גברת מרקל קונה אוטו

מכונית

בבוקר התעוררה גב' מרקל לחריקות ציפורניה החדות של החתולה השחורה על דלת חדר השינה. היא חשבה שנמאס לה מהשריטות האלה אבל זה עדיף מאשר לישון עם החתולה בחדר ולמצוא פרעושים במיטה. התיישבה על מיטתה וחשבה אם הסיפור' שהיה בלילה אכן קרה או היה זה חלום. מבטה ננעץ אי שם בקיר הלבן ולאט לאט חזרו אליה התמונות החיים שלה. מי אני, היכן אני גרה, מה עשיתי אתמול, לאן אני פונה היום וכו'. לאחר שהדם הרטיב יפה יפה בכל תאי המוח, החדירה את רגליה הנוקשות לתוך נעלי הבית הרכות, לא לפני שגרבה את הגרביים. עתה היא עומדת ולובשת את חלוקה החמים ואחר כך היא תצעד בדרך המובילה אל המטבח. כל יום מחדש. יש איזה תענוג בלקום וללכת למקום בו מובטח לה כוס קפה וכריך עם דבש וטחינה. שנים היא אוכלת את אותו התפריט. זה פשוט טעים לה, למה להפסיק. היא הכינה את כל הטקס הזה והתיישבה, כאשר לצידה ספר שהחלה אמש, לפני הטרררם של ה'לפנות בוקר', הגנב, הפורצים, החתולים, השכן, כוחות הביטחון שלא הגיעו וכו'. עתה היא מדפדפת בספר ומחפשת את העמוד בו הפסיקה אתמול בלילה. אבל הבעייה שהיא לא כל כך זוכרת. נו, עדיף ללכת קצת אחורה לקטע, שהיא זוכרת ומשם להמשיך. אלא, שהיא מביטה על המילים ולא מכירה את הסיפור שהן מספרות לה.  לא בטוחה אם קראה, הבינה וזוכרת אותן ולכן החליטה ללכת עוד קצת אחורה. אופס, הנה, פה אני זוכרת, חשבה. והיא החלה לקרוא. תוך כדי הקריאה נזכרה ורצה קצת קדימה. בינתיים הקפה אזל בכוס, מזל שאני זוכרת מי שתה אותו ומי אכל את הכריך הקטן. היא המשיכה לקרוא עד שהרימה את עיניה וחשבה שאולי יהיה זה נחמד מצידה לרכוש מכונית קטנה ונחמדה בה תוכל לטייל קצת במקום להשאר תקועה בכפר ולא לצאת ממנו. 'בא לי לטייל' כך חשבה. מה נורא בהוצאה קטנה זו. וכי מה יש לה לעשות בכסף, בסוף הכל הולך לילדים. איך שהוא הם צריכים אותו תמיד. זהו, היא קמה והתלבשה.

