סוף סוף במרפאה

סוף סוף נכנסתי כולי לקופ"ח. מקום חביב למדי בכפר חסידים, "למה את לא מגיעה יותר?" שואלת אותי האחות. הרגשתי כאילו סבתא שלי שואלת אותי למה אני לא מבקרת אותה. חייכתי ואמרתי שכל הזמן אני קובעת ולא מגיעה. מן הרגל משונה כזה, עד שאני לא מגיעה לקטסטרופה אני לא מגיעה, עניתי לה. איזה קופ"ח זה, איזה, כולם מחייכים, אפילו החולים ביותר. אני מרגישה שהגעתי ל'מועדון האנשים הטובים'.מאוחר יותר אמר לי הרופא, שאני עלולה למות ולא ידעו למה. איש חביב הרופא הזה.  "שבי פה". אמרה האחות. בינתיים זכתה לשתי מחמאות, שעפו מקצה המסדרון והגיעו עד סופו: "איזה נעלים יפות, כמה עלו לך?" שאלה אותה המזכירה בקצה המסדרון, כאילו היא כבר רצה לקנות כאלה. "חמישים שקל" השיבה לה האחות מהקצה השני. "יפה לך" אמרה המזכירה, לאה שמה, האמת, השם לא כל כך מתאים לאותה אישה פעלתנית זו. האחות חייכה ואנו, כל היושבים על הכיסאות, סובבנו את ראשנו חזרה למזכירה, הרי זה תורה להגיב, כמו בטניס. האחות התקרבה והמשיכה לתאר את פרטי הלבוש שלה. "החולצה, איזה חולצה יפה, מתאים לך, את ממש קורנת היום" אמרה המזכירה שוב. והאחות הביטה לעבר חולצתה כדי לבדוק אם יש אמת בדבריה. בחנה שוב את החולצה וצחקה לעבר המזכירה. אמרתי כבר שנחמד פה בקופ"ח. למה אני לא באה יותר, באמת.  האחות סיימה את תצוגת האופנה וחזרה אל מטופליה, שיושבים על הספסלים. היא עברה במבט מהיר על כולנו והחלה בהוראות. "תוציאי כרטיס אורח". הורתה לי. שאלתי למה. -"כי את אורחת ולא קבעת תור. גשי ללאה המזכירה. שבי שם, קרוב ללאה". הזזתי את ישבני מכיסא אחד למשנהו כדי להתקרב ללאה. האחות מסדרת את המטופלים לפי סדר,שמובן רק לה. הרגשתי כמו הבגדים בארון שלי. לא רק אותי היא הזיזה אלא עוד אישה. "תשבי שם, ליד זה שיושב שם". אמרה לאישה עם שיער צהוב. והצהובה זזה וישבה בכיסא של זה שישב והתלונן כל הזמן. אדם מבוגר. שנראה שממש נהנה להגיע לשם. הוא כל הזמן התלונן על כאב ראש. נראה שהטיפול מתחיל כבר מהמיסדרון. הוא חפן את פניו בכף ידו הימנית ואילו ידו השמאלית תמכה בימנית. שלושה חלקים תפוסים היו אצלו. ראש, יד ימין ויד שמאל. אבל מה, לא הפסיק לדבר למרות כאב הראש. חשבתי שאם כך הוא מדבר בעודו חולה, מה קורה איתו כאשר הוא בריא. האישה עם השיער הצהוב התיישבה לידו. מה ההגיון, חשבתי. הרי היא תתדבק ממנו ואז שניהם ישבו שם ויחזיקו את ראשם. "הראש מסתובב כמו סביבון" שיחרר לרגע את ידו הימנית, סימן צורה של מערבולת והתלונן בהנאה. והיא הוסיפה וחיזקה את דבריו. סיפרה שגם לה היה את זה לפני שלושה חודשים. עשיתי חשבון: יוני או מאי. רציתי לשאול כדי לדעת בדיוק… מה יש לעשות פה מלבד להקשיב לשיחות. הם ישבו יחד אחד ליד השני כמו שני ילדים שאמא אמרה להם לחכות פה ולא לזוז. למרות שכל המסדרון היה מלא כיסאות. מבעד לדלת הכניסה נכנס בחור צעיר. "שלום" אמר לו הכאב ראש. "שלום אדוני, מה שלומך?" החזיר לו הצעיר. "זוכר אותי?" שאל הכאב ראש."לא, אבל לא חשוב" ענה לו הצעיר. "אה, אתה לא זוכר, היית ילד". אמר לו הכאב ראש. "מה יש לך?" התעניין הצעיר שהבין לליבו. " כאב ראש, אתה לא מאמין, הראש מסתובב כמו סביבון". אמר וחיכה לקריאות התפעלות. הפעם חששתי שאם יסיר את ידו מראשו, הראש ייפול. "מה אתה אומר" שאל והביע התפעלות הצעיר. וכאשר הבין, שזה הולך להיות ארוך משציפה הוסיף "תהיה בריא, בעזרת השם זה יעבור לך עוד כמה ימים" קבע וסיים את דבריו. בינתיים קמה הבלונדינית ממנו ועברה לרופא. הוא נותר לבד,והמסכן , המשיך להחזיק את ראשו. סוף סוף נח קצת, אבל לשניות מעטות. הוא זיהה בספסל ממול אישה שיושבת שלובת ידיים ומחכה אף היא. "מה יש לך?" שאל אותה. והיא ענתה לו שהיא באה עבור 'רצפט' לבעלה. "לי יש כאב ראש, את לא מאמינה, החדר מסתובב לי, כמו סביבון" ושוב טרח, הרים את זרועו הימנית וסימן את התנועה של מערבולת אבל הגדיל לעשות כאשר הרים את ידו לעבר התקרה ואת עיניו גם (הפעם זה היה הרבה יותר משכנע)לכמה שניות כדי להמחיש את גודל הצרה. אכן עשה עליה רושם. היא הנהנה בראשה בהתפעלות. "תיכנס" קראה לו הרופאה, שעמדה בפתח וחזתה במופע. הוא נפרד מקהלו ונכנס לחדרה של הרופאה. הולך לקבל הכרה במצבו. וואלה נחמד פה.

מודעות פרסומת