הלכתי להאריך

להאריך, להגדיל זה תמיד נשמע טוב בתקופתנו. ז.א קיבלנו משהו, אנו רוצים לקבל עוד ממנו, אז מאריכים, מגדילים. והמציאות תמיד מעניקה לנו את ההזדמנות הזו, מה שלא היה בעבר- מה קיבלת, זה מה יש. היום, תשלום קטן עבורנו,הופך לים של כסף עבור החברות. אפשר להגדיל ברשתות מזון מסוימות. אפשר להגדיל בחברות סלולריות, קצת, רק קצת וכבר חיינו משתנים לטובה. אבל לא כך בדרכונים. פעם, אפשר היה לאחר עשר שנים, לבוא ולהאריך לעוד חמש. היתרון בזה ש- א. התשלום הוא נמוך יותר. ו-ב. התמונה, כן התמונה, נשארת לעוד חמש שנים.  תגידו, מה הבעיה עם התמונה, עושים חדשה. נכון, עושים חדשה, אבל אנו נראים אחרת. בגיל שלי זה כמו בגיל חמישה חודשים, משתנים מדי שבוע. אף אחד לא רואה את זה, גם זה נכון. אבל אני רואה את זה וכמו שחקן שחמט, אני רואה כמה צעדים קדימה. אז איפה הייתי? כן, בצילום. הגעתי היום להאריך ומיד קיבלתי בכניסה הסבר קצר בן שתי מילים: 'לא מאריכים'. וכשעמדתי נדהמת הוסיפו עוד כמה מילים:"תצטלמי פה, תביאי שתי תמונות, ותעמדי בתור". כך פשוט, ברור, קשה, אבל התגברתי. הסתובבתי לאחור וחיפשתי. שלט היה, צלמניה לא היתה. הרגשתי כמו הרי פוטר כאשר אמרו לו להגיע לתחנת הרכבת שלא קיימת. החלטתי להמשיך בדרך כפי, שעשה הרי פוטר כמובן. צעדתי שני צעדים והגעתי לקיר והוא לא נפתח כמצופה. היתה שם בחורה, שדיברה בטלפון. מולה היה דלפק עם מיני מתיקה הכי נוראים ולא היה כל סימן לצילום. שאלתי אותה, סימנה לי בראשה ללכת לפינה. באמת פינה. כיסא פלסטיק לבן מלוכלך קצת. "שבי פה". ציוותה, סימנה בראשה והמשיכה לדבר בטלפון וללעוס מסטיק. בינתיים לקחה מצלמה ביד. ראיתי איך היא קובעת גורל לעשר השנים הבאות ולא יכולתי לעשות כלום נגד זה. חשבתי שתפסיק לשוחח קצת, תלעס פחות ותיישר את ראשה, כדי שהתמונה תצא מושלמת. ראיתי שדבר טוב כבר לא יצא מזה.  החלטתי ללכת על הטבעי, ללא איפור ללא תיסרוקת, ללא מבט אל האופק, טבעי. הבחורה המשיכה לדבר בטלפון, לעסה ביתר התלהבות וכיוונה את המצלמה אלי. ללא השקעה,  ללא חמלה. כלום לא היה. עמדה מעלי, אני יושבת והיא עומדת. כל הצללים עלי. אבוי. איפה ההסברים המפרכים בשעורי הצילום של מיכה, איפה? בשביל מה ללמוד אם אפשר לעבוד בעפולה ולצלם אלפי אנשים מרוצים כמוני. היא הראתה לי את התמונה. היה זה הרגע היחידי בו יצרה קשר עין איתי. ומיד חזרה לשוחח בהתלהבות עם חברה שלה.  נו, מה אגיד לה שאני כלל לא דומה לדוגמנית ההיא. אמרתי בסדר כי לא היה לי זמן. קיבלתי את התמונות. עתה עשר שנים אראה את הפרצוף הזה שלא בטוח אם הוא רוצה לצחוק או להיות רציני. ואני כבר צופה את ההערות של הסובבים אותי. יהיו אלה עשר שנים לא קלות.

מודעות פרסומת