סיפור

היו לי את כל הסיכויים לחיות חיים טובים. נולדתי במזל טוב לאחר תקופה סבירה בבטן אימי. נולדתי בריאה, אכלתי טוב, עד היום אני אוכלת טוב, רואים. הורי העניקו לי את מרב אהבתם ולא חסכו במאומה כדי להזכיר לי זאת כל יום. בבית כבר היתה אחות גדולה כאשר הגעתי והכל היה בסדר, באמת. פה בעצם נגמר הסיפור.

אי שם בשנות הארבעים המאוחרות , בבית החולים ביפו, יושבת אם צעירה ומנסה להניק את ילדתה. בעלה, חבר מפלגה טובה, פועל חרוץ ואחראי, הכל עושה בזריזות, ניגש לזוגתו ונושק לה בלחי, לוחש לה באוזן: "איך את מרגישה אהובתי, התגעגעתי אליך. ישנתי לבד ולפתע התעוררתי עם עלות השחר ולא היית לידי. חיפשתיך בכל הבית וקראתי אליך, אל אהובת נפשי, ולא מצאתיך. בבוקר לא יכולתי להתחיל לעבוד בלי לראות את שתיכן לכן הגעתי ואני עף עוד כמה דקות". הוא התכופף אל הקטנה, שהיתה בזרועותיה ונשק בעדינות ללחיים הטריות שזה עתה יצאו ממפעל החיים, בו השקיע את מניותיו. "מה שלומך?" שאלה אישתו והביטה אל עיניו, שהיו עסוקות בבחינת המוצר החדש. "בסדר גמור, מה איתך, את, איך הקטנה, שווה משהו?" שאל בחיוך.  "היא בסדר אבל מסרבת לאכול". ענתה לו תוך כדי נסיונות להניקה. "את יודעת חשבתי על שם". אמר לה בהתלהבות. וכי מה היה לו לעשות בלילה לבד. אחד התפקידים, שחשב שעליו לבצע היה לבחור שם. הוא לקח מאד ברצינות את הנושא. "שם זה דבר מאד חשוב, כל החיים אתה נושא אותו והוא אמור לייצג אותך בכל מקום. טעות אחת שלנו והיא תלך עם שם שלא יהלום אותה ואז יהיה זה כמו אחת, שסוחבת סמרטוט אחריה במשך כל החיים…" היא הביטה בו בתמיהה וחשבה כמה רצינות השקיע בהגדרה זו. "היי, הירגע, זה רק שם. את העיקר כבר עשיתי וזה ללדת אותה, מהיום מצידי שנקרא לה שושנה או שולה, היא תעשה את השם לא השם יעשה אותה". אמרה בנחרצות שקטה. הוא הביט בה וידע שהיא צודקת אבל משהו הציק לו. היא קלטה את חוסר שביעות רצונו והתעניינה בשם שחשב עליו. הוא שתק והיא חייכה בסבלנות. "מה?" שאל. "השם" אמרה. "מה איתו?" שאל. "נו, על מה חשבת? ענתה בחיבה והביטה לעיני בן זוגה הנבחר בעולם. "אה, כן. חשבתי… על שם שייצג את השאיפות שלנו, של המדינה, שלה. רציתי משהו וברור…חשבתי לשלב את הציונות בשם הזה, שם זה לא דבר פשוט כל כך, שם זה משהו שמלווה אותך כל החיים. הוא צריך להיות מספיק טוב למשך הזמן שהאדם חי.." אמא הרימה את עיניה מהתינוקת הרכה (שזו אני), שנחה בזרועותיה והחלה להרגיש את המשקל של השם אשר לאט לאט הכביד והכפיל את משקלה של התינוקת. היא הביטה אל הקטנה בדאגה והרימה את עיניה אל בן זוגה, שהיה עסוק בתיאור השם ושכח קצת, שהוא לא על הבמה בכנסת או לפחות באסיפת דיירים. "הי, היי, עצור! מה עובר עליך, לאן אתה מכוון. אתה לא חושב שזה גדול מדי על כתפיה הצרות של הזעירה הזו. תסתכל עליה ותיזכר על מי אתה מפיל את ההיסטוריה היהודית העולמית הזו. מה קרה? השמות הקצרים והפשוטים שלנו עשו למשהו משהו רע? אני מפחדת לשאול למה התכוונת, יש לי הרגשה שזה הולך להיות שם ממש לא טובה". הוא הביט אליה במבט של חתול נעלב, אסף את זנבו בין רגליו ויצא מהחדר. טמפרטורת הגוף של אמא עלתה מרוב כעס.  היא כל כך התרגזה ששכחה להסתכל עלי. הבטתי שקטה וחיכיתי בסבלנות, שהצעת הארוחה תחזור על עצמה. היא ישבה בחוסר מנוחה. מחשבותיה רצו בין אי הנוחות עם מה שקרה, לבין כעסו של אבא, לא אהבה את הרעיון של שם מוזר לילדה כל כך צעירה, לא אהבה שהפר את שלוותה והיא פנתה אלי, כאילו אותי היה צריך להרגיע. "את יודעת מה נעשה?" שאלה אותי."אנו לא נשים לב ונמשיך כאילו לא קרה כלום. גם הוא רוצה חלק בהצלחה הזו, צודק, אבל יש גבול, לא?  בואי נחכה בסבלנות, אולי השיגעון הזה יחלוף. בינתיים נמשיך, נכון? מה את אומרת?" אני לא כל כך הבנתי על מה המהומה וחיכיתי, כמו תמיד בשקט ובשלווה, שהאוכל יגיע לפי והוא אכן הגיע. המשכתי מהיכן שהפסקתי.