היא התקשרה אל הבן שלה. 'אני רוצה לקנות אוטו, תגיע היום וניסע לחברה'. לאחר כשעתיים הגיע הבן בבהלה. הוא חשב שאמא שלו השתגעה והגיע הרגע ממנו חשש. "לא, אני לא משוגעת, למרות שכולם כבר חושבים כך, אני פשוט רוצה לממש את הרשיון, שנרקב לי בארנק, זהו". הם הגיעו לסוכנות המכוניות (שלא אציין בשמה מסיבות הידועות). במשרד היא הוזמנה לשבת. הכיסא היה גדול ממידותיה, אישה קטנטונת על כיסא די רחב. בנה ישב לידה, פניו חמורות. היה משהו במעמד הזה, שהזכיר לה פגישה עם מנהל בית הספר. הבן שלה יושב רציני כל כך עד שעוד מעט יגער על כך שמפריעה בשעורים. סוף סוף אינני אותה ילדה שובבה ועקשנית כשהייתי, עתה אני אדון לעצמי. 'הגברת רוצה מכונית קטנה ונחמדה, המתאימה למידותייך?" שאל אותה המוכר הממולח במתיקות שפתיים. היא הסתכלה עליו בלי חיוך ואמרה:" לא, אני רוצה מכונית גדולה המתאימה למידותיך, איזה מן דיבור זה, מה אני נראית לך, תינוקת?" המוכר היה נבוך, התיישר בכסאו ושינה את הטקטיקה. הוא הוריד את החיוך, שמתאים באמת לגן הילדים ושאל ברצינות, מה היתה רוצה כמכונית ולאיזה מטרות היא מיועדת. "תראה, הייתי קודם כל רוצה שהיא תיסע ואחר כך אני מייעדת אותה לנסיעות רבות". המוכר שוב הרגיש לא נוע והחל לשקול את דבריו ביתר קפידה. הוא הציע להם לקום ולבוא אחריו לאולם התצוגה והגברת תבחר בעצמה. הם קמו מהכיסאות וצעדו לעבר האולם הרחב שהיו בו כארבע מכוניות. ג'יפ אחד, מכונית מנהלים מכונית קטנה ועוד מכונית, שאי אפשר היה להתעלם ממנה, עם גג נפתח, כסאות עור בצבע לבן והיא כולה צבועה בתכלת מיטאלית, "שומו שמיים איזה תכלת, כמו העיניים של בעלי המנוח" מלמלה לעצמה. המוכר בטעותו האופיינית לאותו היום, הוביל אותה אל המכונית הקטנה והפשוטה, הצבועה בצבע קרם, שבאמת תשמש אותה יפה. אבל גב' מרקל חשבה אחרת והיא דווקא נעצרה ליד המכונית התכולה עם הגג הנפתח. אותה אני רוצה, תארוז לי אחת וניסע. אפילו בנה הזדעזע ורצה למנוע החלטה זו: "אמא, באמת, זה לא מתאים לך, לא יהיה לך נוח עם כל רוח הפרצים הזו, והשמש גם". היא הסתכלה עליו בכעס. ואמרה, שהיא יודעת למה הוא מתכוון וזה שאם כבר היא מוציאה את כספי הירושה שלו, שתוציא רק קצת. הוא נעלב ואמר שהיא סתם מעליבה אותו והוא בכלל לא חושב על כך אלא רק דואג לה. כאשר סיימה להקשיב לו פתרה אותו:"טוב, טוב, בסדר. יללה קונים והולכים". הבן הזדעזע ממהירות ההחלטה והציע, שילכו לעוד סוכנות ויבדקו מכוניות אחרות. המוכר הממולח והמהיר לא איבד זמן וחיזק את דברי האם, הראה לה את האפשרויות וההנאה, שתספוג בנסיעתה במכונית "חווית נסיעה" הוא אמר לה. "חוויה" היא מלמלה לעצמה. מיטב החידושים, שיא של נוחות. מערכת עם חמישה רמקולים, מכשיר דיוידי משוכלל כדי שהנכדים יהנו ועוד כהנה וכהנה. לבסוף, למורת רוחו של הבן האומלל, חתמה האם על המסמכים, שילמה ויצאה מהמשרד מאושרת. "אתה רואה, לא כואב כלום, מאד פשוט, למה לעשות עניין, את המנוע המציאו לפני מאה שנה, מאז שום דבר לא השתנה רק השיפורים והתוספות, אז מה זה משנה ומתאים לי עתה לקנח במילק שיק ענק, על חשבוני, יללה בוא ". הילד שפתאום הרגיש באמת כמו ילד קטן, למרות שחלפו הרבה שנים מאז והוא מזמן מזמן כבר לא ילד קטן, אלא מנהל חברה מצליח פחות או יותר, ובמקרה של אימו לא ידע כיצד להגיב, ונשאר רציני, פשוט הלך אחריה לאורך הרחוב עד שנעצר.  כי היא עצרה, הסתכלה פנימה לתוך החנות ונכנסה. העובדים הביטו על הגברת, שהופיעה אצלם על הבוקר וחייכו. "אני רוצה מלקשייק וניל גדול, בבקשה, היום רכשתי אוטו חדש, מדהים, 'מגניב', כמו שאתם אומרים". העובדים הצעירים צחקו איתה והחמיאו לה על התעוזה בבחירת המכונית והצבע. 

כך ישבו השניים, הבן לא אהב את הסיטואציה שהם יושבים בגלידרייה, הוא עם אספרסו קצר ואימו עם מילקשייק ארוך. "מה יש לך, עם הפרצוף החמוץ שלך, לא טוב לך עם אישתך, היא דווקא נחמדה". -"אמא, זה לא העניין, אני לא שקט עם הבחירה שלך".  היא הסתכלה עליו בתדהמה תוך כדי יניקה מהקשית הענקית. "תראה מתוק שלי, גם אני לא שקטה עם הבחירות שלך, אבל אתה יודע, כל אחד והחיים שלו, אני עם שלי ואתה עם שלך ובוא נסגור את הנושא הזה בכך שיותר לא תזכיר אותו. אני מרוצה וגם אתה תהיה מרוצה, זה לא אסון, זה רק אוטו".

