גברת מרקל דורסת את עצמה

זקנה עם מכונית כחולה

"סבתא, לאן את נוסעת?". אני נוסעת לסדר את הטלפון באוטו, ז.א את הדיבורית ובדרך אוריד אותך בתחנת האוטובוס כדי שתיסע הביתה. הנכד הבכור שלה שמח על הטרמפ, מיהר לאסוף את חפציו ולדחוס אותם היטב בתוך התרמיל הקטן. הם ירדו "מהר" במדרגות. הנכד ירד לאט ובכל פעם חיכה לסבתו. הם המשיכו לשוחח במדרגות כאשר צרור המפתחות מתנער ומשמש מוסיקת רקע. "סבתא, למה יש לך כל כך הרבה מפתחות?"  – "אה, כמו שכיפה אדומה שאלה את סבתא שלה, בכל אופן, אני אוספת את המפתחות כדי לא לאבד אותם".  "אבל אם תאבדי את הצרור, יאבדו לך כל המפתחות בבת אחת". סבתא חשבה קצת וענתה שהוא צודק, אבל צריך להתפלל טוב כדי שזה לא יקרה. הם הגיעו לחנייה ואז החליט הנכד ואמר שהוא ישמח לגשת איתה לסדר את הדיבורית באוטו במקום לנסוע ישר הביתה. שניהם שמחו להחלטה הנבונה שלו והיא נסעה. היא נסעה, כפי שהיא יודעת לנסוע. בתחילה היה הנכד המום מהנהיגה. אחר כך רצה לשאול שאלות. לבסוף צחק. "למה אתה צוחק חמוד?" הוא אמר לה שהיא מצחיקה אותו. ולאחר בירור מעמיק יותר הוא הודה שהוא קצת מפחד. הסבתא לא אהבה לשמוע זאת והמשיכה לנסוע למקום אליה מועדות היו פניה תוך כדי זיגזוגים, עצירות פתאום, האטה והאצה מוגזמים. אל החנייה הגיעה במהירות של שישים קמ"ש ועצרה בדיוק על שפת המדרכה תוך כדי שחיקת הצמיגים וכמעט הג'אנטים. לאחר שהמכונית עצרה סוף סוף והמפתח הוצא מהסוויצ', קפצה הסבתא מהאוטו וחיכתה לנער, שיצא גם הוא כדי שתוכל לנעול את הרכב. הוא השתהה, עבר לשבת במושב הנהג והביט לעבר המראה בניסיון לראות איך הוא נראה. "אתה יוצא כבר?" הוא יצא במהירות, סגר את הדלת והתרחק קצת, לנסות ולכלול את כל המכונית בתוך מבטו. הוא חייך בהנאה ורץ לסבתו. "סבתא, את מדליקה!" 

הם נכנסו לסוכנות הרדיו והתקשורת. לאחר כשעה וחצי המכונית היתה מוכנה. הם יצאו לדרך והפעם החליטה סבתא מרקל להקפיץ את נכדה אל התחנה המרכזית שזה ממש רחוק מאותה נקודה בה היו, אבל הבטיח לה ראש שקט. הם שוחחו בשלווה והשיחה נסובה אודות המכוניות שהיו לסבתא פעם לפני עשרות שנים כאשר היתה האישה היחידה כמעט בעיר שהיתה בעלת רשיון. "פעם, כאשר הייתי קטנה, הייתי יושבת פה על הגשר ומחכה למכונית שתחלוף. זה קרה כמעט פעמיים ביום". הנכד התפעם מהסיפורים והיה לו קשה להאמין. רעש חזק הרעיד את האוטו, סבתא מרקל נבהלה ונכדה גם. מרוב בלבול היא סובבה את ההגה ועלתה על המדרכה במהירות. הולך רגל שהבחין במה שקורה, החל לרוץ קדימה עד שהגיע לתחנת אוטובוס שם מצא מקלט זמני. היא נעה לעברו במהירות כאשר מבטה שלוח קדימה בבהלה, שהתפרשה בעיני הנמלט כנחישות לחסלו. הוא היה בטוח, שהוצא עליו חוזה מאיזה שהיא מאפייה ולכן החליט להמשיך ולברוח. כדי לייצב את עצמה, סובבה שוב את ההגה לכיוון הכביש, מה שגרם לחבטה חזקה כאשר המכונית נחתה על כביש האספלט. היא לא הסתכלה לאחור, אבל המכוניות שנסעו אחריה שמו לב למה שקרה והאטו את נסיעתם עד שנעצרה בתחנת אוטובוס. למזלה לא קרה דבר. אף אחד לא נדרס. ושום מכונית לא התנגשה בה לא מלפנים ולא מאחור. 

