מה, אנו לא מחסלים בשלוק פרפרים, יתושים וזבובים?

יצאתי שנייה לחיפושים. חשבתי למצוא חרקים טובים בחדר הארונות של חדר השינה. חזרתי כלעומת שבאתי. לא משהו שכדאי להתאמץ עבורו. כשנכנסתי למקלחת הרגשתי שמשהו השתנה. לא שמעתי את אותה המולת צאצאים חביבה. הקטנטנים האלה מרובי הרגלים, שמתרוצצים להם לכל הכיוונים וקשה לתפוס אותם…את אותו רחש לעיסה ומציצת חרקים מלאת החיים שלנו. את אותה רוח עבודה של בניית קורים סבוכים העשויים לעילא ולעילא. השקט היה בכל מקום. שוב הסתכלתי והחרשתי. רציתי למצוא רמזים וסימנים. הכל הרוס. פה ושם ראיתי חלקי בית, ראיתי גם את קרובי משפחתי שרועים פזורי איברים. הייתי המום. ליבי הלם ושמונת רגלי רעדו…שוב סקרתי את הסביבה אולי אני טועה במשהו. אבל לא. הכל נעלם. ראיתי על הרצפה גיבוב חסר צורה של קורי עכביש שטרם נאספו לפח לכל היה ריח של מות. הבנתי. וזה היכה בי כמו נעל בראש. איך זה קורה, שעמל של שבועיים יורד לביוב. בעודי משתהה ומעכל את הנראה לעיני, הבחנתי בזוית עיני השמאלית במפל עצום של מים שנשפך לעברי מתוך דלי לבן ענק, הרמתי את שמונת רגלי הדקות שטובות מאד על רשת מסובכת של קורים אבל ממש גרועות לרצפת מקלחת מחוספסת, אחרתי. המים הטבעוני ואני נסחפתי בצונמי, שנע לעבר הדלת וממנה החוצה. עצרתי את נשמתי כמה שרק יכולתי. ניסיתי להחזיק את גופי מעל המים, אבל איפה..טבעתי, התערבלתי, רגלי הסתבכו, ראשי למטה וישבני אל על. זכרתי את ההוראות של הורי במקרה של מערבולת, להפסיק לנשום עד שיוצאים ממנה. הפסקתי לחשוב על אובדן משפחתי, הייתי עסוק בלישרוד את המפל הגועש הזה של מים הזורמים אל הגינה. איבדתי את הכרתי והתעוררתי על פיסת נייר, שנסחפה יחד איתי. פקחתי את עיני בקושי מפאת זוהרה של השמש הקיצית הנוראית והבטתי סביב.  ראיתי שפיסת הנייר היתה קבלה של צימר בטבעון (שאלתי את עצמי היש צימר בטבעון? מעניין! ), גם היא היתה הרוסה, מקופלת, הכתב שהיה בה דהה ואי אפשר היה להבחין מה היה הסכום שלה, מזעזע, לא משנה. בעודי מתייבש נזכרתי  בתמונות שנגלו לעיני קודם געש המים. הכאב היכה בי שוב. מעניין מי נותר ממשפחתי, דוד עכבישו הסורג, או דודה בישה הטווה. מי הצליח להימלט מהמטאטא,  אותה מפלצת ארוכת שיער , שעוברת עם זריחת השמש ועם שקיעתה אבל לא תמיד מגיעה לאותו רובע התוסס קורים בהם אנו בונים חיים, פועלים, טורחים, משקיעים ומקימים מושבות. אכן כמתנחלים אין עלינו בבית הזה. שמעתי על פליטים מהסלון ומהמטבח שהגיעו אלינו. שם מחסלים בשיטתיות יתר. מהם הגיעו הידיעות על מטורפת אחת שמרימה מטאטאים לגובה של שלושה וחצי מטר ואוספת ללא הבחנה, עכבישים ותיקים ומבוגרים. לא תגידו צעירים, אלא ממש בעלי ייחוס של דורות. מדוע זה קורה, מה, אנו לא משלמים שכר דירה, אנו לא מחסלים בשלוק יתושים, פרפרים?  חייב לעשות משהו! חייב לארגן פה את כל דרי הבית ולעשות מעשה! נראה לי אני הולך לארגן פה את כולם להתנפלות בכל החזיתות.

מודעות פרסומת