משוגעת

30688_133485240001584_2117638_a

בשתיים לפנות בוקר הדבר היחידי שאפשר לצפות לו זה ביקור פתע, לא מתוכנן, מהוסס, של אורח לא מוזמן. אם ישנים תהיה ההפתעה איטית יותר. אבל אם ערים, זה ממש נחמד. כי אז חושיו של בעל הבית וחושיו של הפורץ פועלים ביחד. ז.א האדם הער, אינו חולם על שום חוף זהב בשום אי קסום, מקסימום חושב על מה שעבר עליו באותו היום, קורא ספר נחמד ונהנה מקשיי הרדמות. כל המערכות עובדות אצלו והוא חווה ב'לייב' את נסיונותיו של הפורץ. שושנה, הכלבה הקשישה, אשר משתדלת לאסוף כוחות בכל הזדמנות, היא זו שישנה והיא זו שעשויה לחלום על ריצה אחר רוכבי אופניים, חתולים או כלבים פורעי חוק ומשיגי גבול. היא זו שקלטה שקורה משהו שלא קורה בכל יום ועל כך בצעה את האריה המפורסמת שלה בצעקות רמות.

גב' מרקל חיה בגפה בבית ישן מסודר ומאובזר היטב.  אישה חרוצה זו ישנה בערך שלוש שעות ביממה, 'אין צורך ליותר' כך תמיד השיבה למתעניינים. אותה גב' הביטה אל כלבתה וחשבה שהנה החיה האומללה הזו מאבדת את שפיותה מול העיניים. 'ששש….מה את צועקת' קראה לעברה. הכלבה, שלרגע חשבה, שאולי באמת היא מגזימה, עצרה לשנייה ומיד החלה שוב בנביחות ללא הפסקת נשימה אפילו. גב' מרקל  החליטה שאולי באמת קורה משהו. קמה ממיטתה הגבוהה, זרקה על עצמה חלוק פרחוני להפליא, נעלה את נעלי הבית השחוקות, שחיות אצלה כבר עשרים שנה, וקמה לעבר הכיוון אליו הראתה הכלבה חסרת הסבלנות. היא נעצרה ליד דלת הכניסה והיססה אם לפתוח אותה. אם תפתח, יתכן ותופתע מאדם שעומד שם, אותו אחד, מושא הנביחות. אם לא תפתח, אולי תשמע רחשים ותבין מה קורה. לבסוף החליטה לעשות קצת רעש, להדליק אורות, לנסות ולפתוח את הדלת ואכן זה עבד. היצור שעמד מעבר לדלת, החל לנוע לכיוון המחסן, צעדיו נשמעו בברור על החצץ. צירי דלת המחסן חרקו כאשר נפתחה ונטרקה. אכן, שושנה צודקת. תוך כמה שניות כולם שתקו. שושנה הפסיקה לנבוח, הצעדים חדלו ודפיקות הלב של גב' מרקל גם.

מה עושים עתה. האם הולכים לישון או יוצאים לבדוק את נוכחותו של האורח. כך עמדה כמה שניות וחשבה. ראשית עלי להתקשר לאיש הביטחון. איך לא חשבה על כך קודם. לאחר שיחה איתו, משהו נרגע בה. נו, חשבה, עתה יגיעו כל השומרים, אנשי הביטחון, כלבים, מסוקים, מכוניות…ואכן… שום דבר לא קרה. אבל אם הפורץ לא מצא כלום אצלה, אולי יבקר את השכנים. היא מיהרה להתקשר לשכנים המקיפים אותה. מתוך ארבעה, הצליחה להעיר רק שניים. הם הודו לה על ערנותה, חשבו קצת, חיכו קצת, משלא הסתובב שום מפתח, ואף דלת לא חרקה, הסתובבו כל אחד לקיר שלו ונרדמו.

