הלוויה

מי צריך את זה? המתים? הנשארים בחיים? שאלות אלה הטרידו אותה בדרך מהחנייה בה החנתה את מכוניתה בעמדת 'היכון צא' לפני בית הקברות הנעים כל כך במושב ותיק זה. היא התקרבה אל הקהל שנראה מרחוק כמו כתם שחור וכשהתקרבה הבחינה בפרטים לבושי שחור, שלפי שיקול דעתם חשבו שבגד זה מתאים לאירוע כגון זה. היא חשבה שהלוויות של יהודים אמורים להיות דווקא צבועים בלבן שיזכיר תכריכים. והשחור בא מתמונות שראתה בהלוויות נוצריות, כך הרי רואים בסרטים. אבל ניחא. שיהיה.

תחושת הניכור ואפילו השעמום, שתפסה אותה הזכירה לה שנים רבות של ביקור באירועים עם משפחה זו אליהם היתה מגיעה עם ילדיה, יושבת בתחילה בין כולם כאשר לאט לאט כמו התגנבות יחידים היה כל אחד מתפנה למקום מעניין יותר ותחושת 'אני לבד במדבר' היתה מציפה אותה כל פעם מחדש. זו בעצם לא משפחה זו חבורה שנתקבצה תחת אותו רעיון 'מי הצליח' 'מי השיג', 'מי יפה יותר' וכמובן מי עשיר יותר. היא לא היתה שייכת לשום קטגוריה. בעבר הייתה נכנסת לתוך החבורות הסגורות, המחולקות היטב על פי ראש המשפחה ומנסה לפצח את הקודים שלהם, לשבור את החומות, תוך כדי הבלגה על הערות עוקצניות ואלימות ולנסות לבנות לעצמה איזה שהוא מעמד בתוכם. אך היום בזקנתה,  תחושת הזלזול והבוז שהציפו אותה דחקו את הדמעות של אז והיא נכנסה הישר לתוך החלל בו לא עמד כמעט אף אחד מקבוצת הגנים, שחסמה את הפתח. באותו חלל שהיה קרוב לקברים עמדו מתי מעט, שנראו גם הם באותו מעמד שלה, פליטים, ספיחים, חלקי משפחה זרים שהשתרבבו לאותה חמולה לא חמולתית זו. כמו שאריות של קטניות בתוך מזון שהוא לא קטניות. עליה ועליהם היתה מודבקת מדבקת אזהרה עבור האלרגים. 'זהירות, יתכנו שאריות, או עקבות של תירס או חיטה למזון'.

והם, הקבוצה הנבחרת, המוצלחת, אכן נזהרים ולא  מתקרבים.  עטופה בכובע ומשקפי שמש קיוותה שאף אחד לא יגיע אליה מתוך נימוס. גם מזה עייפה. עליה למלא את תפקידה כמלווה לבן משפחה אליו התחברה לפני 1000 שנה וזהו. הטקס החל. הקברן מפנה, מסדר, מתפלל, קורע בגד, מנווט את קריאת 'קדיש' והכל כרגיל. המת שוכב לו בשקט וכולם סביבו טורחים, מפגינים ידע בתפילות, באמירת 'אמן' במקומות הנכונים. המומחים מראים ידע בכך שמשיגים את המתפלל והקורא ומקדימים להגיד את סיומות המשפטים, כמו אחד ששר בזיוף קל באוטו, שיר הבוקע מהרדיו שיודע את כל המילים אבל מטייל הוא על המנגינה האומללה שכבר מתחילה להתבלבל ממנו. אותו זריז-קריאה ותפילה עומד ומתנדנד כמו עץ ברוח, מוסיף קידה פה, הטיית גוף לאחור שם. כמו מחול. בזוית עינו הוא סורק את הסביבה, בעדינות, כאילו במקרה כדי לראות כמה קהל צבר עד עתה ומרגיש, שהנה הרגע הגדול שלו ל'סולו בית-הקברות'.  אפילו הקדים את כולם, תר אחר אבן קטנה נבחרת, ניקה אותה בידיו ומכנסיו וכבר היה מוכן להניחה על הקבר הטרי עוד לפני דברי ההספד. הקברן הדתי, מנהל הטקס, עקב אחריו ולא עצר אותו. מיהו ה'גרופי' לוויות זה, לא ברור.

בהביטה לצדדים שמה לב, שאין מספיק קברים. מעניין, חשבה לעצמה, היישוב כל כך ותיק ורק תשעה נקברו כאן. יישוב מאריכי חיים, ללא ספק. כבר חשבה להעתיק את מגוריה לכפר זה, אלא שבנה תיקן אותה בחוסר סבלנות מעושה: "אמא, זהו בית הקברות החדש, לאחר שהישן התמלא, את והבדיחות שלך".  בתום הטקס כולם נפנו לעזוב את המקום, מי לאט לאט תוך כדי עיכוב קל אצל האבלים, להראות להם שהיו פה ברגע הקשה ביותר בחייהם ומי מהר, כדי להסתלק כמה שיותר לאחר מילוי תפקידו, הוא את שלו עשה למען הרישום בפרוטוקול. אבל כל זאת לאחר המשפט המדהים בו מבקשים סליחה מהמת. על כך לא יכלה יותר להתאפק וקראה בקול צרוד:" הי…חברה, עתה אתם מבקשים סליחה? עכשיו? מה לא עשיתם עד היום, כבר לא יעזור לכם. צבועים שכמותכם, כולכם" היא נשמה עמוק, חייכה בשבעות רצון והביטה עליהם מתפוצצים מהלם. מרוצה מעצמה נפנתה מבית הקברות לעבר מכוניתה, שעמדה כבר בעמדת מילוט. ומתוך הקהל שנשאר המום היה משהו אמיץ שצעק באיחור קל כמו נביחה של כלב עייף: "נו, משוגעת, תמיד היתה!"    

היא הניעה את מכוניתה, אחזה בשתי ידיה בהגה, הסתכלה ישר ונאנחה בחיוך: "ראית אותם, את הנבלות האלה, ראית?" . בנה שישב בשקט הוא הביט בה בחיוך קל ולא ידע אם אחז בה השיטיון או שהיא בשיא השפיות.  היא הביטה אליו בעיניים רושפות: "דע לך ילד שלי, בחיים, אף פעם, אל תתן לאף אחד לשלוט בך, בחיים…שמעת וכשיש לך משהו להגיד- תגיד. אל תתן לאף אחד לפגוע בך!" היא חייכה אליו, חיבקה אותו חזק חזק ויצאה מהחנייה לאט ובזהירות. כך ישבו להם בשקט כאשר רוחה נרגעה מעט, הדופק ירד, הוא עיקל את דבריה שם ואת ההוראות באוטו ולא כל כך ידע מה בעצם קרה ולמה. גם היא עיקלה את האירוע המרגש ומדי פעם היתה מחייכת ומביטה אל התינוק הגדול שלה. בהיכנסם לכביש הראשי, הוא החל לצחוק צחוק משוגע, שהדביק גם אותה. " אמא, את מטורפת, את יודעת?"   "כן, יודעת."

מודעות פרסומת