"לאסוף בולים זה דבר חינוכי, הילד לומד דג'יגראפי….."

בשבוע שעבר ירד גשם. מה גשם, מבול מבורך. ישבנו בבית והתפעלנו ממפלי המים שמלטפים את הבית וכל האזור. התענוג בצפייה בגשם בברקים והאזנה לרעמים ללא חשש שמא אלה טילים הנוחתים בארצנו, התחלף בהבעת דאגה אמיתית למה שהשארנו בחוץ ושתה את כל הנוזלים האלה. עשיתי ספירת מלאי בראש: תנורי נפט במילא צריך לזרוק, מי מחמם היום בנפט. זה כמו להצית דולרים ולהתחמם לאורם. שולחן טניס, הוא יעמוד ברטיבות. כסאות פלסטיק, נו, בטח יעמדו, אם לא הם אז מי כן. כורסאות הקש, אוי חבל עליהם. פתחנו במהירות את הדלת והכנסנו אותם כאשר הם מוצפים ומוכלמים. ככה הסתכלו עלינו עצובים רטובים עד לשד עצמות הקש שלהם. יריעות הבד שהילדים בונים איתם אוהלים, גם הם הוכנסו ישר למכונת הכביסה. מה עוד מה עוד, חשבנו לעצמנו. סרקנו את השטח, חוץ מהמכונית אין מה להכניס. ישבנו בסלון שוב בניחותא. פתאום נזכרתי. "אתה יודע מה שכחנו?"  שאלתי בחיוך של מפסידה. "מה?" שאל בתמימות שמקווה לטוב. "את הבולים!" אמרתי ופרצתי בצחוק.  -" אוי, את הבולים של הדודה שלי?"    הנהנתי בראשי ואמרתי:"אהה!". עלינו במהירות למרפסת העליונה, פתחנו את החלון שפונה למרפסת לא שימושית זו, יצאתי החוצה במטרה למשוך את ארגז הקרטון שכבר ממזמן הפך לעיסת נייר, אלא שהגג נטול המרזב, שטף אותי בזרם אדיר של מים ישר על הגב. נזעקתי בצמרמורת ונמלטתי אל תוך הבית. והוא שאל בבעתה מה קרה. ומיד נפנה לתקוף את הארגז בדרכו. התופעה חזרה על עצמה ואף הוא נכנס מהר הביתה. "מה עושים?" שאל. אמרתי שנחכה עד שגשם יפסק משום שבמילא הכל רטוב, כך שמה שנרטב נרטב ומה שלא נרטב, גם לא יירטב כי עתה נכסה את הארגז בניילון. כך נכנסנו הביתה והמשכנו לחלום על הגשם שבחוץ אבל עם קצת צער על הבולים של הדודה.