בערב אבא הגיע והתנהג כאילו כלום לא קרה. נשיקה לי נשיקה לאמא. גם אמא התנהגה כאילו לא קרה כלום. הבטתי בשניהם ועצמתי לאט לאט את עיני. כתוצאה מחולשה זו לא שמעתי איזה שם בחרו לי. כשגדלתי מעט הבנתי לאן נפלתי אבל לא היה בכוחי להתנגד. "עם-ישראל ציון מכורתנו לעד, אלוהים"  "עיצמליה". בכל מקרה אקצר את העניין בכך שאספר, שאת שנות ילדותי בבית הספר ביליתי די הרבה בשירותים של הבנות. איכשהו השם שלי היה תמיד הגורם לזה. טוב, גם העובדה שהתערבתי בכל דבר ואמרתי תמיד את מה שלא הייתי צריכה להגיד. אחר כך פיתחתי רגלים זריזות כדי להימלט ולסגור את עצמי באותם חדרים קטנים מוגנים, חדרי הנוחיות בבית הספר. שמי ניקז לתוכו את כל השנאה של הסביבה, את ההערות הכי מצחיקות, לעגניות ובוטות. המון יצירתיות הביא שמי לסובבים אותי וזה דבר טוב, רק חבל שהייתי זו אני הגורם. מודה שעצם נשיאת השם גרמה לי להיות מיוחדת. ללא ספק מיוחדת. לכך הרי אבי התכוון. את זה קיבלתי. נעורי עברו קצת יותר בשלום, משום, שלשוני החדה והביקורתית התאימה לתקופה בה כולם רוצים להיות שנונים. רכשתי חברות וחברים רבים. הלעג והרדיפות, שהיו מנת חלקי הכשירו אותי לחיים קצת יותר קלים מבחינת לחצים. אפילו בצבא הסתדרתי יותר מכולם והייתי מוצאת דרכים להשתחרר ממטלות קשות ומתישות, בעורמה ותחבולות. מסתדרת כזו. נו, הכל היה קטן עלי מבחינה זו.  נישאתי באושר וילדתי חמישה ילדים חכמים ומתוקים עליהם הגנתי בחירוף נפש. בימי חיי זכיתי לשמות חיבה רבים כדי להקל מעט על הגזירה. שמות כמו, 'ליה', 'עיצמי', 'מלי', האות 'ע' שקראו לי בצבא היתה יותר טובה מהשם שלי. יאמר לזכותי, שלא התנגדתי לשום שם שבחרו לי רק שלא ילעגו לי. אבל תמיד כאשר עמדתי במפגש הראשון, בשלב ההכרות זה היה מתחיל ב: "מה?", "איך?" . ואז מתחילות הווריאציות, נסיונותיהם של השואלים להבין מה נאמר להם. מן ריטואל קבוע בו הייתי מקצרת  את השאלות בהצעה לפתרון מהיר. "קראי לי 'ליה' ונסגור עניין". מכיון ששם משפחתי התחיל בת', היה זה בדרך כלל הטקס הקבוע בסוף הקראת השמות, אם היה זה במסגרת בית ספר או צבא או אוניברסיטה בהם זכיתי להיות הפינאל המסכם שאף אחד לא שכח. נו, מן גורל מחורבן כזה. אבל, החיים בכל זאת הטיבו עימי. רכשתי מקצוע טוב, נשאתי באושר וילדתי ילדים מוצלחים. למה שאתלונן.

