור מלחמת העולם השנייה בה הסבתא של המשפחה היתה סורגת לבניה שהיו  פרטיזנים. ומאז היא נוהגת לשלוח לחיילי המשפחה… ושהוא ממש מתנצל על הצבע. סיפורים כאלה הם לחם ומים בצבא. בבוקר סגרירי באזור קר מאד אי שם, כאשר שרירי הפנים עדין לא מתחו זיפים עדין, היה הסיפור הדמיוני הזה זריקת מרץ חשובה מאד למצב הרוח ולרצונו הטוב של המ"כ שלא יכול היה לעצור את עצמו: "ומה עם הנוצות?" שאל בלעג.

ונחזור לגיבורה שעתה מתכוננת לצאת. פניה מועדות אל האולפן. היא מספיק קשישה כדי שיזמינו אותה לאולפן הטלוויזיה לתכנית שממש לא מענינת אף אחד בעולם, אלא כמה קשישים כמוה שנותרו נושמים ורוצים לדעת איך להמשיך בפעולה הזו. וישאלו אותה שאלות מהסוג של "איך את עדין שורדת לאחר 90 וכמה שנים?" . באמת מעייף. אבל סיבה טובה לצאת מהבית. רצו לשלוח לה מונית שתביא את האומללה לאולפן. היא התנפלה על המזכירה הצעירה והתמימה ואמרה לה שהיא יכולה לקחת הרבה אנשים שבסביבה אבל היא תגיע בכוחות עצמה. ואכן היא הגיעה בעצמה, צעדה במהירות אחרי הבחור הצעיר שהתווה לה את הדרך לחדר האיפור וההלבשה. כמובן שהיא סרבה להתאפר וביקשה שיניחו לפניה וקמטיה, אותם זכתה ביושר במשך חייה: "אני מניחה שהמפרי בוגרט ופרנק סינטרה לא יצפו בי כבר". לאחר היסוס קל החליטו שדווקא יהיה זה אותנטי עבור הרעיון הכללי, אבל בעצם למי יש כוח להתווכח איתה. אחר כך צעדה לאורך המסדרון והגיעה לאולפן.

השאלות שנשאלו היו בחלקן שאלות של חיפוש אחר סוד. "תראה בחור צעיר, אני לא יודעת איך ולמה אבל אני יודעת להגיד לך מה עשיתי במשך חיי" המראיין חייך בשמחה על יוזמתה לספר אבל חשש שהשיחה תגלוש לתכניות הבאות. "שאלה אחת יש לי". גב' מרקל הביטה עליו בתדהמה:"שאלה אחת והבאתי אותי עד הלום?"   הוא הביט עליה בחום ואמר:"בעצם שתי שאלות…א. באמת איך זה שהגעת לגיל מופלג זה ועוד בבריאות טובה כזו?"   – "לא יודעת! ומה שאלתך השנייה" ענתה לו. הראיון עמד להסתיים עם תשובה כזו. "רציתי לשאול אותך שאלה קצת אישית…" היא הסתכלה עליו וחייכה "לא נראה לי ששאלתך הקודמת היתה ציבורית אבל אתה יכול לנסות". הוא שאל אותה לגבי ילדותה אי שם ברוסיה, על משפחתה, על הוריה ועל אחותה. ברגע שהזכיר את אחותה הקטנה, קפצה גב' מרקל ואמרה שיש דברים שהיא לא אוהבת לדבר עליהם. המראיין ראה בקטע זה פוטנציאל עצום, אבל התכנית לא התאימה לנושא. הוא היה צריך לדבר על שני דברים, על הבריאות ואריכות ימיה ועל הדבר האקטואלי, שקרה בשבוע האחרון וזהו נפילת המטאור בצפון רוסיה. ואולי אם יהיה לו מזל יקשר בין הנושאים. לפי ההתנגדות של המרואיינת העקשת, החליט לגשת לעניין בעדינות יתר.