*****

יום אחד חזר דויד מדודתו, אותה הוא נוהג לבקר מדי פעם. מנהג עתיק של כיבוד אב ואם דודה ודוד. מדי פעם היה חוזר עם חפצים חסרי ערך, עתיקים ולא קשורים למציאות. פעם חזר עם שולחן גדול עגול מפורק, אותו היינו צריכים להרכיב כמו לגו. שולחן עתיק מהגוני. אודותיו דיברו שנים רבות כעל שולחן מפואר, הביאו אותו ב'ליפט' מארץ אירופאית ממנה באה המשפחה. ולשולחן זה נקשרו סיפורי משפחה עם ריח של אצולה אירופאית יהודית נודדת. שמעתי אותם שנים רבות בסבלנות רבה. והנה הגיע השולחן. לכאורה נשמע טוב, לא? אלא, שמקום עבורו לא היה בדיוק. הוא תפס חלק גדול מחדר הבנות. המיטות הוסטו לקירות בגסות, שולחן הכתיבה גם. דלתות הארון נסגרו למחצה, שאר הרהיטים, שהיו בחדר מצאו את עצמם דחויים באופן זה או אחר. אבל השולחן השחצן עמד לו ביהירות צפונית אופיינית באמצע החדר ולא זז. פניו לא היו חלקים כפי שסיפרו, הפורניר שהודבק אי שם בשנות הארבעים, שאף לברוח מפלטת השולחן והיה מראה סימנים של מילוט.  את הארוחות הגשנו עליו כי שולחן האוכל שלנו היה דחוק ולחוץ אל קיר חדר השינה שלנו במאמץ לא להפריע, הוא ידע את מקומו, ללא ספק.  ביתנו החדש היה קטן מלהכיל את הרהיטים, שהבאנו מדירה בה גרנו במקום אחר. את הבית הישן רכשנו במיטב כספנו, זוג צעיר למדי, שכל כוונתנו היתה להגיע לבית בכפר, אלא שלקח לנו כארבע שנים להרחיבו. בינתיים הצטופפנו וישנו צמוד לרהיטים רבים, שהיו ברשותנו, שמצבם ומצבנו היה מוצלח לעין שעור לעומת חפצים כמו תנור האפייה, אופניים, כסאות ומכונת הכביסה שמצאו את עצמם מתחת לבית, במחסן מבטחים לבל יינזקו. איפה הייתי? כן, בארוחות, אותן ערכנו בחדר הבנות. משהו מוזר אבל לא היתה ברירה. נוכחותו של השולחן בחדר הבנות הלכה והעיקה על נשמתנו. מראהו היה כבד, כהה, מסורבל וישן. ידעתי שאני צריכה להיפטר ממנו ומהר, למרות תגובותיהם ההססניות של בני המשפחה, אחרת בריאותי תיחבל. לאחר בירור במעגל המשפחתי הרחב יותר, הבנו שאף אחד לא שש לאמץ שולחן קשיש עם מדליות של המלחמה על החזה ובשיחה עם ידידה מהעבודה הצלחתי להעביר לה מסר, שיש ברשותי רהיט יקר ערך. מרוב טוב לב הסכמתי להיפרד ממנו בחינם ומהר. ואכן ערב אחד הגיעה אותה ידידה בחברת בעלה ושניהם קרנו מאושר כאשר הבחינו בחיה המוזרה, שרבצה בחדר הבנות. הם התרגשו והחלו לפרק את השולחן, משום שאי אפשר היה להעבירו דרך הדלת. דמעות חנקו את גרונם כאשר העמיסו אותו על הטנדר שלהם. ועוד המשכתי ושמעתי שבחים רבים על יופיו של השולחן חודשים רבים. ברור שהשולחן אכן יופיו במקומו מונח, אלא שהמסכן לא הגיע בזמן אלינו. מעולם לא הבנתי מה תענוג מוצאים אנשים בחפצים ישנים. עבורי היו אלה חפצים, שציפויים מתקלף, צבעם דוהה, יציבותם מתערערת וכל מה שהם משדרים זה את האמת על גילם המופלג. בשביל זה אני לא צריכה רהיט, מספיק לי שאני מסתכלת על עצמי במראה.

********

כך הגיעו לביתנו תמונות גובלין מזוויעות, בקבוקי זכוכית, כדי פח לא שימושיים, מפות ומפיות שמורות מגוהצות ומעומלנות, ציפיות רקומות, מעילי צמר ממלחמת העולם השנייה, ז'אקטים שגמישותם נמוגה והם הפכו למן בגד שמתלבש על הגוף כמו קסדה לראש. כל אותם חפצים מצאו את עצמם ארוזים אי שם בבית ללא שימוש. ובעצם הפכנו את ביתנו למחסן של הדודה. יום אחד הגיע דויד עם שתי מזוודות בהן בולים ומטבעות. וכי מה נעשה בבולים ובמטבעות. לאחר בדיקה מקצועית התברר, שאין להם כל ערך כספי. אלה הם חפצים,השייכים לתקופה בה אנשים במדינה חשבו, שהם בונים להם עתיד באוספים חסרי ערך אלה. תזה זו הובילה את עם ישראל להשקיע בבולי ישראל, שלא פסקו מלצאת מדי חודש. ז.א העובדים של דואר ישראל עלו על פטנט. האיש הראשון של דואר ישראל ביקר בתפוצות וגילה, שישנם אוספים יקרים של בולים ואנשים בכל רחבי העולם עוסקים בזה. הוא חזר לארץ ובישיבה הראשונה של מנהלי דואר ישראל הוא עמד מולם והודיע שיש לו 'שוס' רציני, שיביא כסף רב לקופת הדואר ומרגע זה לא תהיה דאגה בלב המנהלים באשר למקור השכר של העובדים. "מידי חודש נוציא בול ונמכור אותו". לאחר דין ודברים הבינו שאפשר בעצם למכור לכל אזרח בול אחד והם מסודרים. אך עם הזמן השתכללו והחלו למכור שני בולים ויותר לכל אזרח. האזרח יהיה מרוצה והדואר גם. ובמדינת ישראל קם לו דור מוזר שרכש פיסות נייר קטנות עם ציורים, שכל מטרתו של החפץ הזה זה להיות מודבק על מעטפות ולהישלח לכל קצוות העולם ורק נשאר למצוא למי לשלוח אותן. צריך לחשוב על כך כמו 'קבלה' מצויירת. התמימים והלא פראים, שחיו פה בשנות השישים ביניהם אני, לא הבינו שלבול יש פוטנציאל רק כאשר הוא במצב של נדירות.  ערכם של הבולים עומד ביחס הפוך לכמותם באוכלוסיה. ז.א ככל שכמותם עולה, ערכם יורד וכנ"ל להיפך.

