נינט

מדי יום באותה השעה אני מכינה את ארוחת הצהרים. ובכל יום יש לי עזרה. החתולה. נדמה לה שלעולם לא אוכל להסתדר בלעדיה. עם פתיחת המקרר והוצאת המצרכים, היא מגיעה במהירות ושואלת אם אני צריכה עזרה. הבטתי אליה ושאלתי במה היא יכולה לעזור לי. והיא אמרה "בהמון!".

"מה למשל?"

"למשל, אני יכולה לפתוח לך את שקית הניילון, שעוטפת את השניצל. "

"רעיון יפה…. אבל נראה לי שאת פשוט תנעצי את שינייך בבשר."

-"אני", נזעקה, "מ…מתי עשיתי דבר כזה?" שאלה בתמימות של נוכלים חלקלקים ויפים שכמוה.

-"טוב, לא זוכרת אם היה זה הבוקר או אתמול".

היא לא אהבה את מה, שאמרתי, הסתובבה בתנועות נעלבות של זנבה, סיננה משהו בין שני חלקי השפם, והלכה לצלחת שלה עם זנב שחור גבוה גבוה. עלתה על הכיסא, תחבה את ראשה עמוק בצלחת וחיפשה נס. אחר-כך הרימה את ראשה לראות אם אני מסתכלת וכשתפסה את מבטי, שאלה  ב'מיאו' ארוך "מה, מה, את מסתכלת, אמרת לי משהו, את בכל זאת רוצה לתת לי?"  ציפתה שאתחרט ואניח לה לערבב את מרק העוף למשל. אבל אני לא נשברתי. אני מכירה אותה. רמאית קטנה. במקום זאת ניגשתי אל הארון והבאתי את קופסת האוכל אליה היא תמיד קופצת בשמחה. היא צפתה בי כמו רב-חובל אל ים ללא יבשה ולא זזה. "את יכולה לשים כמה שתרצי, אין לי חשק עכשיו. וחוץ מזה, רציתי להגיד לך שנמאס לי מהטעם הזה, מה זה בכלל, איזה טעם הבאת לי הפעם, דומה לדשא עם קצת קקי של כלבים רטוב. סליחה, אבל מה נראה לך שאני עכבר נסיונות שלך?" כל זה היא אמרה במשפטים ארוכים ורציפים של 'מיאו'. לא עניתי לה, הנחתי לה את גרגירי המזון היבש שלה וליטפתי את פרוותה המקסימה. 

מודעות פרסומת