"שמעתי שאחותך חיה במקום כל כך מרוחק ברוסיה, איך זה שהיא לא עלתה לארץ כמוך?" – "הייתי אומרת לך למה, אבל לא נעים לדבר כך בטלוויזיה, אבל תדע לך שאני לא בטוחה שהיו מכניסים את ה'קוסמונאוטית' הזו לארץ". להרמת  הגבות של המראיין החביב המשיכה "תראה, אחותי מאז שהיתה קטנה דיברה על יצורים מהעולם החיצון, עוד בימיו של סטאלין. ודיבורים כאלה היו מסוכנים כל כך שתמיד השתדלנו להשתיק אותה. בהתחלה התייחסנו לזה כחלומות של ילדה קטנה אבל היא המשיכה זאת גם כאשר גדלה. והדבר הכי מעצבן שתמיד, כאשר היינו בחברה, היא היתה גוזלת את תשומת הלב של הסביבה עם הסיפורים שלה ואני הייתי יושבת בצד ומחפשת איפה לשים את הראש שלי, לאחר שאוריד אותו". כאשר שמה לב שהמראיין מתלהב ומתעניין, הסתכלה לסביבה וראתה את הצלמים, קהל האולפן ועוד כמה טיפוסים שלא הבינה מה תפקידם, אבל לא משנה. היא המשיכה. "וזאתי, הבחורה עם הסיפורים שלה, תמיד היתה מוקפת קהל, בעיקר קהל גברי. בעיקר קהל גברי נאה למדי. טוב, היא גם היתה יפה מאד. בקיצור, סבלתי. סבלתי מאד. מזלי שנישאתי בגיל צעיר ועברתי למקום אחר. אבל אז תמיד שמעתי סיפורים על אחותי. היא התחתנה יותר טוב ממני, היא היתה אשת פקיד ממשלתי, היא למדה יותר ממני. היא היתה מפורסמת. היא והיא. כאשר כבר עליתי לארץ, וכתבתי מכתבים למשפחה בבית, בברית המועצות, שואלת מה נשמע, רוצה לדעת מה הם עושים שם ואיך הם מסתדרים. המכתבים היו עושים סיבובים בכל העולם ומגיעים בדרכים לא דרכים אל המשפחה, אל הדודים והדודות, והמכתבים חזרה הגיעו לאחר חודשים רבים ומה בסוף כולם כתבו לי? נחש!" המראיין שתק, תהה, הופתע ולא ידע מה לענות והיא המשיכה:" על אחותי המוכשרת, היפה, המוצלחת, איך היא מתקדמת במפלגה, איך היא מפורסמת ועוד ועוד. אני לא סבלתי את הבנדם הזה, למרות שהתגעגעתי" המראיין שראה שהוא מאבד זמן ורואה את הצופים מחליפים ערוץ או קמים והולכים לישון או במקרה הטוב יותר, קמים למקרר לחטוף משהו, החליט לשאול את השאלה הסופית והאקטואלית. "ואיך קיבלת את הידיעה על אחותך המפורסמת בימים אלו?" השתרר שקט. היא הסתכלה עליו כמי שמחכה שישאלו אותו שאלה נוספת. הוא הביט בה וחיכה לתשובה. היא הביטה לקהל, לראות אם הם שמעו את השאלה. הקהל החזיר לה חמישים מבטים של ציפייה לתשובה. "מה אמרת? לא הבנתי" הוא יישר את ישבנו על הכיסא, נאנח קלות ושאל שוב במחשבה שלא שמעה או לא הבינה:" אני שואל, מה הרגשת כאשר שמעת את ההודעה העצובה על אחותך?"  "אחותי??? עצובה??? על מה אתה מדבר??" המראיין חש שקורה משהו לא טוב. הוא שואל שאלה שלא הוכנה טוב. התחקירנים של התכנית לא עשו את העבודה שלהם. המרואיינת מופתעת. אולי הוא לא היה בסדר כאשר לא תאם עם גב' מרקל את התשובות, משהו פה לא בסדר. הוא קצת נבהל וחשש מסצנה מביכה וכמובן כישלון. התכנית הופסקה והעלו פרסומות.

"אתה מוכן לספר לי מה קורה, בחור צעיר, או שאני קמה מיד". הוא ניסה להרגיע אותה והחל לספר לה את אשר קרה. "נו, אני יודעת שנפל מטאור, אז מה?" בחורה צעירה שעבדה עם צוות האולפן נגשה אליה, לקחה כיסא וישבה לידה. היא החזיקה בידה ברכות ודיברה בשקט. "תראי גב' מרקל, חשבנו שאת יודעת על אחותך. קרה אסון". השתרר שקט. גב' מרקל הביטה בפניה, הביטה אל המראיין המנוסה שגבותיו התחברו מרוב רצינות. 'וואו, יש לו גבה אחת ארוכה, מה קורה פה?…'מחשבה קצרה עברה במוחה והיא סלקה אותה במהירות. ושוב הפנתה את מבטה אל הצעירה שישבה לידה, שהלכה והתקרבה אליה, עוד מעט ותשב עליה, כאילו רצתה להתחבר אליה. "אחותך…" הוסיפה הצעירה. והקשישה החזירה לה מבט שואל. "מה איתה?" .  "אחותך, נפגעה קשה…"  מרקל התמתחה וענתה מהר:"תראי ילדונת, אם תמשיכי כך, עם המילים האלו, אנו לא מתקדמים לשום מקום, את מוכנה לומר כמה מילים בבת אחת כדי שאבין את כל המשפט? ממה נפגעה אחותי, מה מצבה כעת, לי אין דיווח ישיר אליה כי כבר כולם הלכו מסביב והיא לא בקשר איתי. וחוץ מזה היא גם לא מעניינת אותי. היה לי קשה פה על האדמה בישראל, והיא היתה אי שם בשמיים, והיא אפילו פעם אחת פעם אחת, לא התקשרה, כתבה, נשמה לעברי….אבל ….אם את אומרת שהיא נפגעה, ואתה אומר שהמטאור פגע ברוסיה, ואם אתם אומרים שקרה אסון…ז.א שהיא נפגעה ממטאור ברוסיה". היא קמה ממקומה, חייכה, הורידה את המיקרופונים והמכשירים והחוטים ובקושי הצליחו לעצור אותה כדי שהחוטים לא ייקרעו. החלה ללכת לכיוון היציאה מהאולפן. צוות ההקלטה והשידור עמדו מופתעים ומובכים. לא ידעו מה לעשות. משהוא מלמל, שהצער העביר אותה על דעתה. כולם שתקו. היא הגיע לקצה האולפן הקטן וחשבה משם: 'תמיד יוצאת דופן, תמיד עושה רעש, גם  למות היא לא מסוגלת כמו כולם…מטאור בחרה לה…'.

מודעות פרסומת