******

באותן מזוודות שכבו זה לצד זה אוסף קופסאות שחורות עם מטבעות, מעטפות חומות שטרם נפתחו עוד משנות השמונים המאוחרות, אלבומי בולים ומעטפות עם בולים.  בקופסות המטבעות יש מגרעות בהן נחו להן מטבעות מתכת צבועות או לא בצבע כסף. ועוד מגרעת ריקה. ברור שחסר מטבע בכל אחת מהקופסאות. דויד הביע דאגה, שמא הדודה חושבת שהיא נתנה לנו עוד מטבעות ועתה הן חסרות אבל בעצם הן לא הגיעו כלל לידנו. מיד נזכרתי בסיפור על 'שרשרת הפנינים'. "היש בדעתך עתה לרוץ ולקנות מטבעות זהב ולהשלים את הקופסאות, או שאולי פשוט תשאל אותה לפשר חסרונן?"     -"השתגעת, אם אשאל אותה, היא עלולה לחשוב שחיטטתי במזוודה, במקרה הטוב כמובן. במקרה הרע, היא עלולה לחשוב שלקחתי אותן. לא אגיד לה כלום!" אמר נחרצות. הוא יודע עם מי יש לו עסק. ומאז עננה נחה על ראשנו. פחדנו שהדודה תבקש את המזוודות חזרה, תבדוק אותן ותתנפל עלינו. מי צריך את הגרוטאות האלה בכלל. מדי לילה, לפני השינה, כרעתי ברך, כמו שראיתי בסרטים, ליד המיטה והתפללתי למישהו וביקשתי שבדודה ייעור איזה ניצוץ של זיכרון לבוליה החביבים והיא תבקש את המזוודות ואנו ניפטר מהן. כמובן, כמו תמיד, תפילותיי נענו (מזל של יתומים) והיא אכן ביקשה אותן. שמחנו מאד ובהתלהבות של נסיעה לחו"ל, ארזנו את המזוודות, קשרנו את כל עשרת שקיות הניילון שעטפו אותן, עליהן הידקנו עשר גומיות שהגמישות זנחה אותן למען תחתונים חדשים יותר, נתתי בידי דויד את שתי המזוודות, לצווארו קשרתי צעיף ישן ממלחמת קרים בים השחור, שהצמר בו החל לשלוח קנוקנות ולאחד את השורות, לראשו חבשתי מגבעת דהויה של סבא שלו מחבל טירול שבאוסטריה הנוצה כבר היתה ממורטת, הבטתי עליו לראות אם משהו נראה חשוד, בחנתי אותו מכל צידיו, הכל נראה כפי שהיה. טבעי וישן מהול בניחוח נפטלין מענג. "נראה לי אותנטי, סע!". עמדתי בחלון ונופפתי לשלום עם ממחטה ישנה משנות השלושים, רקומה במונוגרמה משפחתית. והוא נסע. נשמתי לרווחה.

