שיחות בין מדפי הסופר

– מה קורה?

– קורה. מה איתך?

– בסדר מצויין (ועובר לסריקה כללית).

– לא נמאס לך?

– מה?

– לסרוק.

– אני סורק?

– כן, סורק יסודי.

– מה פתאום, זה בראש שלך.

– פתאום גם פתאום, ראיתי את הסריקה מלמעלה למטה.

– טוב, עזבי. מה שלומך, מה את עושה בימים אלו? לפי מה שאני זוכר, את תמיד רצה.

– אני , מה פתאום. הכל כרגיל. מה איתך.

– התחלתי לנסוע באופניים. כיף לא רגיל.

– איזה יופי. שמעתי על הרבה בגילך שהתחילו לנסוע באופניים.

– מה זאת אומרת בגילי, מה זה עניין של גיל?

– לא, אבל לאנשים בגילך, בפנסיה יש זמן להשקיע בעצמם ואז הם עוסקים בספורט. ואופניים זה נחמד. יש לך קבוצה גדולה?

– אני לא בקבוצה, אני לבד.

– הבנתי. ת'יודע, שמתי לב שלכל רוכבי האופניים מתפתח ישבן קטנטן, רגליים שריריות ובטן משתפלת…

– לא יודע מה להשיב לך על זה, מעניין, אבדוק את העניין. ואת?

– לא לא  מדוושת, מכאיב לי את התחת.

– איך את מדברת בסופר? הס לך.

– מה, תחת? את מי זה מעניין מה אני מדברת.

– את יודעת גיליתי דבר מעניין.

– בנושא המים? סוג של מומחיות, נכון?

– כן, מומחה. אבל לא, גיליתי משהו אחר.

– מה גילית?

– שנשים, שהן חברות שלי מוצאות להן מאהב.

– סוג של נוסחה חדשה?

– נו, היתה לי ידידה נחמדה. אשת שיחה ומצאה לה מאהב.

– טוב, אז זה לא ש'כל' הנשים הם כך וכך. זו אישה אחת, וזה הגיוני שתהיה אחת מתוך כמה שהן לא. אבל למה אתה מספר לי? ומה הבעיה עם זה. נשארת חבר טוב לשיחה.

– סתם. עזבי. את לא מבינה.

– נכון, לא מבינה. 

– טוב, רוצה לטעום יין טוב מהטעימות של הסופר?

– מפתה?

– לא, סתם יין נחמד על הבוקר.

***********

– בונג'ורנו.

– בונג'ורנו, מי המברכת?

– לא זוכרת?

– לא?

– למדנו יחד.

– בגנון?

– לא, בקורס לאיטלקית.

– קרוב…תזכירי לי עוד קצת.

– נו, נורית, לא זוכרת, לקחת ממני קילו קמח ולא החזרת…

– אה, נכון. עכשיו נזכרת. מה שלומך. את נראית נהדר. מה עשית לעצמך?

– שום דבר מיוחד. אני צעירה, ילדתי בת מתוקה, התחתנתי, ומצאתי עבודה בגן…בסדר הזה.

– יפה. את יודעת, רציתי להחזיר לך את הקמח, אבל לא ידעתי איפה למצוא אותך.

– לא היית צריכה להתאמץ, אני גרה באותו המקום.

– אה…חשבתי שעברתם..את יודעת מה. אולי עתה שאנו כבר פה…(הולכת למדף המתאים ומביאה לה את קילו הקמח).

– תפסיקי, רק רציתי להזכיר לך מי אני. את לא צריכה.

– קחי, זה די הציק לי כל השנים.

– מה הציק לך?

– שלקחתי קמח ולא החזרתי.

– בסוף הכנת מזה פסטה?

– כן, יצא נהדר. עשיתי תקופה והפסקתי. יותר מדי עבודה. טוב קחי.

– סליחה שאני מתקנת אותך אבל…גם אני יודעת לקחת מהמדף…

– אוף, איזה מטומטמת. נכון. סליחה. ניפגש בקופות.

***********

היי, מה נשמע? (בהתלהבות אמיתית)

– ככה.

-….למה ככה? (וואלה היא הולכת להיתקע בתשובה ארוכה).

– את יודעת, הילדים ואשתי והוריי….ככה.

– ….אהה…(להתחיל לשאול או לסכם. אם תסכם זה יראה אכזרי ומה יחשוב עליה. אם תשאל, תיתקע פה לעוד עשר דקות יקרות).

– מה איתך?

– הכל בסדר, אתה יודע, החיים זורמים פעם עליות פעם ירידות, בעיות בריאות רגילות, הכל בסדר. (מקווה שילמד מזה משהו ויגיד משהו לסיכום).

– אה, יופי לך….אצלי…טוב לא חשוב. (מחכה שתשאל יותר, מה זה, שעת טיפול בסופר מארקט? היא מנצלת את קצה החוט, איזה מזל, כמעט נפלה בפח)

– טוב, שיהיה לך יום אחלה, אתה צריך לבוא לבקר.(ומרוב שמחה שהנה זה הולך להיגמר וכמו זכתה בפייס, היא מוסיפה בחביבות מתוקה ). תגיד אתה צריך הזמנה מיוחדת?

– כן.

– (איזו נחרצות, לאן נעלמו שיחות הסופר הקלילות?) נעשה זאת פעם. אני אתקשר.

מודעות פרסומת