לאחר כחודשיים קיבלה הודעה לבוא ולקבל את המכונית. היא שוב גייסה את בנה לצורך העניין והם נסעו לסוכנות. שם קיבלוה בסבר פנים יפות והובילו אותה אל המכונית התכלת שעמדה בחניון. גב' מרקל התרגשה ביותר בהכנסה למשרד. המוכר האדיב חייך אליה, קם לקראתה וקרא בקול של כרוז בקרקס:" מזל טוב, גב' מרקל, תתחדשי, איזה מכונית מדהימה קנית, כולם פה מקנאים בבחירה שלך, כל הכבוד, את תהני…" וכו'. לאחר שקבלה את כל הציוד הדרוש כמו הרשיון והמפתחות והמפתחות ספאר ועוד קטלוג ועוד מחזיקי מפתחות של החברה ועוד שוברים של מתנות, הובלה אחר כבוד אל החניון שם נחה לה בשחצנות, המכונית שלה. האוטו הראשון שהוא רק שלה.  היא קרבה אל האוטו ונכנסה למכונית. אחריה נכנס בנה. המוכר עצר אותו באמצע הכניסה וביקש ממנו לעבור אחורה כדי שהוא יוכל להסביר ולספר לה על כל חלקי המכונית. גב' מרקל קיבלה הסבר מפורט על כל החידושים, האפשרויות, של כל חלק וחלק במכונית. מהמגבים עד חיישני החנייה. מהפעלה ועד חימום הכסאות החשמליים. ועוד מיני כפתורים, שעשויים להקל עליה את החיים. "טוסטר אין פה?" שאלה בבדיחות. המוכר פרץ בצחוק והיה מבסוט מהבדיחה המקורית. הבן שלה לא. הוא מכיר את כל השטיקים שלה. לאחר ההסבר המפורט היא החלה לנסוע לעבר היציאה של החניון. האושר הציף אותה. עתה לא תטריד את בנה לכל מקום שהיא צריכה להגיע.

funny+old+lady+driver

נהיגתה היתה קצת הססנית, אבל היתה זו נהיגה. הבן היה לעומת זאת מאד לא שמח. הוא חשש מחוסר תשומת הלב שלה בכביש, מחוסר העיקביות שלה בנהיגה, פעם מהר ופעם לאט, תוך כדי זינוקים לא הגיוניים במקומות שדווקא היה צריך להאט. "תראה שיהיה בסדר, מקסימום אמות", הרגיעה אותו בכל פעם שהרגישה שנשימתו נעצרת : "תנשום, קח אוויר, זה לא בריא מה שאתה עושה". בסוף הסיבוב היא החזירה אותו למקום בו השאיר את מכוניתו וביקשה ממנו לחזור לעבודה ואילו היא תחזור לכפר. הוא לא היה רגוע ובמקום זאת נסע אחריה, כדי לראות שלא תיקלע לשום צרה. הם הגיעו לכפר. היא נסעה ראשונה והוא אחריה. אנשי הכפר המעטים, שטיילו באותו הבוקר, הביטו בה ובמכוניתה. היא נופפה להם לשלום והקפידה להחזיר מהר את היד אל ההגה. לאחר כמה במפרים עצרה מול חצר אחד הבתים וצפצפה לאדם שעבד בגינה. אדון מועלם, ידידה הנחמד הביט בה ולא הכירה. הוא השעין את המגרפה על קיר ביתו וקרב אל המכונית הנוצצת, תוך כדי שליחת מבטים לאורך כל המכונית. "תתחדשי, חברה, מתי?"  היא חייכה אליו באושר ואמרה: "עכשיו, יללה תקפוץ לאוטו, אעשה לך סיבוב." הוא צחק ואמר שכבר הוא בא, רק ינעל את הדלת. היא שאלה אותו בשביל מה הוא צריך לנעול את הדלת שכן ממתי מישהו ירצה לגנוב לו את נעלי הבית או הקומקום השורק הישן שלו. הוא הסכים איתה ונכנס לאוטו. הבן שנהג במכוניתו מאחור הביט בשניים וחיכה לראות מה יקרה. היא החלה לנסוע, עשתה סיבוב בכיכר והגיעה חזרה אל הכביש שם עמדה מכוניתו של בנה, שישב ובהה במה שהיא עושה. מה עושים עם האמא הזו, שאל את עצמו ונאנח. היא ראתה את הדאגה בעיניים שלו והמשיכה לנסוע לעבר שער הכפר. פתאום עצרה ושאלה את מועלם:"תגיד, יש לך ממחטה עבורי?" הוא שלף ממחטה מהכיס, אותה היא  הרימה ונופפה לבנה ההמום, תוך כדי נסיעה. והבן הביט דרך המראה ומלמל לעצמו:"תחזיקי בהגה, לעזאזל, תחזיקי חזק בהגה". 

מודעות פרסומת