*******

בערב הגיע דויד. הייתי במתח. "נו, מה היה?" שאלתי.   הוא צחק בשחרור נוסח חייל ברגילה ואמר:" היא אפילו לא בדקה."  אבל אני הקשיתי ושאלתי מדוע בכלל ביקשה את המזוודות. ההסבר שקיבלתי הניח את דעתי ועד חצות נמחק הנושא מהפרוטוקול המחשבתי שלי. הדודה חשה ברע וחשבה שימיה הגיעו לקיצן, מחשבה שעולה מדי יום ביומו במשך 94 שנים. אני חושבת שרק בגיל שלוש היא לא חשבה שהיא תלך לעולם שכולו טוב. בהגיע יום הולדת ארבע, בגן סוניה, אולי , כל הילדים בגן שרו לה בשפה אירופאית כבדה 'יום הולדת שמח' ואילו עיניה של הילדה היפה הזו כבו באחת, מבטה נפל לכיוון רצפת הגן ודמעות נקוו בעיניה. "מה קרה מתוקה?" שאלה הגננת בדאגה. "אני חושבת שאני הולכת למות" אמרה הילדה המקסימה הזו. הגננת הביטה בה בתמיהה ודאגה ושאלה "הולכת למות???". הילדה סיפרה לה שכך אמרו לה בבית. שכאשר מתבגרים הרבה, בסוף מתים. היא ראתה את אבא שלה. גם הוא חושב כך וכל יום הוא מחכה לו, למוות. "אז עכשיו אני גדולה ועוד מעט אמות". כך אמרה לגננת. רחמיה של הגננת נכמרו על הילדה העצובה ביום הולדת והרגיעה אותה בכך שהיום היא לא תמות. אבל הילדה לא כל כך השתכנעה וראשה שבקע בין שדיה הענקים, שכמעט חנקו אותה מחמלה, צייץ עוד כמה מילים "נכון, היום אולי לא, אבל פעם פעם אולי כן" . הגננת בעלת הניסיון הרב הידקה את חיבוקה בחזקה ועד שהילדה החלה להשתעל מחנק, לא חדלה מלפיתותה.  מאז מדי שנה, חודש, שבוע, יום, שעה , דקה, שנייה, היתה מפזמת את אותו פזמון שחוק, שלימים גם אני אמצתי אותו וזה הולך כך: "תתקשרו, תבואו, אני עוד פה!" אחלה שיר.

******

עונות וימים חלפו ואולי אפילו שנים. באחד מלילות הקיץ המזוויעים סחופי מזגן, יבש גרוני מגעגועים לנהרות ומפלים ומשהו משך אותי אל המטבח להשיב נפשי בכוס מים מסונני חיידקים, מדוללי נתרן, מטוהרי חיידקים קטלניים עם נגיעת מי קולחין. בחושך מוחלט ידעתי את דרכי כמו קולומבוס את הודו. אך אני כקולומבוס טעיתי. רגלי היחפה נתקלה בחפץ קשה ונפלתי מלוא משקלי. ברכי פגשה פינות חדות, שלאחריהן התהפך גופי פעמיים ב'פליק פלאק' מקצועי עד לנחיתה יציבה על הגב. מבטי מצא את עצמו בתקרה, לקחו לי כמה שניות להתאושש מהוורטיגו הזה. הרמתי את כל חלקי גופי שהתפזרו על רצפת המטבח וקפצתי על רגל אחת שנותרה, אל מתג החשמל כאשר כל גופי מודה בתבוסה, שאני לא שווה כלום בחושך ויש דברים שאני לא יודעת על הימצאותם. משהואר החדר חיפשתי את המכשול. היו אלה שתי המזוודות עטופות כמו אז בניילון מהודקות בגומי תחתונים ישן. 'מה קורה פה?' שאלתי את עצמי. הייתי בטוחה שעדין אני ישנה ובחלומי הופיעו המזוודות חזרה הביתה, כמו כלב שחוזר לביתו. נערתי את ראשי. עצמתי את עיני ופקחתי אותן בשנית. אכן, טעיתי. זה לא חלום. זו מציאות. שאר השאלות הופנו לדויד, שישן כמו נער שאין לו חשק לקום לבית ספר. נגשתי אל החדר צולעת קצת. וניערתי את הנער. הוא פקח את עיניו בבהלה ומלמל משהו לא ברור. לשניה היה נדמה לו שקוראים לו למילואים. "מה מילואים, סיימת לפני 20 שנה מילואים, בקושי עשית מילואים כל חייך, מה פתאום עולה לך הרעיון מילואים?"    – "אז מה את רוצה ממני עכשיו ?" שאל בבהלה.  "מה זה?" שאלתי והצבעתי לעבר המזוודות, שעמדו להן אחת על השנייה ועשו עצמן ישנות. הוא הביט לעברן ואחר-כך אלי וחייך, כמעט צוחק. "היא נתנה לי אותן שוב!"   התקרבתי אליו קרוב קרוב, תפסתי לו בצווארון החולצה שלא היה, וסיננתי כמו שליח 'הבורר' . "תקשיב לי טוב, אין לי בעיה עם זה שהיא מביאה לך זבל. יש לי בעיה עם זה שאתה לוקח את זה ומביא הביתה, פשוט תיקח את המזוודות האלה ותחזיר לה, שמעת?"  ודויד, שלא ראה שום סדרה כזו ולא מכיר מה 'הבורר' עושה, לא התייחס לעוצמות שהבעתי בקריאותיי אלו והתחיל לצחוק. "אל תעשי מזה עניין, היא זקנה, אני לא רוצה להעליב אותה, גם כשאת תהיי זקנה אני לא אעליב אותך, לכי לישון, מחר נדבר, אני מת מעייפות" כך אמר והסתובב לקיר. "מה לישון, מה מחר", יצאתי מדעתי. עמדתי זקוף כמה שיכולתי ובמעיים יבשים, עיניים עצומות למחצה, ברך כחולה וציפורן שבורה הצהרתי ולא צפיתי את התשובות:    "או אני או הבולים!!!"    