הנכד לא ידע אם להיות מבוהל או משולהב מהאירוע חד פעמי זה. הוא הסתכל עליה ברצינות ולפתע החל לצחוק. "אני חושב שהם חיברו לך את הטלפון לרדיו, זה מקובל". היא בדקה את מכשיר הטלפון שלה ואכן היתה שיחה שלא נענתה. "אידיוטים". יכולתי להרוג מישהו. למה לא מספרים לי?"  היא הגיעה בשלום לתחנת האוטובוס ולאחר נשיקות חיבוקים, השארת דמי כיס ועוד קצת, נפרדו. אך לא לפני שהנכד התכופף מבעד לחלון והתחנן שתחליף את האות מ' ב-ז':  ממהירות לזהירות. "מצחיק מאד!" פתרה אותו ושלפה את עצמה במהירות מהחנייה. הנכד הביט אחריה ונאנח. 

גברת מרקל הגיעה אל ביתה ואפילו החנתה מול קיר ביתה בזהירות רבה. ליתר ביטחון חנתה כשלושה מטרים לפני הבית. היא לקחה מהמושב האחורי את התיק שלה ויצאה מהאוטו במהירות. כאשר סגרה את הדלת בטריקה עזה כפי שהיא סוגרת את דלת המקרר, הבינה שעשתה טעות חמורה. שכחה להרים את בלם היד ולהעביר את ידית ההילוכים ל'פרקינג'. גם המכונית הבינה זאת אבל מאוחר יותר. המכונית היפה החלה לגלוש לעבר קיר הבית, בתחילה לאט ואחר כך המהירות גדלה. גברת מרקל תפסה את העניין ורצתה להיכנס למכונית ולבצע את הפעולות לפי הסדר, כפי שהיתה צריכה לעשות קודם יציאתה מהרכב. אלא שנזכרה שהיא לא בת 18 וגם לא 'סטיב אוסטין כל יכול'. לכן החליטה ללכת על תכנית ב' והיא לנסות את מה שראתה בסרט 'סופר מן'. אם הוא יכול, גם אני יכולה, חשבה. היא עמדה לפני המכונית וניסתה לעצור אותה. המכונית ששוקלת כך וכך ק"ג לא התייחסה לגברת הקשישה והמשיכה בתכניתה לגעת בקיר הבית ואולי אפילו יותר מזה. גבה של גברת מרקל נתקל בקיר הבית והיא תפסה שאין מה לעשות מלבד לנסות ולברוח, אלא שגם זה היה מאוחר כבר. המכונית פשוט דרסה אותה, אמנם לאט לאט אבל בכל זאת הפעילה עליה לחץ מתון וכבד. 

עתה היא שוכבת בבית החולים עם רגל מגובסת קשורה לקולב מעל ראשה. צווארה עטוף בתחבושת, ידה הימנית מגובסת ובמבט של יאוש מנסה לשחזר ולהבין מה עבר עליה באותו היום והכי חשוב באיזה מעמד היא. כלומר, האם היא צד ראשון, או צד שלישי. ואולי היא שניהם.

מודעות פרסומת