מתי שהו, נסענו בן זוגי ואני לחו"ל.  ישבנו במרכזו של שדה התעופה, באזור בתי הקפה, בצנטרום של החנויות בהם המוצרים ניתנים בחינם, עובדה, כולם נמצאים שם ולוקחים חפצים ומוצרים רבים.  הבטנו על הנוסעים, שתינו להנאתנו קפה והרגשנו איך החופשה מחלחלת לנו בורידים. לפתע ראיתי משפחה נחמדה אב, אם, סבתא ונכד מתיישבים בפינה הרחוקה מאיתנו. זיהיתי אותם. היה זה הסופר שאני כל כך אוהבת ומשפחתו. עקבתי אחריהם מרחוק. היה זה כמו לראות סרט כהשחקן הראשי ידוע. אף אחד לא ניגש אליו להגיד שלום. רציתי לגשת אליו וללחוץ את ידו ולהגיד לו שאני ממש, אבל ממש אוהבת את הכתיבה שלו. החלטתי לגשת לאחת החנויות ובדרך חזרה לעצור ליד המשפחה הזו, כאילו במקרה. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון החנויות. בחזרה כיוונתי את הליכתי קרוב אליהם. אך בן זוגי היקר זיהה אותי וקרא לעברי. השם ישמור, הוא קרא בשמי מול פני האומה. אף אחד לא שם לב ולא התייחס. מזל. אבל כאשר הייתי ממש קרובה, הסופר הידוע שמע את השם. הוא הביט עלי והביט אל בעלי. הוא קישר. אלוהים , הוא קישר. את השם המזעזע עם הדמות המתקרבת משום, שסימנתי לבן זוגי שאני עוד מעט מגיעה. איזה טעות עשיתי. הייתי צריכה לא להתייחס לקריאה. לקחו לי בערך חמש שניות להבין מה קורה פה. וברגע האחרון פניתי לימין והמשכתי ללכת לעבר נקודה לא ברורה באופק. אחר כך חזרתי לכיסא שלי. הבטתי בכעס בעיני בן זוגי. "מה קרה אתה שואל?" סיננתי בין שפתיי צבועות אדום (מהניסיונות הכושלים בחנות). "כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי בחוץ. מה קרה לטלפון שלך, הוא לא עובד?" כל כך כעסתי. שנאתי את עצמי, אותו, את הוריי, את כל העולם. איזה שם דפוק ועוד לקרוא אותו באולם רחב ידיים עם תקרה גבוהה כל כך, ממנה נשפכים מים. מן התהדרות במים שאינם מאפיינים את המדינה. הייתי עצבנית.

כמו תמיד. הזמן מרפא הכל. גם אירועים שוליים כאלה.  יום אחד קניתי את ספרו החדש של הסופר האהוב עלי. בערב לפני השינה היה לי ספר חדש, איזה כיף. פתחתי אותו וקראתי בהתלהבות כל סיפור שנכתב. הפרטים המצחיקים, הפירושים והמילים המופלאות אותן הוא בוחר היו עבורי כמו כדורי שוקולד נימוחים בפה. הבומבה לא אחרה להגיע בסיפור השלישי. "אתה לא מאמין". אמרתי לבעלי. "אתה לא מאמין". חזרתי ואמרתי. והמשכתי לקרוא. "מה אני לא מאמין פעמים?" שאל אותי אהובי.  "…כן…" אמרתי בקול רפה כדי לא להפריע לקריאה. "מה אני לא מאמין?" שאל שוב. הנחתי את הספר על השמיכה. האצבע שמרה על העמוד בעוד הספר סגור. "השם שלי". אמרתי מחייכת. "מה איתו?" שאל שוב. המסכן שכבר רצה לדעת והיה מסוקרן מאד. "השם שלי מוזכר בספר, אתה לא מאמין, איזה צחוק". התחלתי לצחוק במיטה מה שהיה קשה לעשות בשכיבה. "לא יכול להיות". אמר זה שמונח לידי במיטה. "כן יכול להיות, למי יש עוד שם כזה?" הוא התיישב על המיטה והסתכל עלי. "את צודקת, למי יש עוד שם כזה מזעזע, הרי היה זה רעיון אחד ויחיד של הורייך, בעצם אולי הם שמעו על השם הזה וקראו לך בו…אולי.."