"הבולים…." מלמל משהו מתחת לשפם המתפתח. התקרבתי לשמוע את התשובה שלא חזרה על עצמה.

עמדתי כמה שניות וניסיתי לחשוב על כך. הסתובבתי לעבר המטבח לקחת כוס מים, שהובטחה לי לפני רבע שעה. עברתי ליד הנבלות האלה תוך כדי שליחת מבטים מלאי שטנה.  סה"כ הן המתחרות החדשות שלי בבית. זוהי מלחמה על הגמוניה. מי יגיד את המילה האחרונה. מי יחליט פה. לאחר גמיעה של שלושת רבעי הכוס, המשכתי להביט על מזוודות הבולים ולתכנן חיסול מפתיע שרק ראש חולה כמו שלי יכול לחשוב. מלאתי עוד מים עד להשלמת הכוס והלכתי לכיוון המיטה. המעניין, שעם נגיעת רגלי במיטה הרכה הזו, המפנקת הזו, שכחתי על מה חשבתי קודם. רגע, על מה דיברתי?

*******

יום הנקמה לא אחר להגיע, למחרת המבול הוריד דויד את כל הבולים ולא ידע מה לעשות. אפילו חיות הבית התפקעו מצחוק. אני עשיתי עצמי כמשתתפת בצערו. "מה יהיה?" שאל בדאגה. "מה לעשות עם זה?" שוב שאל מתלבט. אני שיחקתי אותה כמו מדען לבולים: "תראה, הבולים מכילים דבק. הדבק נרטב, זה בטוח. ערכם ירד בחצי אם לא יותר. אתה יכול לפתוח את כל הבולים, לפזר אותם עם הפנים למטה והדבק למעלה, לפזר אותם על משטח ישר. לא, לא פה, אנו לא נבלה כל השבת עם בולים, פזר אותם למעלה בחדר שאף אחד לא גר שם, על המיטה. תן להם להתייבש יום. הם בטח יתקפלו ויתגלגלו, זה טבעו של הנייר, שבצד אחד מרוח משהו כמו צבע או דבק. אחר כך תסדר אותם ותפעיל עליהם משקל, לחץ כדי שיתיישרו ואולי אז הם יהיו שווים משהו, אם לא, אז תן אותם לילדים כל שהם, אני מכירה מישהו שאולי יסכים לקבל אותם. אם לא, אז לא. האיסוף האינסופי הזה הגיע לקיצו ואיתו תקופה נחמדה". כך גלגלתי הסברים חסרי טעם במין חשיבות שקנתה לי כמה שנים בבית בכבוד והערכה. דויד שמע בקולי והוא נפנה לקומה השנייה, הוא והבולים. הם נראו נחמדים יחד. היו כמה שעות של שקט שכבר התחלתי לשכוח מקיומו של דויד. "אתה בסדר שם למעלה, או שנרדמת, מה אתה עושה שם?"   – "מה זאת אומרת מה אני עושה, אני מסדר את הבולים על המיטה, הכסאות, השולחן, הארונות, הפארקט ובכל מקום אפשרי". מתוך סקרנות עליתי לראות את החדר. את החדר לא ראיתי אבל את דויד כן. הוא ישב על הרצפה בישיבה מזרחית האופיינית לו. ומסביבו בולים, בולים, בולים. לשניה הוא נראה כמו פרה שיושבת בשדה שופע פרחים. חשבתי שזו תמונה מדהימה ורצתי לצלם. ההבעה שהיתה מצוירת לו על הפנים הזכירה יותר עצב וקמצוץ של יאוש. "אולי נזרוק את כל הניירות האלה, מה את אומרת?"  