פינוקים של החיים

 החודש פינקה את עצמה בשתי הלוויות, שיבעה, הסתבכות חביבה בהכנת עבודה על הסוציאליזם ולידה אחת. כמה מתענוגות החיים, שלעיתים נופלים בצרורות. מכל האירועים האלה, הרושם הכביר, שהשאיר המפגש עם משפחתה המורחבת היה  המרשים ביותר מזה כמה שנים. זה התחיל בהודעה טלפונית בדבר מותו של הדוד מאי שם באירופה. דוד שהיא ועוד כמה בני משפחה זוכרים ברגשות מעורבים.

ההודעה היתה של אחת מבנות המשפחה הצעירות, לפחות כמוה, שאיכשהו נשמעה כמו קשישה משכונה בעלת ייחוד עדתי. אותה בת דודה,שולה שמה, לא ראתה זה שלושים וחמש שנים ואולי יותר, שוחחה איתה כאילו זה עתה נפרדו.  בישרה לה בהתרגשות מוגזמת, שלא תאמה את השנים שחלפו ואת הדוד השנוי במחלוקת. היא האזינה לידיעה  וחשבה כבר להגיד לה שהיא יכולה להירגע משום שהדוד גם היה כבר קשיש וגם קצת לא נחמד. תחת זאת הצליחה לשדר עניין ואיכפתיות. "היום בו תיערך ההלוויה עדין לא ידוע אבל נודיע לך" הודיעה לה בהתלהבות והוסיפה בהתרגשות שדואגים להביא את הגופה מחו"ל. 'וואו' חשבה, כמעט כמו שהביאו את עצמות הרצל לקבורה בארץ. נראה כי לשולה הזו אין מה לעשות בחיים מלבד לקבור את הדודים. כבר שמעה עליה בהלוויה הקודמת וקודמת קודמת. היא סגרה את הטלפון וחשבה, שמשהו פה לא כשורה. המשוגעים האלה מתלכדים כאשר משהו מת. כאשר יגמרו המתים, לא תהיה סיבה להיפגש. מתרחשת פה תופעה מוזרה והפוכה, עם כל מפגש המרחקים הולכים וגדלים. ונושאי השיחה הולכים ומתמעטים. היא לא הגיעה להלוויה אבל לשבעה הלכה כי זה חשוב.

הכניסה אל בית האבלים עוברת דרך שביל הנגמר בשער. היא הרימה את פשפש שער הבית וכאשר סגרה אותו, הרגישה את עיני האבלים בגבה. מרחוק לא הכירוה והם ישבו בשקט ועקבו אחריה בעיניהם עד שהתקרבה. היא הלכה לקראתם ונעצרה בכניסת הבית. עמדה כמו איזה דגל לא שייך. מיד נפתח טקס קבלת הפנים. חלק זכרה וחלק לא הכירה. נשיקות וחיבוקים לא חסרו שם. משפחה זו יודעת להפיץ חום. ומשהו שם בכל זאת היה חם יתר על המידה, על סף הרתיחה. חלקי המשפחה הצעירים מצאו להם בני ובנות זוג אך למרות זאת אופיה הבסיסי של המשפחה נשאר. כל דכפין יתקבל בשמחה ללא משוא פינים. המשפחה מעולם לא חיכתה לה והיא המשיכה לגדול. ילדים צצו מכל עבר. אלה ללא ספק זריקת המרץ החשובה בתמונה המשפחתית המתיישנת, מזדקנת והעומדת-במקום הזו. היא הושבה מיד על הספסל הנצחי והוצעה בהתלהבות ארוחה. מתוך הבית סימן לה בתנועות ידיים, דודה האהוב שיש אוכל טוב. השפה בה כולם מדברים היא אותה שפה, שימוש בבדיחות עתיקות מתקופת הגשש, חיקויים של דיבור ילדים משובש מתובל בהערות של שומרי מסורת ודתיים משהו כמו 'ישתבח שמו' או 'השם ישמור' ויש את המבינים והמהדרין, שיודעים לשפוט מה אסור ומה מותר בהבעת חשיבות המעידה על ידע עצום והמון אחריות. איזה כיף להם.  מלבד זאת שום דבר לא השתנה שם. אותו הבית, אותה המרפסת, אותם האבלים. כך היה בשבעה של אימה כך היה בשבעה של דודתה ואחר של דודה ועתה של עוד דוד. 'הם מתים כמו זבובים' חשבה לעצמה. והשיחות אותן שיחות, ההומור אותו הומור.

כך בילתה במחיצתם. הביעה את דעתה' שהייתה שונה וחצופה מדעותיהם של היושבים שם. דעות הפוכות לחלוטין. אבל הם סולחים, מבינים, חסרי ביקורת, חסרי רוע, זכים כמו ילדים. כולם. אז מה בכל זאת מטריד באווירה, חשבה לעצמה. הילדים שהיו שם הצחיקו אותה עם המשחקים שלהם. בעל הבית, הדוד החביב ביקש מהם להתפנות משום שהם מפריעים למבוגרים. 'לאיזה מבוגרים אתה מתכוון דוד ולמה אתה מכנה את זה 'הפרעה'?" שאלה אותו. הדוד היה מובך ועצר לשנייה במטרה לענות בבדיחות לשאלה. "הנח להם, הם משב הרוח היחיד שיש פה". ואכן הילדים בגילאים מעורבים ידעו להעסיק את עצמם במשחקים נחמדים של קסמים וטריקים משובבי נפש, מה שהרים מעט את ענן הלחות התל אביבי ומצב הרוח הכללי ששרר באותו הבית.

ביתו של הדוד היה שייך להוריו. הבית יושב על רבע דונם לוהט במרכז העיר הגדולה. כבר נעשו ניסיונות במשך השנים להיפטר מהנכס לטובת רווח מידי. ומאבקים קטנים אלו העיבו על היחסים בין האחים והאחיות. הזמן הזוחל בסופו של דבר מתקדם ועיני בניהם ובנותיהן של האחים והאחיות מדגדגים את הרהיטים והנכס כולו. היא יושבת שם ומקשיבה לשיחות, ומידי פעם משתרבבת מילה המזכירה את השולחן היפה שנותר בחדר, הכורסה של הדודה…היא מזדעזעת קלות למחשבה ליום בו ילכו מכות כל היורשים ומודעת לכוחות החיצוניים שיפעילו היטב את מכבש הנדל"ן שלהם, יפעלו בדרכים הקשות ביותר והאכזריות ביותר שיוכלו וכל זאת כדי להשיג עוד פיסת אדמה קטנה שתהיה חלק משטח עצום שיש שם ושייך למשפחות דומות. היא מברכת בליבה את הדוד היקר באריכות ימים נושקת לכל השחקנים במחזה הזה ויוצאת חזרה לביתה.

מודעות פרסומת