"אתה זוכר שנסענו לחו"ל וכעסתי עליך שקראת בשמי?"                                                                                                                                                                     

"כן".

"אז הסופר הזה ישב שם עם המשפחה שלו וקלט את השם, אני בטוחה שהוא שמע משום שהוא הסתכל על שנינו והשם הנורא שקראת נקלט אצלו בראש  וקיים עתה בספר שלו".

"וואלה, איזה צחוק, נו אז מה הוא כתב, ספרי".

"עדין לא הגעתי לכל, אני בהתחלה".

המשכתי לקרוא במהירות. סיימתי את הסיפור וסגרתי את הספר. "נו, מה כתוב שם? סיימת?" שאל אותי כאשר ראה שסגרתי את ספר.

"אה…לא, אני עייפה, מחר אסיים", אמרתי בעייפות.

"את לא סקרנית?"

"לא, אני עייפה טיכו". אמרתי והסתובבתי לצד השני. הסקרנות שלו לא הניחה ולאחר שכיביתי את האור הוא אמר שהוא חושב שמה שקראתי, לא מצא חן בעיני. לא עניתי. "תדעי לך שנעשה פה עוול נוראי כלפיך, אם את מרגישה כפי שאת מרגישה. על דברים כמו אלה, בדרך כלל, רשום בתחילה או בסוף הספר שהקשר בין השמות, הדמויות בסיפור לבין המציאות דמיוני לחלוטין ואת צריכה לבדוק אם אכן הערה כזו קיימת בספר, שאם לא כן…" הפסקתי אותו שלא יסחף בהגנה עלי וברצונו להרגיעני. "יש כזו הערה, אם זה עוזר במשהו!" מלמלתי בשקט. "אבל זה לא כל כך עוזר…" הוא התקרב אלי בשקט בשקט ושאל קרוב קרוב :"תגידי, מה כתוב שם שכל כך הסעיר אותך?"  "שום דבר מיוחד, באמת".

הוא צחק ולקח את הספר לידיו "איפה הסיפור, באיזה עמוד?" הייתי נבוכה אבל כבר לא היה לי כוח להתנגד. "33, עמוד שלושים ושלוש". אמרתי וחיכיתי עם הגב אליו בצפייה לתגובה. לקח לו זמן לקרוא, אבל אני במילא איבדתי את השינה ולכן המשכתי בסבלנות להקשיב לנשימותיו דרכן הבנתי מה הוא קורא. הרגשתי שהגיע לקטע שלא אהבתי כאשר הוא הפסיק לנשום באותו הקצב.

 "היא קרבה אליו, מתנדנדת על שתי רגליה הכבדות, פעם על זו ופעם על זו. שתי ידיה היו נתונות בשני סלים מפלסטיק עמוסים בשקיות ניילון לא ברור מה הן מכילות.  שיערה היה מפוזר ונראה מרחוק כמו נחשים. המראה הזה הזכיר לו את 'מדוזה' מהמיתולוגיה. כשעמדה קרוב אליו הבחין בעור פניה היבש והמקומט. לא נשאר זכר ליופייה. השנים בהן בלתה בבית המחסה לחולי נפש חוללו שמות בגופה ופניה, היה לו קשה למצוא קשר בין האישה המוזנחת הזו, שנראתה כפול מגילה לבין אותה נערה, שאהבה אותו כל כך והוא ברח ממנה בפחדנות עלובה".

"מה הבעיה שלך עם הקטע הזה, זה מאד יפה ונוגע ללב" שאל אותי לאחר שסיים.

"אני מבינה שהשם שלי מוזר, אבל הוא לא יכול היה לבחור לי דמות יותר מלבבת? למה היה צריך להדביק את השם שלי לדמות העצובה הזו?"

הוא חייך אלי ודיבר בשקט ישר לתוך עיני: "אני חושב שהשם שלך מאד מיוחד וזה בדיוק מה שהוריך התכוונו. ממה את מוטרדת, אני פה, את אהבת אותי פעם ואולי גם היום, אני לא אכזבתי אותך, את לא היית בבית משוגעים, לך אין שיער של מדוזה ועדין נראית לא רע לגילך. אז כתב, אז מה? הלוואי שמשהו היה כותב עלי, באמת, אני לא צוחק, זה דווקא נחמד ומיוחד". כך אמר והוסיף: " ולדעתי הקשר בין הדמויות למציאות, מקרי בהחלט".

מודעות פרסומת