איזה חינוך הוא קיבל כשהיה קטן. דמיינתי אותו כילד שיושב ועושה מה שהדודה מצווה. איזה משמעת, כל הכבוד. החמאתי לו. "די, נמאס לי, אני רעב" אמר וקם על רגליו. החלל שנותר בקומו, קיבל צורה של הישיבה שלו. הוא ירד במדרגות ובולי 'נופים בגליל' שדבקו בבגדיו נשרו פה ושם. הוא ישב למטה בספה ובולים של 'מלחינים ידועים' כמו לאונרד ברנשטיין דבקו בספה. הוא קם למיטה לנוח מעט וגם שם השאיר בולים והפעם של 'חיות בר בנגב'. בערב טרחתי ליד הכיור והכיריים, שם מצאתי מספר בולים של 'המכביה'. את בולי 'רבין' בגרסה המהודרת מצאתי ליד מברשת השיניים. ואני לא רוצה להגיד איזה בולים מצאתי ליד האסלה- לא נעים. בלילה, כאשר צפינו בסרט ודויד שכב בספה  משהו הטרידו בעורף לאחר בדיקה נמצא גם שם בול של 'פרחי אביב' שדבק בצווארו. בהגישו אלי שאל: "רוצה לעשות החלפות?"  עניתי בחיוב של חלפנית: "כן, יש לי את נשיא-ישראל".   "יש לך מישהו אחר?" שאל.    – "כן, יש לי מישהו אחר! אבל עזוב את זה עכשיו, אני משערת שאתה מתכוון לבול, לא ככה?"

*********

למרות שלא ספרנו את השנים, הן זזו להן ופינו את מקומן לשנים חדשות. אנו התבגרנו ואיתנו כולם. הכלבה הזדקנה ונפטרה בשיבה טובה, החתולה הלכה בעיקבותיה ואנו ממשיכים בחיינו פעם כך ופעם כך.     והבולים? הבולים המשיכו לחיות במחיצתנו. אלה שלא נרטבו שכבו בתוך האלבומים כמומיות דוממות כמו שרק בולים יכולים להיות שקטים. אף אחד לא הזיז אותם, אף אחד לא בדק, חקר או התעניין בהם. קיווינו, אולי אחד הנכדים יהיה מעוניין בעילעול קליל של דפי הפרגמנט המפרידים את הדפים העבים והנוקשים של האלבומים. אך בכל פעם ששאלנו, הצענו, הביטו עלינו בני הדור החדש בתדהמה וכמעט בהבנה 'מה קרה לסבא וסבתא הניסתתרה בינתם? או שנשמעה השאלה התמימה של דור הטכנולוגיה: 'מה עושים עם זה?' ככל שהזמן התקדם, הלכנו אנו והתרחקנו מהרלוונטיות של החיים במיוחד כאשר הזכרנו בפני הדור הצעיר את האלבומים. קיוויתי, שיום אחד תתעורר התעניינות. קיוויתי.  והדודה? כן, הדודה, גם היא היתה בסביבה די הרבה זמן, בדיוק כפי שחשבנו. עד שביום אחד התבשרנו כי בלילה ארזה את נשמתה ועברה למקום אחר שממנו כבר לא חוזרים.  היה עצוב אבל התגברנו. ידענו כולנו שיש זמן שהולכים, טוב, ההגדרה 'הולכים' קצת לא מתאימה. זה יותר נראה כמו 'שוכבים' ומשהו מאיתנו נלקח ו'פוף', זה נגמר. ישנם אנשים שעושים את זה קודם ואיתה דווקא הטבע עשה חסד. קיבלה בונוס על התנהגות טובה. הגיעה זו לגיל 109. תוצאה טובה הייתי אומרת. זה כמו לסיים את גן הילדים בהצטיינות יתרה. כאשר ליווינו אותה בפעם האחרונה, נכחו כל הנכדים והנינים בטקס. ולאחר מחשבה משותפת של דויד ושלי, החלטנו להחזיר לדודה את בוליה. חשבנו שתהיה זה מחווה יפה לאדם יקר, שדאג לנו ונתן לנו את האוספים שלו למשמרת ולמטרה חשובה ואולי הם יעזרו לנו בדרך כל שהיא. מחשבה יפה שלה, הביאה אותנו למחשבות יפות דומות. ילוו אותה הבולים בדרכה האחרונה, מי יודע, אולי שם היא תזדקק להם יותר מאיתנו. אולי יהיה זה כרטיס הכניסה שלה לגן העדן. מגיע לה. ללא ספק. דודה יקרה. ובטקסיות רבת משתתפים, עטפנו את שתי המזוודות באריזה יפה קשורה בסרט זהב. הנחנו אותן היכן שאפשר היה להניח והקברן החל לכסות. 