גב' מרקל לא הלכה לישון. הסיפור בראשה החל לפני כרבע שעה ולא נראה שהוא עומד להסתיים. לאחר שהבינה שלא קורה דבר, החליטה לצאת עם הרובה הישן של נחום, בעלה שניפטר לפני כעשר שנים, בעצם…. אולי לפני עשרים שנה, מה זה חשוב. חשבה שאי אפשר לצאת לשדה הקרב בידיים ריקות, עדיף עם משהו ועדיף יותר, משהו מפחיד. הימים בהם אחזה בכלי משחית זה היו….אמ…לפני הרבה שנים. היא סובבה בנחישות את המפתח ולפני שהצליחה להוציא את רגלה החמושה בנעל בית רכה, עקפה אותה במהירות שכמעט הפילה אותה, הכלבה שושנה כאשר פרצה בכעס החוצה. הכלבה התרוצצה ימינה ושמאלה ושוב ימינה, לא ידעה את נפשה מרוב כעס. גב' מרקל צעדה בנחישות אל דלת המחסן. משם בקע הצליל האחרון ששמעה. קרבה אל הדלת שהיתה פתוחה. איך קורה שלא נעלה אותה.  בטח הגנן, שעבד היום בגינה השאיר שוב את הדלת פתוחה. 'הגנן השלומפר הזה, חבל שאני מוציאה עליו מאה שקלים לחודש' חשבה בשקט. היא הציצה פנימה, היה חשוך. עמדה כמה שניות ובהתה בעלטה, אולי תשמע את נשימותיו של החומס. אבל דבר לא נשמע. במהירות סגרה את הדלת, כדי שהנשאר לא יספיק להתחרט, ונעלה אותה פעמיים. היה קשה להדק את הדלת למשקוף. תוך כדי הפעולה, שמה לב לדמות שהופיעה וזזה קצת, בצד השמאלי הרחוק שלה. אפשר וזה הוא. היא הרגישה את הדופק חזק ברקותיה, נשמה בכבדות וחששה שהוא מרגיש זאת. מה יש לה לפחד, כבר עברה הרבה דברים יותר מפחידים בחייה. מסתננים, מלחמות, התקפות פורעים… וילדים כמובן. היא לא הרימה את ראשה ונתנה לו הזדמנות להיעלם. אבל הוא לא ניצל זאת, להיפך,  התעקש ועמד שם בפינה השמאלית של מבטה. לבסוף הסיטה מעט את מבטה אבל לא את ראשה. ואכן עמדה שם דמות.

לפתע פנתה אליה הדמות ושאלה אם הכל בסדר. כל חלקי גופה חזרו למקומם בשנייה. גם הדופק ירד. היא אמרה שהכל בסדר. היה זה איש הביטחון החביב של היישוב. הרי גם את שנתו היא קטעה כאשר הטילה עליו את האחריות. והוא עשה את מה שהוא צריך לעשות, קם, התלבש, נכנס לאוטו, עשה סיור, הגיע אליה ועתה הוא מספר לה שהוא לא רואה ולא ראה כל תנועה חשודה. כן, בטח לא. מה חשב לו, שהשודדים יחכו לו. היא אמרה, שגם היא לא רואה ולא יודעת מה זה היה. חשד קל זחל לה אי שם, ממה שנותר מהתאים הרכים של המוח, שמא היה זה חתול שטייל מסביב לבית, הטריד את מנוחתה של שושנה הכלבה והיא נעה אחריה ובנתה לעצמה סיפור. אבל היא לא נתנה לעצמה לקלקל סיפור כל כך טוב והמשיכה ברעיון הגנב. יהיה זה מאד מאכזב אם לא. "מה יש לך ביד, זה רובה?" הוא רצה לצחוק למראה התמונה. אישה זקנה עם חלוק מעוטר בפרחים קטנים או נקודות בהירות (התמונה היתה עמומה) אוחזת ברובה על הכתף, כמו בתמונות של שומרים בשנות השלושים,  אבל התאפק.  כן, זה רובה של נחום, מצאתי אותו וחשבתי שיכול להיות מקל טוב לתת בראשו של הסורר. הוא הצליח לכווץ את הצחוק לחיוך קטן, עמד קצת ולא מצא מילים נוספות להוסיף. לבסוף אמר לילה טוב, נכנס לאוטו, סגר את הדלת וברגע שהאוטו החל לנסוע פלט "משוגעת!".

מודעות פרסומת