***********

מתוך חשש שמא הקברן יחשוב, שאנו קוברים משהו יקר ערך ויגיע בליל ירח, מלווה במוסיקה של סרטי אימה כדי לגנוב את האוצר, הסברנו לסובבים, גם הוא שמע, את סיפור הבולים חסרי הערך.  הם היו חסרי ערך משום שעברו טראומה ביום חורפי גשום לתפארת והם נרטבו ונדבקו.  אבל, לא רצינו לספר לה כדי לא לצער את הדודה ולכן שמרנו עליהם. הסתכלתי על הקברן, שלא היה סגור על ההסברים. ראיתי איך מחשבה זדונית אנושית מתגלגלת לה בין האונות. שמא, אולי בול אחד בכל זאת שווה מליונים, או אלפים או מאות או כמה שקלים לפחות. עוד לפני גמר הטקס, דמיינתי אותו מגיע עם את חפירה בלילה, בחוץ רוח שורקת בין מחטי הברושים המקיפים את בית הקברות והוא חופר וחופר עד שמגיע אל תחתית הקבר ולא מוצא כלום. גם הדודה לא היתה שם. אלא שלפתע היא הגיחה מבעד לחשכה ורק אור דלוח מאי שם, מאיר את זויות פניה והיא דוחפת אותו אל הקבר….מחשבותיי נקטעו כאשר דויד שהביט עלי לשנייה, התכופף ושם את ידו על כתפי. חשב שלקחתי את האירוע קשה מדי. אבל מבט עיני שהיה מונח על הקבר הטרי, בעצם חווה חוויה דמיונית אחרת. הטקס היה יפה. היה קצת עצוב, בכל זאת נפרדים מתקופה. גם הנכדים וגם הנינים הספיקו להכירה. היא היתה עבורם פרק בהיסטוריה. אנשים כמוה לא מוצאים בכל מקום. לא כולם חיים כך. היא היתה שותפה לאירועים חשובים שקרו בעולם ובארץ. פגשה אנשים שלא היו קיימים כבר הרבה זמן. חייה הצנועים והסגפנים היו מושא לבדיחות על חיים ארוכים מדי, אכילה מסודרת, צניעות יתרה וחיים ספרטנים. בכל יום אכלה את אותו האוכל. התעוררה וקמה באותן שעות קבועות. התנדבה ועזרה לכולם. עבדה עד יומה האחרון. אישה חרוצה ונקייה. דברים, מעשים, ואירועים הוזכרו בגינה. למשל , אתה מתלבש כמו הדודה. אולי תשני את התפריט את אוכלת כמו הדודה. עזבנו את בית הקברות ונסענו לביתנו. דויד הלך אל בית הדודה עם אחותו כדי לראות מה לעשות בחפצים שנותרו שם. הוא הגיע מאוחר הביתה, זרק עצמו למיטה ולמרות העייפות לא יכול היה להירדם. כך שכב במיטה, בהה בתקרה ומדי פעם סיפר על מה שנשאר בבית הדודה. אותי לא עניין דבר מכל מה שנשאר. אבל עבורו היו אלה חלק מחייו, מילדותו, ממשפחתו. אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה וזה ממש לא משנה לי. גרוטאה פה גרוטאה שם, במילא גם אנו נראים כמו גרוטאות. לפחות נפתרנו מהבולים. ובליבי חשבתי, שיביא כל מה שירצה, אולי הילדים ישמחו לקבל חלקים מן העבר מתוך רצון לשמר משהו ממנה. 

************

בשיטוטי הלילה הקבועים שלי, קמתי לשתות מים. כמובן שלא הדלקתי את האור, אני מכירה כל פינה בבית הזה גם בעינים עצומות. כך התרגלתי ללכת עוד מימי נעוריי כאשר הייתי חוזרת מבילויי הלילה שלי ולא רציתי להעיר את הורי. אני אוהבת את השליטה הזו. בהיותי ילדה אהבתי להקשות על עצמי ולדמיין כאילו איבדתי את הראייה והייתי הולכת בעיניים עצומות ובוחנת את כישוריי. זה לא עבר לי. גם היום בגיל מופלג כשלי, אני ממשיכה לעשות את זה. הפחד שלי הוא, שיום אחד אפול ואשבור את עצמותיי ואם ישאלו אותי מה קרה ולמה. מה אגיד להם? שאני עושה לעצמי מבחנים. הרי יסתכלו עלי כעל משוגעת.  באותו הלילה המשכתי וליטפתי את הקירות בקצות האצבעות, הגעתי לשולחן האוכל והתקדמתי לעבר מתקן המים המטוהרים, שעמד על השיש במטבח. הכל הלך כשורה. צעדים קטנים מדודים, מהמיטה לדלת החדר- חמישה צעדים. מהדלת לשולחן האוכל- שבעה צעדים. מהשולחן אל השיש של הכיור והמתקן ארבעה צעדים. אבל בצעד השלישי, נתקלתי במשהו ואיבדתי את שיווי המשקל. לא כמו אז, הצלחתי להיאחז בידית של המקרר. הדלת נפתחה והאור הציף את המטבח. הייתי המומה. אבל ניצלתי. הצלחתי לבלום את עצמי וגופי הקשיש לא נחבל.  נראה לי שנתקלתי בגוויה. האם יכול להיות שדויד הביא את דודתו הביתה? לאאאאא, לא יכול להיות. בקושי קמתי. רק הסתבכתי קלות בכותנתי הקלילה. דרכתי עליה כמה פעמים עד שהצלחתי להתרומם. עמדתי והסתכלתי המומה. הייתי בטוחה, שראייתי בוגדת בי. לכן הלכתי אל המתג מהר ככל שיכולתי. סקרנותי היתה 9.9 בסולם, אלוהים יודע של מי. הדלקתי את האור ולא האמנתי למראה עיני. שתי מזוודות נחו להן באדישות. היו אלה מזוודות דומות לשתיים, שעוד היום קברנו. אם הייתי צריכה להעיד בבית משפט עם ספר תורה בידי, הייתי נשבעת בהן צידקי שאלה הן המזוודות. עמדתי שניות מעטות ובחנתי את הגוויות, ז.א את המזוודות. סבבתי סביבן ולא העזתי לגעת. הן עמדו להן במן גאווה וזלזול.  נגשתי לחדר, לבדוק אצל האשם היחידי בפרשה, שעלול היה להביא את הסנוביות האלה. "מה?" שאלתי אותו כאשר פקח את עיניו. "מה, מה?" החזיר לי בשאלה כפולה.  הצבעתי לעבר המטבח. "אה, אלה, כן…היו עוד מזוודות, אז התחלקתי עם אחותי, חשבתי שאולי בכל זאת נמצא פה משהו, למה שאתן הכל לאחותי, לכי תדעי, אולי……" והוא המשיך לדבר ולהסביר, אבל כבר נרדמתי וחלמתי על …בולים.

מודעות פרסומת